תדמיינו מקום פסטורלי כמו בתמונה הזאת. פה הייתי כמעט חודש.לפני שאשתף בחוויה הנדירה שנפלה בחלקי, בוחרת להתחיל עם הסיפור הזה ב- 02:00 בלילה 1/7/17, מנסה לישון על מיטה בסיסית בבקתה מעץ, שהיא ההיפך הגמור מצימר עץ. המיטה לידי פנויה, אך לפתע הדלת נפתחת בעדינות, הצירים החלודים מעלים קול צווחת חריקה ואני פוקחת עיניים לרווחה ושואלת WHO IS IT ? לחדרון מציצות פנים חיוורות עטופות בחיג'אב ורדרד ובקול לוחש: "אינאס משייח ג'ארח, ג'רוזלם, פלסטין". או.קי. אני אומרת, ומה שלומך? בטח עייפה בחצי עברית ואנגלית. וכך נמשיך לתקשר כמעט חודש, הירושלמית במקור והפלסטינית מירושלים – כשותפות לחדר בארה"ב הרחוקה. נחלוק כאב וצחוק – ודמע משניהם… על מעמד האישה, על עבודה חינוכית, על התמודדות עם היום יום, אכזבות, שמחות, אהבות ושיחות וידאו עם המשפחות. וכמובן נדבר על כל מה שעוברים בתהליך בנושא הקונפליקט-סכסוך, שמיד אחרי התמונה של שתינו מחובקות ביום האחרון, אשתף.

זכיתי, כי נבחרתי ללוות את המשלחת של 52 תלמידים מכיתות ט' למחנה קיץ בארה"ב, מיין. "זרעים של שלום" – "Seeds Of Peace". כחצי שנה לפני היציאה למחנה 2017 בהובלתה של המפקחת הממונה בארץ על מנהיגות, הדרה רוזנבלום, ערכנו מיונים מקיפים ולאחר שנבחרה המשלחת, תהליך ההכנה כלל מס' סמינרים מרתקים הנוגעים לסכסוך במזרח התיכון והכרות עם החברה הישראלית והזהות האישית. השקענו בגיבוש בין בני הנוער מכל הארץ, ערבים ויהודים ישראלים, כי חשבנו שכל ההכשרה הזאת תכין אותנו היטב לקראת הבאות. אבל בינינו, לפחות מבחינתי, שום דבר לא הכין אותי לקראת החוויה המשמעותית הזאת שחוויתי.

תמונות מהסמינר – כולנו עוד תמימים…

ב"יד ושם" דוג' לחלק מהמקומות בהם ערכנו סיורים

משתפת אתכם בחוויה דרך עיקרי הדברים שכתבתי –

סוף יוני תחילת יולי – הגענו לארה'ב. ואנחנו באוטובוס לכיוון המחנה. אמרו שתהיה א. צהריים על האוטובוס אז לעלות ישר מהשדה ולא לאכול. מיד העברנו את הכריכים ולא האמנו (הם עם ריבה וחמאת בוטנים 🤢, גם למבוגרים… אמרו שנתרגל 😩… חחח). אז אחרי 8 שעות מניו יורק למיין, שהגב נדבק לבטן וגם כואב והספר "סוס אחד נכנס לבר" של גרוסמן, מונח סגור לידי, כי סיימתי אותו בתחושה לא פשוטה, שקשורה לחיבור הישראלי – הגענו למחנה. אני בהלם מהפער בין המקום המדהים לבין העובדה שאשהה כאן כה רחוק ממשפחתי כמעט חודש. (רוב התמונות הם באדיבות צלמת המחנה בובי, שעליה עוד אספר בהמשך,  אחת מהמייסדים של seeds of peace , למי שלא יספיקו התמונות שבחרתי להלן, אפשר למצוא אלפים פה בקישור עוד)

את פנינו מקבלים בשירה ענקית הצוות שהגיע מספר ימים קודם לכן. ומהר מאד מחלקים חולצות לכולם, כדי שנעשה קצת דומים וקצת לא.

לזלי אדלסון לוין – מנכ"לית הארגון עם המחנאים – סיסדס'

החיוך של הימים הראשונים יתחלף בסוף בבכי של הפרידה

אחד הצוותים בהופעה. המון הופעות, מוסיקה ואומנות במחנה

כבר ביום הראשון אני מנסה לגשש שיח פה ושם עם מדריכים ישראלים (כן, ישר רואים עליהם :)), – ואני מנסה "הי אחי…מה קורה פה?" – והם עונים לי רק באנגלית!! מקפידים על הכללים: "אתם מלווי המשלחות בצד השני של המחנה וגם בחדר אוכל נפרד – הצד הזה שייך ל"סידס"-"המחנאים"." בכלל האווירה פה קצת נוקשה עם חוקים אמריקאים. בודקים כינים לכל באי המחנה, ויש מבחני שחיה גם לכאלו שעברו שנה שעברה (אולי שכחו לשחות). הכל על פי הנהלים ואין פה שום אווירה מזרח תיכונית, למרות שרובנו משם. הכל למען הביטחון שלנו ושלושת הערכים שצועקים קצת כמו "במארינס":  לכבד, אמון ותקשורת – Trust – communication – respect . אני מרגישה כמו בסרט על "סאמר קמפ" – לגמרי אמיתי, עם חולוצת מותאמות לכל פעילות, "שירי לכת של מחנאים", ומיליון פעילויות ספורט, אמנות, מוסיקה, חבלים, ופעילויות מים.

