X
הצטרפו אלינו
    Header Slogan

    היבטים תהליכיים בדיאלוג קהילתי

    (המאמר פורסם בספר : ניהול פרויקטים לדיאלוג קהילתי, בעריכת חגי אגמון, עדנה אנגל, ויקטור שבאר, בהוצאת המרכז הבין –תרבותי בירושלים 2004 )

    מבוא

    מה בין מפגשי "רחוב" ומפגשי "דיאלוג"?

    בהזדמנויות רבות, במרחבים ציבוריים ובאופן בלתי מאורגן נפגשים זה עם זה אנשים המייצגים קבוצות שונות בחברה הישראלית. אנשים נפגשים זה עם זה בעבודה, בשעות הפנאי, באירועים שונים, בעת נסיעה בתחבורה ציבורית, בשווקים, בקרן רחוב- כעוברי אורח או לעתים כמפגינים שהתכנסו להביע את מחאתם בנושא כל שהוא הנמצא על סדר היום הציבורי.

    מפגשים אלה מזמנים שיחות, כמו גם ויכוחים, ולעתים אף קטטות בין הנוטלים בהם חלק. מפגשים אלה שיש המגדירים אותם כמפגשי "רחוב", מאופיינים בכך שכל צד עומד על משמרתו, נאבק ומתבצר בעמדותיו. לצדדים הנפגשים יש עניין מועט לצמצם את הפער או המרחק המפרידים ביניהם. כל צד משוכנע בצדקתו, רוצה לצאת מחוזק ומנצח בויכוח המתנהל, ומגייס לצורך כך את כל האמצעים הכשרים, (לעתים לדאבוננו גם אמצעים כשרים פחות), בכדי לצאת מזירה זו "עוד יותר משוכנע בדרכו". המעבר ממפגשי רחוב למפגשי דיאלוג אינו פשוט כל עיקר. ראשית, הפרט או הקבוצה המצטרפים למפגש דיאלוג אמורים לוותר על אסטרטגית המריבה. לעתים, קל יותר לריב עם אנשים או לנסות לשכנע אותם באי הצדק של דרכם ואמונתם, מאשר לקיים עמם דיאלוג. המריבה מאפשרת לפרט או לקבוצה להמשיך ולהחזיק בתפיסה עצמית של בעלי ערך, זאת על ידי הצגת ה"אחר" ה"שונה", כחסר ערך. היא חוסכת מהפרט או מהקבוצה את המפגש המביך והמורכב עם חוסר השלמות העצמית. מאידך, מפגש דיאלוג ומפגש רב תרבותי מושתתים בין השאר על תהליך, לא פשוט, אשר במהלכו נפגשים היחיד או הקבוצה עם אותם חלקים מעוררי חרדה ואי נחת אשר מצויים בקרבנו, מפגש עם הקונפליקט הפנימי. המפגש המונחה בין אנשים בקונפליקט בשונה במידה רבה ממפגש הרחוב, נועד בראש וראשונה ליצור דרכים ואמצעים לחיות יחד במציאות של קונפליקט.

    מפגשי דיאלוג ומפגשים בין- תרבותיים

    מפגשי דיאלוג ומפגשים בין-תרבותיים נותנים הזדמנות לבחינת תהליכים מודעים ובלתי מודעים הקשורים לרגשות, עמדות ודעות ביחס לזהות העצמית והשתייכות קבוצתית. כל אלה נבחנים אל מול היחס הנוצר כלפי קבוצות אחרות. מטרת המפגשים הללו היא לספק למשתתפים הזדמנות ללמידה התנסותית אודות תהליכים תוך אישיים, בין אישיים וקבוצתיים, המתרחשים במפגשים בין תרבותיים ובפרט במפגשים בין משתתפים המזוהים עם קבוצות בעלות זהויות חברתיות תרבותיות שונות הנמצאות ביחסי ניכור, הדרה, תחרות, יריבות וקונפליקט.

    הצורך והמגמה לבנות ולקיים מפגשים של קבוצות דיאלוג וקבוצות רב תרבותיות צמחו מתוך הכרה במציאות החברתית בישראל. מציאות זו מאופיינת ברב – תרבותיות ובשסעים חברתיים.

