הפעם במסגרת מדור סיפורה של אישה – פעילה חברתית, הראיון הוא עם ענת שבדומה לתמנון רב זרועות, מנהלת את כל המפעל הזה של יום האחדות. בחרתי בה, כי היא לא רק מנהלת, אלא מנהיגה שמובילה את הרעיון האחדות למחוזות חדשים, מאתגרת כל שנה מחדש, בעיקר את עצמה ואת השותפים.  לא ייאמן כמות החשיבה וקבלת ההחלטות שעליה לנהל, ולא תמיד אלו מתיישבות עם האמונות ותפיסת "האחדות" של כולם. כל נושא מהווה סוגיה לדיון. וכן, אם חשבנו שבגלל השם "פרס" יש שם הרבה כסף. מסתבר שלא ממש… גם אני הופתעתי לגלות שרבים היישובים והארגונים שמצטרפים (השנה מעל 400 פעילויות) ורק חלק קטן מקבל תמורה כספית. בעבר הפרס היה 300,000ש"ח שמחולק בין 4 זוכים והשנה חצי!. רבים מצטרפים למסר של אחדות וקירוב לבבות שלא תמיד מחליק חלק בגרון כאשר מדובר באחדות וגם ייצוג של כל הקבוצות בישראל ובשיוויון ולא רק בלכידות. ולכן רוב הזמן, כך לי זה נראה מהצד, העבודה על "אחדות" מאד מורכבת. עכשיו אתם מבינים למה בחרתי בענת לככב פה, כי הרוח שהיא מביאה לעשייה הזאת, קשורה לכך שהיא מסתכלת למורכבות בעיניים ופותחת זוג אוזניים ו… מאותגרת כל רגע קט.

ילדותה של ענת עברה עליה בחו"ל, בפינלנד וניו-זילנד, במסגרת תפקידו של אביה בקהילות היהודיות שם. אולי ילדות כזאת עיצבה את הסקרנות שבה ואת הרצון להכיל את כולם ולחתור ל"אחדות" והומניזם. ענת, עלתה לישראל כשמלאו לה תשע שנים. בגיל תשע כבר דברה שוטף ארבע שפות, אך לא עברית וזאת היתה נקודת הפתיחה החדשה שלה בירושלים, ישראל. בתיכון כבר דברה וחלמה רק בעברית… כסטודנטית לתקשורת במכללת ספיר ולתואר שני ניהול מלכרים באוניברסיטה העברית' הספיקה ענת לפתוח גרעין סטודנטים בשדרות, ויצאה למשלחות הסברה ברחבי העולם: לאוסטרליה, אנגליה וארה"ב. עבדה בג'וינט ישראל בקשרי חוץ חמש שנים. ולאחר אסון חטיפת הנערים, ראש העיר ירושלים הגה את הרעיון לפרס אחדות ולקיום הנצחה של יום אחדות ובו תהיה קריאה לקירוב לבבות של החברה הישראלית וקראו לענת להקים ולפתח את היוזמה במסגרת עמותת "גשר".

השנה עקבתי מקרוב אחרי הפעילות של פרס אחדות, מקרוב = אומר שנפגשתי עם ענת מספר פעמים בתהליך המתמשך והארוך המתקשר ליום שיא, יום האחדות. שמחתי לראות את ההתפתחות המעניינת ויש לומר אף את ההסתכלות הבודקת על ימין ועל שמאל את הקונספט. ראשית התחברתי לענת כי הדברים שהיא מתעסקת איתם לא מובנים מאליהם והיא לא מפסיקה לחקור ולשאול. שנית, ראיתי שיש הבנה למורכבות ונסיון להתמודד עמה. שמחה נוספת היתה לי כאשר נודע לי שהשנה הזוכים הם ארגונים שמקדמים חיים משותפים בין יהודים וערבים, מקבלי הפרס בבית הנשיא בטקס מרשים היו:

  1. "רצים ללא גבולות"-  יהודים וערבים ממערב ומזרח העיר שרצים יחד. ומקיימים בנוסף לפעילות הספורט המאחדת ביניהם גם פעילויות ערכיות משותפות למניעת שוטטות, לשיח ולהכרות הדדית.
  2. מרכז TEC שמקדם מפגשים בין ערבים ויהודים ועוד קבוצות באוכלוסיה באמצעות טכנולוגיה.  מרכז TEC פיתח אי וירטואלי רב-תרבותי ייחודי, מרחב וירטואלי חינוכי ייעודי ובטוח, שמאפשר התנסות באמצעות אווטרים בפעילויות שיתופיות ללימוד תרבויות אחרות. התלמידים נפגשים לומדים ואף בונים ומעצבים יחד בית משותף לכל קבוצה. את היוזמה הקימו שלוש נשות חינוך, ערביה, ושתי יהודיות. 
  3. "קולולם" – קולולם הינו מיזם מוזיקלי חברתי. המיזם נוצר על מנת להפגיש אנשים מכל קצוות הקשת החברתית הישראלית על שלל גווניה. הרעיון לעצור את הכל לכמה שעות ופשוט לשיר ביחד.
  4. פדרציית בוקה רטון בפלורידה זוכים על עשיה רבה של פעילויות בין הזרמים היהודים השונים יחדיו (לא מובן מאליו).
  5. פרס מפעל חיים ליוזם "תגלית". 

