את ראניה ג'ובראן הבת של השופט סלים ג'ובראן הכרתי כמנהלת תחום החינוך במרכז פרס לשלום כאשר נהלתי את התוכנית "גשרים לשלום" תוכנית איכותית שכדאי לקרוא עליה פה. ראניה אישה מאד איכותית והמפגש עמה היה מאתגר תמידית. ללא כל ספק שהזיכרון של העבודה המשותפת עמה, הכין אותי להצעה של חברתי, חגית צלרמאיר. חגית שיתפה אותי שפגשה את כבוד השופט סלים ג'ובראן, והיא מוכנה לשתף בבלוג, את התרשמותה מהמפגש, כמובן ששמחתי מאד. והנה כאן דבריה הכוללים מענה של השופט ג'ובראן על 7 שאלות מרתקות שמלמדות המון.

חגית צלרמאיר

"אתה יוצא מפתח ביתך בבוקר. נכנס למעלית, מברך ב'בוקר טוב' את האדם העומד מולך. זה טוב. זה כבר מעיד כי אינכם בריב. כי שלום ביניכם. אך האם זה מספיק? האם די בכך? לא." זה היה הרגע בו ידעתי שאכתוב על כך. שאצטט במדוייק ככל שאוכל, את דבריו ומשנתו של כבוד השופט סלים ג'ובראן. שהרי מה הם החיים אם לא רצף של כניסות ויציאות והדרך העוברת בינהן. מעלית ועוד מעלית, חללים בהם אנו פוגשים ונפגשים, מתעמתים או נמנעים, מביטים בעיניים או משפילים מבט נבוך לרצפה, בוחרים בשיח או בניכור.

השופט סלים ג'ובראן – לקוח מוויקפדיה

אז במעלית המטאפורית, מצאתי עצמי מוזמנת לסיור בבית המשפט העליון בירושלים, סיור שהתקיים במסגרת פרוייקט "בני אברהם" של מכון שלום למחקר משפטי השוואתי, הקריה האקדמית אונו. המארג האנושי של "בני אברהם" הוא מיוחד. אלו משקפים את המרקם החברתי והמגוון של מדינת ישראל. ולכן גם השאלות שלהם היו מרתקות. השיח נערך באולם הישיבות. כבוד השופט נכנס לחדר ללא כל גינונים, וניסיונותינו להיעמד לכבוד כניסתו, התקבלו במחי יד וחיוך מאיר דבר שהעיד כבר מהרושם הראשוני על אישיותו.

הצלם יוסי זמיר

כמה עובדות רקע:

השופט ג'ובראן, ערבי נוצרי, תושב העיר חיפה, כיהן כשופט בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי בחיפה, והרבה להתעסק בדיני פלילים. הוא הערבי הראשון שמונה לכהן כשופט בבית המשפט העליון, וכיהן גם כיו'ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת העשרים. בעוד כארבעה חודשים יפרוש מתפקידו ויתפנה למשפחתו ונכדיו הפרושים על פני שלוש יבשות.

מה המשמעות של הזהות הערבית שלך להיותך שופט במדינת ישראל?

הוא מסביר מה משמעות השתייכותו למגזר הערבי. ראיית עולמו כופרת באמירה לפיה 'נגזר עלינו לחיות יחד' ומחזקת את נקודת המבט כי 'נועדנו לחיות יחד'. האפשרות לצטט בפסקי הדין שלו מכל המקורות הדתיים, התנ"ך, הקוראן והברית החדשה, כמו גם ממקורות ספרותיים בשלוש השפות, הנה זכות גדולה בעיניו. השופט ג'ובראן אינו מרגיש שתפקידו כשופט ערבי הנו לייצג או להגן על המגזר הערבי, אך הוא מודע היטב לכך, שנוכחותו, כערבי, וכיישות בכירה ומשפיעה בראש מערכת המשפט נותנת יותר מ'הרגשה טובה', כדבריו, למשתייכי המגזר הערבי.

אילו תיקים היו מבחינתך הקשים ביותר למשפט?

והוא עונה, ללא התמהמהות יתרה, כי אלו תיקי האימוץ. ראה ערך משפט שלמה, הצורך לשפוט בשייכותו של ילד או תינוק להורה ביולוגי או מאמץ, היא בעיניו הקשה שבהכרעות. והבחירה בקושי הזה כקושי המאתגר ביותר מקסימה בעיני ומחזקת את אנושיותו של השופט. הוא מתאר בפנינו, כיצד לא אחת הוא מתקשה לישון בלילה מפאת הקושי להחליט, או הכאב הנובע מן ההחלטה בגזר דין זה או אחר. הוא מספר על אותו מקרה, מימיו בבית המשפט המחוזי, בו סיים יום עבודה וגזר דינו של משפט, הגיע לביתו, התהפך בשנתו, חזר בבוקר ללשכתו, הפך את גזר הדין על יוצרו ורק אז חתם על המסמך, שבדיעבד כך התקבל גם בבית המשפט העליון.