    כאשר במרחב של קהילה נתונה, ( מדינה, עיר, שכונה, קהילת בית ספר וכד'), קיימות קבוצות השונות האחת מרעותה במימדים של זהות ובמימדים תרבותיים, אידיאולוגיים, והתנהגותיים, עלולים להתפתח יחסים בין קבוצתיים אשר יגרמו לחידוד השונות, העמקת הפער והבלטה של ניגוד האינטרסים. הזרות והמרחק בין קבוצות אלה עלולים ליצור ניכור, מתח, קונפליקט ואף סכסוך אלים.

    תהליכים פסיכולוגיים המזינים יחסים בין קבוצתיים

    טייפל (Tajfel,1982) טוען, כי היחסים הבין-קבוצתיים הם "אחד ממקבצי הבעיות המורכבים והקשים ביותר שאנו ניצבים בפניהם בזמננו" . כאשר בין אנשים קיימים יחסים בין קבוצתיים, המשמעות היא שהם מתייחסים לבני קבוצות אחרות בהתייחסות קטגוריאלית, המושפעת בעיקר מהיותם שייכים לקבוצה נתונה ופחות בהתייחסות אישית המבטאת יחס אל המאפיינים האישיים והיחודיים של הפרטים.(Brewer&Miller)

    קיימת סכנה להחרפה בתהליכים שמגמתם הבחנה בין הקבוצות, כמו שימוש מוגבר במנגנונים של השלכה ופיצול.

    פיצול: פיצול הוא התהליך הפסיכולוגי העומד מאחורי חלוקת האוביקטים ל"טובים" ו"רעים". פיצול הוא גם התהליך המסייע לסובייקט או לקבוצת סובייקטים לפתח תפיסה עצמית של "טוב" – "טובים". כאשר תהליך הפיצול מצליח הרי שבתפיסת העצמי של הסובייקט ובתפיסתו את האובייקטים חסרה היכולת לעשות אינטגרציה וחסרה היכולת לחיות או לתפוס את השלם. פיצול כרוך בהפעלה של מנגנון ההשלכה.

    השלכה : השלכה היא פעולה שבה תכונות, תחושות, משאלות שאותם מסרב הסובייקט לזהות בעצמו או אף דוחה מעצמו, מסולקות מ"העצמי" ומתמקמות באדם אחר או בקבוצה אחרת.

    המצוקה של הסובייקט בנוגע לחוויות ולתחושות הבלתי נוחות, המטרידות והמעוררות חרדה שהוא מזהה אצל עצמו, כמו למשל שנאה ותוקפנות, תחושת חוסר ערך, או תחושת חוסר כוח ויכולת, מוצאת הקלה בפיצול ובהשלכה של החלק הרע, הרודף הפנימי, כלפי חוץ, לעבר אחרים, פרטים וקבוצות. וכך מסייע לסובייקט לשמר את החלקים הטובים בתוכו ואף לעשות להם אידיאליזציה. כך הופך החלק החיובי, הנעים והמזין ליסוד של תפיסת ה 'אני האידיאלי' בעודו מתנער מהתחושות השליליות ההרסניות ומשליכן החוצה על זרים או קבוצות.

    פיצול והשלכה הם מנגנונים פרימיטיביים ומקורם בילדות. יחד עם זאת מנגנונים אלה משמשים לאורך החיים. במצבי אי וודאות, במצבים אמביוולנטיים ובמצבי איום וחרדה הם נכנסים לפעולה. או אז הם מסייעים לחלוקת העולם לטוב ולרע, לשחור ולבן, לשוחרי שלום ולמחרחרי מלחמה, כל זאת בכדי ליצור סדר ולזכות בשליטה. כאשר המנגנונים האלה נכנסים לפעולה לגבי השונה, הזר , האויב, ה 'אני' נתפס כטוב כולו ו 'האחר' כרע כולו. האדם ישליך את החלקים הלא רצויים שבו על האחר ואז יכחיש את קיומה של תכונה זו בעצמו. תהליך הפיצול ברור לעין בנטייה להפוך את הקבוצה שאליה הוא שייך לבעלת ערך ולהוריד מערכה של הקבוצה האחרת. כאשר רגשי אשם ובושה מופעלים ניתן לראות את היפוכו של דבר: כאשר קבוצה אחת מורידה מערך עצמה והופכת את הקבוצה האחרת לאידיאלית.

