שבוע וחצי עברו מאז הפינוי הטראגי ב'אום אלחיראן' ואני קוראת, שומעת ורואה כל כך הרבה בנושא. אמירות לכאן ולכאן, קביעות וחריצת גורלות. הכתמה והאשמה, בלבול, כעס וצער גדול גדול של אמהות וילדים, על האובדן של שני אבות ובנים. היו מי שעברו כבר הלאה ושועטים אל הלא נודע הבא, שמי יודע בן רגע יהפוך לעוד עובדה חדשה נחרצת, ויש הנשארים בחוסר ובכאב ודורשים חקירה, הבהרה ובדיקת העובדות. אני מרגישה שקולי פה, במסגרת הבלוג, חייב להישמע ממקום של החוויה האישית וכזעקת האמהות שבי.

אמא – ואישה – וכעת אלמנה – אמאל אבו סעד על רקע הבית ההרוס באום אלחיראן

אני כותבת מאמא, לאמא אנושית לאמא האדמה ולאם כל חי. כאשר בררתי את מקור השם 'אום אלחיראן' בתרבות הבדואית השורשית, גיליתי ע"פ אבשלום המורה לערבית, בקישור פה, שאום אלחיראן היא אם בכרי הגמל היונקים. לגמל מקום של כבוד בתרבות הבדואית, ויש לו הרבה שמות ספציפיים. שם לכל גיל, מין או אפילו תכונה. הגמל היונק,בכר, הוא 'חואר', וברבים 'חיראן'… ו'אום אלחיראן' – היא אמא, הנאקה, של הגמלים, בכרים אשר נמצאים בשלב היניקה. כמה עצוב ומתעתע הקונוטציה הזאת.

צילום-ענת רסקין, אתר 31 מזרח-הפורטל של ערד והנגב המזרחי

צילום-ענת רסקין, אתר 31 מזרח-הפורטל של ערד והנגב המזרחי

את ג'באר אבו אלקיען אחיו של יעקוב אבו אלקיעאן שכבר אינו בחיים, אני מכירה כקולגה בעבודה שלי במנהל חברה ונוער. נהלתי בעברי תוכנית של "גשרים לשלום" מטעם רשת אורט, עם חברת גוגל ומרכז פרס לשלום. ובעקבות הכרותי עם ג'באר, כאיש מעורב שידו בכל, הזמנתי אותו ליום השיא של שתי הקבוצות שנפגשו. המפגשים הוירטוארלים ופנים אל פנים היו בין קבוצה מיקנעם לבין קבוצה מאום באטין, מרחק קלומטרים לא רבים מאום אלחיראן. לאירוע השיא הגעתי כמה שבועות לאחר הלידה – איך שהכל מתחבר… האם המניקה את ילדיה… לחיים – לחיות חיי אחווה וסובלנות ולא בידול , הסתה ושנאה. והנה בתמונה בהמשך ג'באר מתעקש להחזיק את העולל הקטן שלי. ואני מחבקת גם את בתי הבוגרת יותר, שהתחפשה בבגדי בדואים מסורתיים. הכל במסגרת האירוע שהתקיים באום באטין.

ג'אבר, אני, הבת שלי ויושבת אלונית בר מנהלת מכון מורשת וחברה ברשת אורט

להלן תמונות נוספות מלאות שמחה מהאירוע "גשרים של שלום" – יום מורשת הבדואית, של שתי קבוצות בני נוער מכיתות י'. והמורה שלהם מאום באטין נאדר אל-ריאתי. גאים במורשת הבדואית. מסבירים וחוגגים עם שותפיהם היהודים מיקנעם. ואיתנו האחראים על התוכנית. אנחנו בשיא ההוויה של הממסד במדינת ישראל. משפחה שוחרת שלום שכולם כולם אנשי חינוך שמקדמים חיים של אחווה ודרך של סובלנות. רצים מתוכנית לתוכנית ומאירוע לאירוע בנושא של חיים משותפים ומקדמים ללא לאות את קידומה של החברה הבדואית, לפעמים בציפורניים ממש, לעבר עתיד עם תקווה.