ובכל אופן משהו פה מיוחד כי התלמידים, המלווים והצוות – כולם מגיעים מארצות בהם יש קונפליקט – מזרח תיכון  – מצרים, ירדן, ישראל ופלסטין ומזרח אסיה – הודו ופקיסטן וגם משלחת מאמריקה. פעמיים ביום מתקיימים דיאלוגים מונחים על ידי צוות מקצועי וזה לא קל, לא לתלמידים ולא לנו המבוגרים. צריך להתמודד עם טיעונים לעיתים קשים שמערערים ומציבים שאלות רבות לכל הצדדים. המפגשים והפעילות כל כך אינטנסיביים שלפעמים המוח לא יכול להכיל. היו לי הרהורים ומחשבות, לפעמים רצון להתבצר ולכעוס אך אח"כ הולכים לישון ביחד, גם אני הישראלית עם הפלסטינית באותו החדר והמתח מתפוגג מאליו.

אנחנו מלווי המשלחות, קבוצה של כ- 20 "שליחים". כולם אנשי חינוך ו/או נציגים של ארגונים חברתיים. כולם יזמים, פורצי דרך בדרך מסויימת ובעלי פוטנציאל להוביל שינויים. כל אחד נבחר בקפידה. אנחנו עוברים פה תהליך נפרד הדורש הרבה סבלנות וסובלנות. תהליך לימוד שיטת הקשבה אמפתית שהוכחה מחקרית, כמורידה סף אלימות ומאפשרת תקשורת, לאו דווקא שינוי עמדות. ויחד עוברים סדנאות בתקשורת בלתי אלימה, סדנת טראומה, צדק מאחה וכיוב'. המנחים שלנו, טארק ופאגי בעלי PHD מומחים לתחום ומפלאים אותנו במקצועיות, ומנהל התוכנית, דניאל מוזס אחד הקשובים שפגשתי. החוויה שלנו מאד תלויה בהרכב ובאופי הקבוצה ולכן כל שנה הדינמיקה שונה לחלוטין. השנה נראה לי שהאופי שלנו מאד חברי, חם, סקרן, פנוי ללמידה ולרכישת כלים חדשים. יש התנגדויות, אבל מעט מאד. יש מספר גדול של צעירים סביב גיל ה- 30  והם מעודדים את כולנו לחשוב על דור העתיד ולא לשקוע בוויכוחים על העבר (מי היה פה קודם….וויכוח שהתחיל בדיאלוג הראשון שלנו).

הדיאלוג היחידי שקיימנו מחוץ למועדון שלנו. היה מהביל וחם ולא היה אוויר בפנים

ארוחת בוקר טיפוסית. מימין לשמאל, הודי, ירדני, פלסטיני מעין ערוב והשני מטול כארם, אני ומשמאל מפקיסטן

הגיוון בפעילויות שלנו כלל יציאות לאירוח אצל משפחות הגרות באיזור. סיור לבוסטון (שם את רוב הזמן הקדשתי לתערוכה על אקטיביזם ב-MFA). נסענו לעיר נמל PORTLAND, הרחקנו לאיזור אחר, למשפחות בעלי סירות מפרש שלקחו אותנו לשיט. וגולת הכותרת – שלושה ימים לאיזור מדהים במיין, חצי אי בתוך האוקיאנוס האטלנטי. המקום נקרא "בלו היל" –  BLUE HILL . עיקר הסיור התמקד במפגש עם אנשים שיזמו יוזמות שונות. חלקן קשורות לחוות אורגניות וחיבור לאדמה. כי זה איזור שהגיעו אליו רבים מאמריקה שהתאכזבו מהחומריות ורצו לחיות חיים פשוטים (חלק רק אחרי שהיו יכולים להרשות לעצמם). וחלקם אומנים. לאחר יום סיור מלא, מגיעים לאסם שהוסב למקום אירוח גדול. ובאסם התאספו שכנים, חברים וידידים של בעלי המקום שהגיעו לפגוש אותנו לפעמים במרחק של שעתיים/שלוש נסיעה. וסביב ארוחת הערב (שלרוב אנחנו בשלנו בצהריים יחדיו כחלק מגיבוש הקבוצה עם תוספות רבות של המארחים שארחו ברוחב לב), ספרו לנו האמריקאים על ארגונים ועשייה חברתית שלהם. חלקם מרצים בתחומי רב תרבותיות וחלקם פעילים בתחום בארצות שונות. המפגשים היו מרתקים ולא שבעתי די… הטיול יחד יצר שינוי משמעותי מהשגרה של המחנה. היציאה החוצה למקום לא מוכר והמון המון יחד באוטובוס (הצהוב), גרם לנו להתמודדות אחרת. ולמרות שאפשרו לנו יד חופשית בבחירת השותפים לחדרים, אינאס ואני המשכנו יחד. 