    תהליכי פיצול והשלכה הם העומדים מאחורי יצירתם של מערכות יחסים ושפה בה רווחים ביטויים כמו "הם" ו"אנחנו", "שייכים" ו"זרים"; "טובים" ו"רעים"; "צודקים" ו "לא מוסריים" וכדומה. הנטיה לייחס לקבוצת השייכות מניעים חיוביים וטובים ולקבוצה האחרת לייחס מניעים שליליים ולשלול את הלגיטימיות שלהם, גורמת לחשדנות הדדית בין שתי הקבוצות, לאי אמון בכוונות הצד האחר ובהכרזותיו. החשדנות ההדדית והמרחק המתעצב בעקבותיה בין הקבוצות מונע אפשרות של הדברות ויצירה של קשרים. כל אלה מאיימים על שלמות הקהילה- החברה ועל מרקם היחסים בקרבה.

    עבודה קבוצתית כדרך התמודדות עם סוגיות ביחסים בין קבוצות

    לצד ההכרה במצב החברתי המורכב והמפוצל, קיימת התפיסה המקצועית שעבודה בקבוצות היא דרך אפקטיבית להתמודד עם סוגיות ביחסים בין קבוצות.

    יחסים בין קבוצות, ויחסים בין פרטים המשתייכים לקבוצות מובחנות, בהגדרה, הם יחסים

    שנלמדו, התעצבו והתעצמו מעצם השתייכותם של יחידים לקבוצה נתונה וממערכות היחסים, העמדות והייחוסים שהתפתחו בקבוצה אחת ביחס לקבוצה האחרת.

    דעות קדומות, סטריאוטיפים, חרדות, ביטויים של עויינות ותוקפנות , ניכור והדרה הינם אמונות, הרגשות ודרכי תגובה שהפרט אימץ לעצמו, בתהליך השתייכותו לקבוצה מסויימת. בתוקף השתייכות זו הוא רוכש ומפנים עמדות , אמונות, התנהגויות, ערכים ונורמות המאפייניות ומייחדות את קבוצתו.

    לפיכך, נודעת משמעות רבה לעבודה הקבוצתית כאמצעי להתמודדות עם סוגיות שונות המאפיינות יחסים בין קבוצות. במובנים רבים, רק המסגרת הקבוצתית עשויה לשמש קרקע הולמת לבחינה וחקירה של עמדות, למפגש עם תחושות ולבחינת התנהגויות שהתפתחו בקבוצות ההשתייכות. כאשר מעצבים נכון את מסגרת העבודה הקבוצתית ויוצרים בה תנאים מתאימים ללמידה התנסותית, חוויתית וקונספטואלית, ניתן לצפות שאצל חברי הקבוצה המתנסים בתהליך של עבודה קבוצתית, יתרחש שינוי כל שהוא בעמדות, בתפיסות ובדפוסי ההתייחסות כלפי הקבוצה האחרת.

    צירים בעבודה הקבוצתית

    כ"ץ וכהנוב,(1990) מגדירים את התהליך הקבוצתי על פני צירי עבודה מרכזיים:

    1. מדיון בחוויות אישיות ופרטיות יותר למאמץ הכללה בין קבוצתי ובעל משמעות רחבה
    2. מדגש על ויכוח, פורקן, השלכה החוצה של קונפליקטים פנימיים ותהליכי שיכנוע אל דגש על הבנה הדדית ואינטרוספקציה אישית, ובמישור הקבוצתי ליצירת דיאלוג ומפגש ממשיים.
    3. מחלוקה קבוצתית כוללת ועקבית "הם ואנחנו" ליצירת מבנה מורכב של חלוקות, המאפשר שותפויות החוצות את החלוקה הבסיסית. מין הראוי לציין שבקבוצה בעלת מבנה רב-תרבותי מזומנת למשתתפים חוויה והכרה בשותפויות קיימות בכוח ובפועל החוצות את ההשתייכות הקבוצתית הראשונית.
    4. מזהירות והעדפה של השמעת דברים חיוביים לנכונות לגעת באופן גלוי בחומר קונפליקטואלי.
    5. מתלות גבוהה במנחה "שיציל את המצב" למרכזיות גוברת של הקבוצה המשותפת בעיצוב המתרחש.