    ענת בביקור בבוקה רטון פלורידה

כאשר ענת התחילה לארגן את היוזמה, הרעיון המקורי של ניר ברקת סבב סביב פרס למען עידוד מיזמים שמקדמים לכידות חברתית. ולכן תחילה הם יצאו בקול קורא להגשת מועמדות לקבלת פרס לארגונים ולמיזמים שמקדמים חיבורים בין קבוצות בחברה הישראלית. ענת והצוות שלה הופתעו לקבל מעל 200 פניות לקול קורא ולגלות כל כך הרבה ארגונים ומיזמים שעוסקים בחיבורים ולכידות חברתית. ולכן הבינו שלא מספיק יהיה להעניק פרס ויש לעשות הרבה יותר מטקס. ולכן חשבו על יום האחדות שיהווה יום שיא לפעילות מקדימה. לקראתו יתקיימו מפגשים שיתארגנו ברמה מקומית בכל הארץ והמשתתפים יתבקשו לצאת מאיזור הנוחות, להכיר את השונים ולכבד את האחר. וכך מפרס בלבד, ענת מצאה עצמה מארגנת עם הצוות פלטפורמה שלמה שתאפשר חיבורים בין קבוצות בחברה הישראלית, לשם כך נבנו ערכות פעילויות רבות שניתן להשתמש בהם. וענת החלה להפגש עם מי לא… כדי להציג את הרעיון ואת האופציות הקיימות. רבים רבים הצטרפו ליוזמה. תנועות הנוער, ויישובים, בתי ספר וקהילות שונות. ענת מדגישה את החשיבות לקיים לפני יום האחדות תהליך שבו יעברו המשתתפים וכל מי שמעוניין ההתנסויות שונות לחיבורים. האמת שלפעמים זה מאד מצליח ולפעמים יוצא שהחיבורים מתקיימים רק סמוך ליום האחדות. פה דוגמא למספר מפגשים כאילו משנת תשע"ט.

בין פעילות אחת לשניה כתבה נערה מכפר סבא בפוסט על יום ההכנה ליום האחדות "ישבנו יחד, נערים דתיים, חילוניים וערבים ופשוט צחקנו ביחד. כמו חבורת ילדים. לאף אחד לא היה אכפת במה מאמין השני ומה הוא חושב על בנושאים מסוימים, פשוט בילינו באושר ביחד". לדעתה היכולת להיות עוד קצת תמימים ו"פשוט סתם לאהוב אנשים" היא תכונה של שנות הילדות, כזו שנעלמת עם הבגרות, אולי אפילו "נגזלת" על ידי המבוגרים.

 ועדת הפרס גם היא אמורה לייצג את כל התמהיל של החברה הישראלית ניתן לראות פה את משתתפיה. כך שיש גם ניסיון ליצור אחדות בין המארגנים. אתגר מעניין שעמד בפני ענת היה לצרף את הקהילה הלהט"בית לכל הפסטיבל שקשור ב"אחדות", מבחינת ההאג'נדה שהיא מובילה, ברור לה שכל הקבוצות בחברה הישראלית אמורות להשתתף. מסתבר שלא כך לכולם. וכשאומרים אחדות כל אחד רואה קצת אחרת ולכן כאמור, האתגר קורא לה בכל רגע נתון. אך כדי לחולל שינוי, ולהביא לאט לאט לייצוג הולם של כל גווניה של החברה הישראלית וכל הקבוצות, היום אפשר לראות את הלוגו של "איגי" מתנוסס בגאון בין כל הלוגיים השותפים באתר של פרס האחדות. 

לפני שנסיים אפשר לומר שלתפקיד כזה נדרשת רגישות יתר, ולענת שרק מזכריה פה שהם גם אמא לארבעה ילדים, כנראה יש. היא מצליחה לתמרן בין כל דורש כמעט, ומרגישה שכל בוקר היא קמה לשליחות. והכי רוצה להוות מודל לילדים שלה. בעוד חמש שנים ענת רואה עצמה ממשיכה לעסוק בנושאים העומדים על סדר היום ולהמשיך להשפיע ובגדול על המורכבות של החברה הישראלית. נסיים עם "שירת המונים" שהתקיימה עם 500 בני נוער יהודים, ערבים, דתים וחילונים במחוז מרכז מנהל חברה ונוער .

ומיד בסוף, אם מתאים לכם לקרוא על עוד סיפורים על נשים פעילות חברתיות, לחצו לסיפורה המרתק של אולפת חיידר שמחברת דרך טיפוס הרים, לסיפורה של סיגל שמקרבת דרך כתיבת ספרים בעברית וערבית ולורד ונשים עושות שלום.