עיר הנמל PORTLAND מיין

אומן מחזור שמרכיב סצינות שלמות כל היער הזה מלא בהן

מצטלמים בפסגת בלו היל

משתעשעות באוקיאנוס האטלנטי

שיט מטריף

ביום שישי חוזרים ומחזירים את כולם למציאות התרבותית, הדתית ומקיימים טקסים ו/או תפילות של שלוש הדתות העיקריות, אלו פתוחות לכולם וכוללות הסברים באנגלית. כל דת משקיעה בהסברים על היותה מעודדת סובלנות ושיח אנושי ומביאה לכך הוכחות מתוך הספרים הקדושים. שאלות על זהות ושייכות עולות לכולם ובעיקר במשלחת הישראלית הכוללת יהודים וערבים, המענה להן, לא תמיד חד משמעי. אולי למעשה, אצל כולם זה לא חד משמעי? זהות ושייכות אלו מילים מאד מפוצצות אם נכנסים לעומק, בתור אחת שחופרת לעצמי בנושא, המקום הזה שבו אתה נפגש עם צדדים נוספים ועם תרבויות וזהויות אחרות גרם לי לחשוב המון על עצמי, תרבותי, שייכותי וזהותי. אני יודעת שיש פחד כזה לפגוש את "האחר" כי ייתכן ו"האחר" יערער את הזהות האישית השברירית (כך שמעתי גם בנושא של מפגשי דתיים וחילונים), אבל דווקא מהמקום הזה, משהו כן מתחזק בחיבור הבסיסי, השורשי תרבותי – אז למה כל כך מפחדים מהמפגשים מהסוג הזה? 

מתקרבת לסיום תיאור עיקר החוויה במחנה, הרבה הסחות דעת מטורפות, ואז דיאלוגים אינטנסיביים ומדי פעם תזכורת חגיגיות לשורשים, תרבות, זהות ולאומיות. אם זה בטקס של פתיחת המחנה בשדרת הדגלים ושירת ההמנונים של המשלחות, או במופע של התרבויות ובערב מאכלי תרבות, כל פעם יוצאים ונכנסים לזהויות הרבות שלנו ותמיד תמיד חוזרים לתחושת האחווה במועדון, בפעילות או הלינה בחדר המשותף… 

האתגרים הנפשיים כללו גם אתגרים פיזיים. משהו בסגנון, בואו נראה אם אחרי שעוברים מה שעוברים יחד, אתם יכולים לסמוך האחד על השני. וכאן בתנאים סטריליים של המחנה, עם כיסוי עיניים מדריכים אותי לעלות לגובה מאות מטרים ולהלך על חבל דק… לגמרי מטאפורה!

התובנות מרובות. ובכל אופן מנסה למקד. רשמתי קצת משפטי תובנות שהתלמידים אמרו:

  1. אני חושבת שמעכשיו לא אקח כל דבר כמובן מאליו.
  2. דברים הפכו להיות יותר מחודדים.
  3. אני צריכה לתרגל פה תהליכי פרידה.
  4. אני מרגיש חסר תקווה כי כאן זה מקום מושלם, אבל שנחזור לארץ זה כבר יראה אחרת.
  5. אני דווקא עם הרבה תקוה כי בעקבות השיח והקשר שלנו אולי מי שקרוב למעגל אלימות לא יפעל בעצמו באלימות.
  6. למדתי להכיר אנשים חדשים ולהיות עצמאי יותר.

התובנות שלי מתחלקות לשתי רמות:

  1. ברמה האישית – אני מקווה להשתמש בכלי האמפתיה שלמדנו. אני מאמינה בהם ומאמינה שאמפתיה מסייעת לא רק לדובר אלא גם למאזין. ולכן היא כלי לבניית אמון. אבל מודעת לכך שזה מאד קשה ליישום.
  2. ברמה הלאומית – חזרתי עם הרבה מחשבות שצריכות עוד להתגבש בנוגע לקשר שלנו עם ערביי ישראל ולתחושת השייכות. ובכלל ההתמודדות שלנו כמשלחת ישראלית אל מול מספר ארצות "מהצד השני" והמפגש עם חברתי לחדר הפלסטינית ושאר הנציגים הפלסטינים עוררו אצלי הרבה שאלות. מחשבות שעלו לי על ייצוגיות שלנו כמדינת ישראל, הנארטיב והאתוס שלנו. וכל הזמן חושבת על הדור הצעיר ועל המשך תפקידיי כאשת חינוך.

    מתחילים בחיבוקי פרידה פה גם שרה B מנהלת המחנה

    אם הגעתם עד לפה – אשמח לקרוא מה אתם חושבים? אולי חוויתם גם, ומה התובנות שלכם? ואולי שאלות שרציתם לשאול? אני עוד מתכננת לשתף בפוסט חדש, את הראיונות שערכתי עם בובי הצלמת ועם חבריי לקבוצה הכי מרתקים שהכרתי מהארצות שלהם.