    הבחירה לקיים מפגשים במסגרת קבוצתית, מזהה יתרונות במגע של פנים אל פנים בין המשתתפים, אפשרות לשבירת מחיצות והתקרבות במימד הפרסונאלי, וכן סיכוי לברור מעמיק ששגרת החיים הרגילה אינה מאפשרת.

    בחירה בתפיסה ובגישה של התערבות קבוצתית

    בתיאוריה ובפרקטיקה קיימות מספר גישות לטיפול באמצעות העבודה בקבוצות, במתיחות ובקונפליקט בין קבוצות. היעדים של מרבית ההתנסויות הקבוצתיות הם: הפחתת הזרות והעויינות, שינוי סטריאוטיפים, הגברת הפתיחות ההדדית, הבנה וקבלה הדדית.

    יעדים אלה יכולים להיות מושגים באחד מתוך שתי גישות שכיחות של עבודה קבוצתית

    או בשילוב ביניהם:

    עבודה עם חברי קבוצה נתונה

    בגישה האחת מתמקדים בעבודה עם חברי קבוצה נתונה, בתהליך המאפשר לחברי הקבוצה לבדוק באופן פתוח ואינטרוספקטיבי את עצמם, תוך שהם מוצאים בעצמם תשובות לעמדות ערכים ואמונות שבהם הם מחזיקים. כך למשל ניתן לעבוד עם קבוצה של אזרחים ותיקים ולאפשר לה לבדוק את עמדותיה ודרכי התנהגותה כלפי עולים חדשים. אפשר גם לעבוד בנפרד עם קבוצת העולים ולאפשר להם לעבד את חוויות המפגש ( לעתים האין – מפגש) עם תושבים ותיקים. הרכבים הומוגניים אחרים הם של דתיים – חילוניים; ערבים – יהודים; אנשי שמאל – ואנשי ימין וכדומה.

    מפגש בין פרטים הבאים מקבוצות שונות

    בגישה השניה, המקובלת יותר בקבוצות דיאלוג ובקבוצות רב תרבותיות, מפגישים בין פרטים הבאים מקבוצות שונות. ההנחה היא שמשהו יתרחש במפגש זה שיאפשר למשתתפים לבחון את עצמם ולהכיר את זולתם. שיווצר "מפגש", ויתרחש תהליך שבו יצליחו הפרטים להיפגש כשהם נמצאים על הגבולות המסומנים בין הקבוצות (כ"ץ וכהנוב 1991).

    פעמים רבות יש מקום לשלב בין הגישות. לקיים מפגשים מקדימים עם הרכב קבוצתי הומוגני, כתהליך המכין את המפגש הקבוצתי המשותף. לעתים, נדרשת עבודת הכנה עם חברי קבוצה נתונה לקראת המפגש הצפוי ( לעתים המתוכנן) עם חברי קבוצה אחרת. זאת כאשר עוצמת הקונפליקט , הזרות והמרחק בין שתי הקבוצות היא בעוצמה כה גדולה, שנדרש מפגש מכין, ממתן ומכשיר את הלבות ואת המשתתפים למפגש משותף שיש בו פוטנציאל הדברות ולא רק חומר בערה להתלקחות. גם בקבוצת דיאלוג יש לאפשר מקום, למפגשים בהרכב הומוגני.

    מסורות שונות בבסיס המפגשים הקבוצתיים

    כ"ץ וכהנוב (1990), מבחינים בין שלוש מסורות קבוצתיות עיקריות:

    1. סדנאות מתוך האסכולה של יחסי אנוש
    2. פעילות מתוך אוריינטציה תרבותית
    3. גישות של פתרון סכסוכים.

    סדנאות מתוך האסכולה של יחסי אנוש – "כולנו דומים"

    סדנאות ליחסי אנוש מציבות במרכז את הרחבת המודעות של היחיד לרגשותיו כלפי בן הקבוצה האחרת, להתנהגותו במחיצתו ולהשפעות שיש להתנהגות זו על חברי הקבוצה האחרים.