הצלם יוסי זמיר

כי כיצד אנו רוצים לראות את שופטינו? במי אנו רוצים לשים מבטחינו? גם כשאבד לנו האמון במנהיגנו, באלו אשר מטווים את הדרך, נחמתנו היחידה היא שמערכת המשפט, זו אשר בכוחה וסמכותה לחון או לערוף, תהיה לא רק מקצועית, מהימנה, ישרה והגונה, אלא גם אנושית.

מה דעתך שסוג של מכונה תקבל את כל הנתונים ותוכל להחליף את מקום השופטים?

השאלה נשאלה כי כמות המידע שהשופט מקבל היא נראת כבלתי אפשרית, על מנת לדון ולהכריע. ותשובתו של השופט טמונה למעשה בראיית עולמו. רובוט יכול לאסוף, לסנן ולנפות את המידע. אך את המבט האנושי, החמלה, ההתחשבות, אין מכונה שתוכל להחליף.

כבר מזמן שהפסקתי להתרשם מ'אנשים חכמים'. חכמה הנה מתנה, כמו זיכרון טוב, או יכולת אינטלקטואלית כזו או אחרת. אבל לב רחום, נכונות מושכלת לפשרה, ראייה חברתית רחבה, אלו הן תכונות נרכשות. וכשהן מצטרפות לבינה ודעת נוצרת ישות אותה אני מכבדת ומוקירה.

בית המשפט העליון מבחוץ הצלם יוסי זמיר

מה הדרך הנכונה ביותר ליישב סכסוכים – זה קשור גם לסכסוך הערבי/יהודי?

השופט ג'ובראן מצטט מערבית את השאלה "האם אתה רוצה לאכול ענבים, או לריב עם שומר הכרם?". זו השאלה העומדת בראש כל שאיפה ליישוב סכסוך ורצון לגישור, אם בין אישי ואם בין עמים או מדינות. הנכונות לוויתור ולפשרה היא המפתח לחיים משותפים. בסבך אי ההסכמות, העקרונות, המחלוקות והריבים, שומה על על אחד מאיתנו לדעת מה למעשה הוא רוצה. מה באמת יאפשר לנו חיים נעימים, טובים ובטוחים. מה המטרה ומה המחיר. ואל לנו לשכוח שבשל היותנו שונים זה מזה, קל יותר להיקלע לוויכוח, ריב ומדון, אך אלו לא בהכרח יובילו להשגת מטרותינו וסביר להניח שיהוו מכשול בדרכינו ולא יסללו אותה.

מדוע אין הגבלה על אורכם של פסקי הדין?

עם כל הרצון להקל על הגורמים שיידרשו בעתיד לעיין באותם פסקי דין, הרי שפסק דין טוב הנו כזה אשר לא רק חורץ צדק, אלא גם מהווה מרחב לביטויו של השופט. גזר דין ראוי להשפעה הוא כזה אשר יהיו בו סימוכין, ציטטות מן המקורות, השראה ספרותית לדורות. דבריו של גדעון האוזנר, התובע הראשי במשפט אייכמן, טבועים בכולנו לדורות. כוחן של המילים כשהן מנוסחות נכונה ומלאות כוונה, הוא לא רק מקור מידע אלא גורם מעורר השראה ודוגמא לעתיד. 

היום בעידן הרשתות והמדיה כוחה של התקשורת גדל מאד, האם אין היא מזינה ומקדימה את מערכת המשפט וחורצת משפט ציבורי, מסיתה, או מלבה?

מתשובתו, לא נשמעה כל האשמה. השופט ג'ובראן מצדד בתפקידה של התקשורת, ובנחיצותה. את האחריות לסינון המידע, הוא מטיל על הציבור ועל המערכת המשפטית. הוא מסביר כיצד במקרים בהם עבירות מסויימות מושרשות כ'מכת מדינה', כתופעה, התקשורת הופכת להיות במידה מסויימת כלי בידי השופט.

בית המשפט העליון מבחוץ הצלם יוסי זמיר

אם בכוחן של מילים עסקנו – עם איזה מילה נסיים?

כבוד השופט ג'ובראן בראייתו המושכלת והשקפתו האופטימית חוזר ומזכיר את המילה 'כבוד'. כבוד האדם. זכותו של אדם, חטא ככל שחטא, פשע ככל שפשע, להקשבה, להבעה ולמשפט צדק. השופט מחבק את הקשיים והאתגרים ואינו מפנה להם את גבו. מבע עיניו וחיוכו הכן והכובש הינם מראה לנפשו. לסיום המפגש אומר, בין כתלי היכלי הצדק והדעת, דוקא האנושיות שבלטה היא זו שכבשה את ליבי.