ובבת אחת, ביום אחד שנשמע כמו טעות איומה, לא ברור בדיוק מה היה ולמי להאמין, כל כך הרבה מידע רץ בכל מקום – הנה אפשר לראות פה אסופת חומרים בנושא "על סדר היום – אום אלחיראן", שאסף דובי שורץ באתר שלו. חיים השתנו למשפחות רבות.

ועכשיו נסעתי לג'אבר ממקום אחר, לא לעוד אירוע משמח של חיים משותפים ולא כדי שנשמח על הולדת עוד תינוק יונק, אלא למקום של אבלות וכאב, למקום של ניחומים ותקוה אחת שעומדת לנגד עיני המשפחה בימים אלו והיא – לחקור את האמת ולטהר את שמו של יעקב לפני שממשיכים הלאה. שם נכנסתי לחדר הנשים האבלות, כאשר אמו של ג'אבר ששמה שרה (לא ייאמן איך הכל מתחבר !!!) – אם המת – יעקוב. בוכה ומקוננת. בכאב גדול. ולא מפסיקה לשאול שאלות: "למה לא ירו בגלגלים, ולמה ירו וירו שוב ושוב ונתנו לו לדמם בלי להגיש עזרה באוטו, ולמה אחרי שהרגו את הגוף שלו הרגו את הנשמה שלו והכפישו את שמו… וכך הלאה בכאב אמהי גדול"…

שרה האם, אני ואמאל האלמנה והבת הצעירה

ואשתו/אלמנתו – ד"ר אמאל אבו סעד, יושבת עם הבת הקטנה על ברכיה ומסבירה בשקט את מהלך הדברים . וכך אמרה: "אום אל-חיראן הוקם בשנות ה-50, כאשר תושביו הועברו אליו בהוראתו של מושל הנגב. מעמדו לא הוסדר מעולם. מנהל מקרקעי ישראל מבקש זה זמן רב לפנותם כדי להקים במקום יישוב יהודי. בקשותיהם של התושבים להצטרף ליישוב היהודי החדש נדחו. ח"כ איימן עודה היה גם מעורב בניסיונות הפשרה." ואז בצער היא מספרת על אתמול ואומרת: "הם ישבו אצלם בבית בלילה. ודנו דיוני פשרה עד חצות. תושבי הכפר הסכימו לבסוף למתווה שהציעה המדינה וביקשו אותו בכתב. אלא שבחצות נותקו קווי התקשורת בינם לבין הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית. בחמש בבוקר כבר הגיעו הדחפורים מלווים בכוחות ביטחון רבים." על כך הוסיפה ואמרה: "לא ברור מי היה הגורם שסיכל את הפשרה שכבר הושגה ומדוע הגיעו בחמש בבוקר, מה שידוע לכולנו הוא התוצאה הטרגית." מיררה בבכי מאופק מאד.

ד"ר רויטל עמירן, מומחית למדעי המדינה, מבהירה כי האוכלוסייה הבדואית, עם 39% אחוזי אבטלה ו41% נשירה מבתי הספר התיכוניים, נמצאת באשכול הסוציו-כלכלי הנמוך ביותר. שיעור הפריון בה עומד על 5.5 לידות לאישה. כ-100 אלף מתוכם חיים בכפרים בלתי מוכרים, ללא חיבור לתשתיות מים וחשמל, תנאי תברואה גרועים ומחסור בשירותי רפואה. הזנחת המגזר הבדואי היא פצצה חברתית מתקתקת, כותבת ד"ר רויטל עמירן, שמתארת שישנם תוכניות הסדרה רבות שלא מראות שינויים מרחיקי לכת. רק בחמש השנים האחרונות ניסתה ממשלת נתניהו לקדם שתי תוכניות (תוכנית פראוור ותוכניתו של השר לשעבר בני בגין), אך התוכניות, לדבריה, לא תואמו עם ראשי המגזר הבדואי ולכן כנראה , כשלו.

שעות ניסיתי לחשוב על משפט סיום למה שכתבתי פה. הכאב השתלט בנוגע לאירועים נוספים, בארץ ובעולם שללב אם קשה לעמוד בהם, אז החלטתי לסיים עם משפט שאמא שלי נהגה לומר ומרגיש לי שהכי מתאים כאן לכאב שביטאו האמהות: "טוב שם טוב משמן טוב"… מקווה שהאמת תצא לאור ותטהר את השמות הטובים.