    הדגש הוא בעיקר על תיפקוד בין אישי וקבוצתי. חומר הגלם הוא ה"כאן והעכשיו", חוויות אישיות, רגשות ומחשבות שמעלים המשתתפים. התערבות המנחים היא ברמה של תהליכים קבוצתיים, תקשורת ויחסים בין אנשים. יש עידוד של ביטוי חופשי של רגשות וחשיפה עצמית, מתוך שאיפה ליצור יחסי אמון, שיחצו את החלוקה הבין קבוצתית הבסיסית. בבסיס כל זאת השקפה המאמינה ביכולת לגשר על פערים ומחיצות בין אנשים ע"י יצירת מכנה משותף אנושי בסיסי. התפיסה שמאחורי מודל זה מניחה דמיון רב בין הפרטים ובין התהליכים הרגשיים והחברתיים שהפרטים מתנסים בהם וחווים אותם. אין התעמקות בנתונים מבניים חברתיים ופוליטיים חיצוניים כוללים. שכיחה האמונה שפתרון עיקרי למתח הבין קבוצתי הוא התגברות על הליקויים בתקשורת, ברמה הבין אישית ובין קבוצתית. המפגש נועד להרגיע את החרדות הטיפוסיות למגע עם זר ולחזק את המשיכה והסקרנות המוקדמת.

    בר וברגל (1995), בוחרים להגדיר גישה זו כגישת המגע. לדבריהם, מניחים מצדדי גישה זו, כי מגע, בתנאים מיוחדים, בין חברי קבוצות הנמצאים בקונפליקט יביא להבנת יתר, ולאי הסלמה של המתיחות ביניהם. כאשר במפגש עם בני קבוצות אחרות נוצרת הזדמנות להכרות אישית, לשבירת מחיצות, ליחסי גומלין והדדיות הרי שגם אם המפגש אינו משנה במישרין את התפיסות הסטריאוטיפיות, הוא תורם לכך שבטווח הארוך יצטמצמו התפיסות הקטגוריאליות ויגברו הסיכויים שבעתיד תתקיימנה אינטראקציות, הבנויות על הכרה בתכונותיהם היחודיות של יחידים ולא על בסיס השתייכותם הקבוצתית.

    פעילות מתוך אוריינטציה תרבותית – "לחיות עם השונות"

    גישות אלה מדגישות את המודעות התרבותית. ההנחה היא שעל הפרטים להבין תחילה את ההשפעות שיש לתרבותם ולתרבות זולתם על התפיסות העצמיות וההדדיות. התנהגות הנתפסת בתרבות אחת כלגיטימית ומועדפת עשויה להיחשב בתרבות אחרת כשלילית ופוגעת, ומתחים בין קבוצתיים נובעים לא פעם מפערים בין תרבויות ומשוני בכללי פעולה. לפיכך מומלץ להשקיע בהבנת קודים תרבותיים שונים. המפגשים בין הקבוצות נועדו להסיר מחסומי הבנה בין תרבותיים על ידי מתן ידע והתנסות בתכנים תרבותיים המשפיעים על האינטראקציה מעבר לתרבויות.

    בר וברגל (1995) מגדירים גישה המשלבת בין האוריינטציה התרבותית ובין העיסוק במימדי הקונפליקט אשר במהותה מכוונות לשיפור יחסים בין- קבוצתיים. ארגון מתוכנן של מפגש קבוצות הנמצאות בקונפליקט, מאפשר לחברי הקבוצות להכיר אחת את רעותה. במפגשים אלה נדונות סוגיות שונות שהן בבסיס הקונפליקט. סדנאות אלה מבוססות על הנסיון והתיאוריה שפיתח קורט לוין. ובמהותן הן נועדו ל"התחנכות מחדש". תהליך שבאמצעותו מתחוללים שינויים בתפיסת העצמי של האדם ואשר במהלכו הוא מתגבר על שורה של התנגדויות ומעצורים פנימיים. דפוסי ההתנהגות של העצמי נתמכים בנורמות וביחסים בין אישיים, שמקורם בקבוצות שהאדם משתייך אליהם או שואף להשתייך אליהם, לפיכך תהליך מוצלח של התחנכות מחדש צריך לכלול שנויים בתרבותו של האדם. " זהו תהליך שבו השינויים בידיעה ובאמונות, בערכים ובאמות המידה, בזיקות הרגשיות בצרכים ובהתנהגות היומיומית, אינם מתרחשים לשיעורין וללא תלות זה בזה, אלא הם מתחוללים בתוך המסגרת השלמה של חיי היחיד בתוך קבוצתו."

    ( לוין 1989 עמ' 114 ). לוין גורס כי ניתן להשיג שינוי בערכים ובתפיסות העצמיות והחברתיות של יחידים באמצעות עבודה בקבוצות קטנות. " הקבוצה היא המנוף העיקרי להשגת השינוי בעמדה ובהתנהגות של היחיד, כיון שרק באמצעות עיגון התנהגותו האישית בדבר מה גדול, ממשי ועל-אישי, דוגמת התרבות של קבוצתו, יכול היחיד לייצב את אמונותיו החדשות ולחסנן די הצורך בפני התנודות במצבי הרוח שלו ובפני שאר השפעות שהוא נתון להן"( לוין 1989 עמ' 114)

    כאשר נוצרים בקבוצה תנאים מתאימים, ניתן לצפות שאצל המשתתפים יתרחשו השינויים בתפיסת העצמי, בתפיסות החברתיות בסטריאוטיפים ובעמדות. כדברי לוין " רק אם נוצר קישור פסיכולוגי בין הדימוי של יחידים מסויימים לבין הסטריאוטיפ של אותה קבוצה, כאשר אותם יחידים נתפסים כנציגים טיפוסיים של אותה קבוצה יש סיכוי שהנסיון עם יחידים אלה ישפיע על שינוי הסטריאוטיפ." (עמ' 117 )… "גורם חשוב ביצירת שינוי רגשי גלום במעורבותו הפעילה של היחיד. בלא מעורבות זו אין סיכוי לשום עובדה אובייקטיבית להפוך לגורם ממשי בעיני האדם ועל כן היא לא תוכל להשפיע על התנהגותו."(118).

    תהליך ה"התחנכות מחדש" שבו אדם צריך לנטוש את מערכת האמונות הקודמת שלו, אינו יכול לעבור ללא זעזועים: מטבעו הוא עלול להיתקל בעויינות. רק באוירה קבוצתית של פתיחות, ספונטאניות, קבלה ותמיכה, ניתן כאמור לבטא ביטויי עויינות והתנגדות כלפי הערכים החדשים- אך גם לאמצם.

    פתרון סכסוכים ומשא ומתן -" קונפליקט הוא חלק מהחיים"

    גישה זו מניחה קיומו של ניגוד אינטרסים אמיתי בין הצדדים ומבקשת ליישב סכסוכים.

    בגישה זו העיסוק הוא בהשפעת תפיסות על התנהגות בעת סכסוך, מה כוחן של תפיסות קבוצתיות על פעולתו של היחיד במפגש, על רגישויות ותחומי אי נחת במצב הנוכחי ועל זיהוי דגמים להתרת הסכסוך, תוך התייחסות לתכניו ולאופי ההידברות כאחד. עיקר העבודה של המנחים הוא בקישור בין התהליכים המתרחשים בקבוצה לבין הסכסוך עצמו וע"י כך לסייע למשתתפים להבין בעיות מעיקות המחבלות בקומוניקציה טובה.

    תפיסה רחבה יותר לפתרון סכסוכים, ניתן למצוא אצל Folgar & Bush (1996) המזהים את הפוטנציאל לתהליכי שינוי אצל הצדדים המצויים בסכסוך כמו גם בחברה כולה. השינוי מתייחס לשני ממדים עיקריים: ממד ההעצמה של כל אחד מהצדדים בסכסוך וממד ההכרה בצד האחר.

    תהליך גישור המנוהל בצורה מקצועית ונכונה, מזמן לכל אחד מהצדדים הזדמנות לפתח רמה גבוהה יותר של יכולת לאבחן ולנתח מצבים, ובנוסף לפתח יכולת של החלטיות. המשתתפים גם רוכשים רמה גבוהה יותר של רגישות לאחרים, בעודם מחפשים את הפתרון לסוגיות מוגדרות וספציפיות.

    סוגיות בתכנון וביצירת תשתית לקבוצת דיאלוג וקבוצה רב-תרבותית

    חשיבות התכנון

    יצירת התשתית לקבוצות דיאלוג וקבוצות רב- תרבותיות היא מלאכה שיש לעשותה בתשומת לב רבה ובמחשבה תחילה.

    השקעה משמעותית בתכנון היא פעמים רבות הגורם להבדל בין קבוצה שאפשר להנחותה ואשר תהיה חוויה מועילה ומתגמלת עבור כל הנוגעים בדבר, לבין קבוצה שלא תתרום לחבריה או לקהילה ואשר תהיה גורם מלחיץ שנדון לכישלון. לעתים חוסכים את ההשקעה הנדרשת בשלב התכנון משום שמנהל הפרוייקט או המנחים להוטים להתחיל בעבודה עם הקבוצה. הדבר עלול ליצור בעיות שניתן היה להימנע מהן.

    תהליך התכנון ומעשה המרכבה הנדרשים לעבודה עם קבוצות, הכרחיים לעבודה עם קבוצה מכל סוג, על אחת כמה וכמה עם קבוצות דיאלוג וקבוצות רב תרבותיות.

    • קבוצות אלו, כמעט בהגדרה אינן קבוצות טבעיות וספק רב אם תתרחש התארגנות קבוצתית ספונטנית של חבריה הפוטנציאלים של קבוצה מעין זו.
    • בין חבריה של קבוצת דיאלוג או קבוצה רב תרבותית לא קיים דבק טבעי המכנס אותם למרחב אחד.
    • לא אחת, דווקא הזרות, היעדר הזיקה, המרחק והקונפליקט, הם אלה הצובעים את מערכות היחסים בין תת- הקבוצות בקבוצת דיאלוג ובין הפרטים בקבוצה רב-תרבותית.
    • קבוצות אלה, הן שבירות ופגיעות מבחינת החוסן והיציבות שלהן.

    לפיכך תהליך תכנון שיטתי, והכנה יסודית הכרחיים בכדי להבטיח את כינונה של הקבוצה ואת יציבותה לאורך זמן.

    מרבית קבוצות הדיאלוג והקבוצות הרב- תרבותיות, בנויות על מרכיב וולונטרי – משתתפי הקבוצה גילו עניין, כל שהוא, לקחת חלק בתהליך קבוצתי המזמן מפגש והדברות בין עולמות ובין תרבויות. משתתף בתהליך קבוצתי המצטרף לקבוצה על בסיס וולונטרי, עשוי להיות משתתף בעל מניעים חזקים ועניין אמיתי, אך בו זמנית הוא עשוי להיות משתתף בעל חופש בחירה ותנועה. לא אחת, מצטרפים משתתפים לקבוצה עם מערכת ציפיות שלא עולה בקנה אחד עם התהליך הקבוצתי המתרחש הלכה למעשה. לא אחת עשויים משתתפים להביע עניין להצטרף לקבוצה מתהווה בעודם מצפים להתרחשות שונה במהותה מזו שיכולה להציע קבוצת דיאלוג או קבוצה רב-תרבותית. משתתפים מסויימים מצטרפים לקבוצות דיאלוג מתוך הציפייה להתרחשות של מפגש הרמוני ונעים, יש מתוכם כאלה המתקשים להתמיד בקבוצה לנוכח הקונפליקט המתרחש בתהליך הקבוצתי. עוד בטרם נוצרה המחויבות לקבוצה ולחבריה, עלולים משתתפים הבאים על בסיס וולונטרי, לפרוש, משום שאינם באים על סיפוקם או משום שהמציאות הקבוצתית המתהווה אינה מתאימה להם. קבוצה המתכנסת על בסיס וולונטרי, בהעדר מחויבות ממוסדת או ארגונית, היא קבוצה ברמת פגיעות גבוהה.

    במצבים אחרים יתכן שחברי הקבוצה המתהווה הם חברים בארגון כל שהוא ( ארגון חברתי, חינוכי, קהילתי או פוליטי), אשר מנהליו הם אלה שמובילים תהליך של דיאלוג או מפגש בינתרבותי. למשל, רכזי נוער במתנ"ס בישוב ערבי ויהודי, הנמצאים בסמיכות גיאוגרפית, מעונינים לקיים מפגש בין קבוצות נוער משני היישובים. מנהלת הדרכה בארגון המעסיק עובדים שמוצאם רב-תרבותי מעונינת לקדם את הקשרים וההבנות ביניהם ויוזמת מפגשים למטרה זו. חשוב לציין שהניסיון מלמד שלא אחת, ארגונים ומערכות מקבלים החלטה להשקיע משאבים יקרים בקידום הדיאלוג מבלי שנתנו מראש את הדעת על מלוא המשמעויות של תהליך מעין זה. לעתים יהיו אלה המשתתפים המיועדים, שיביעו באופן גלוי או סמוי התנגדות ליוזמה המערכתית. מידת הוולונטריות שלהם קטנה יותר ובהתאמה קטן מרחב התנועה שלהם. ייתכן שהובטחה יציבותה של הקבוצה, אך קטנה מידת המוכנות והבשלות של משתתפיה לקחת חלק בתהליך משמעותי. לעתים עלולה לבוא התנגדות ליוזמה הארגונית מגורמים בסביבה שאינם רואים עין בעין את התהליך הקבוצתי ותוצאותיו עם מקבלי ההחלטות. במקרים שכאלה חייב מנהל הפרוייקט להעריך את סביבת הקבוצה המתוכננת ולבחון את אותם גורמים שעבודת הקבוצה עלולה להתנגש בהם.

    במצבים אחרים, מנהל הפרוייקט, המכוון על פי הכשרתו והמוטיבציה שלו לזהות מצבים חברתיים קונפליקטיביים, או מערכות יחסים של מרחק וניכור בין פרטים וקבוצות יהיה הראשון לזהות הן את התהליכים הקבוצתיים והקהילתיים, והן את הצרכים ואת הפוטנציאל לשינוי הגלומים בתהליכי דיאלוג או במפגש רב-תרבותי.

    תהיה נקודת הזינוק אשר תהיה, בכדי שניתן יהיה להגיע לקו הסיום, הכרחי תהליך תיכנון, מידה רבה של הבהרה , הסכמה ויצירת חוזה ברור בין כל הגורמים. תהליך זה יוצר אף את התשתית לשיתוף פעולה בין השותפים לעשייה, בין בעלי העניין השונים. קשה לצאת לדרך בפרוייקט דיאלוג או במפגש בין-תרבותי אם לא נוצקה תשתית זו.

    תפקידו המשמעותי והחשוב של מנהל הפרוייקט, הפועל להקמתה של קבוצת דיאלוג או קבוצה רב תרבותית מתייחס להחלטות ופעולות אותן יש לבצע בכדי להבטיח, עד כמה שניתן, את התנאים למימוש הפוטנציאל במפגש הדיאלוג ובמפגש הבין תרבותי.

    כל מי שמתכוון לעבוד עם קבוצה צריך לחשוב מראש על התועלות והמטרות שהוא מתכוון להפיק, בשם החברים לעתיד, שכן הדבר יספק קווים מנחים לתיכנון קבוצה נאותה ומאוחר יותר להערכת האפקטיביות שלה.

    יש לקבל מספר החלטות ולבצע מספר משימות אם רוצים לעצב קבוצה מתאימה. כך למשל מנהל הפרוייקט- המחולל, הוא זה שברוב המצבים יוצר את הקבוצה מבחינת הרכבה, מטרותיה, לוחות הזמנים, החוזה עם המשתתפים. פעמים רבות מנהל הפרוייקט הוא זה המחליט על מקום המפגש, על משך יחידות המפגש על אופן הפעילות הקבוצתית. מנהל הפרוייקט גם מחליט על מידת המעורבות של חברי הקבוצה בתכנון הפעילות הקבוצתית. כאשר יוזם המפגש הקבוצתי, אינו מי שאמור להנחותה, יהיה זה הוא אשר יחליט על הרכבו של צוות ההנחיה ועל בחירת המנחה או המנחים הספציפיים. מנהל הפרוייקט אף מחליט באיזה שלב הוא מערב את צוות ההנחיה בתהליך התיכנון של הפרוייקט הנתון.

    אנו נתייחס בהמשך בהרחבה לסוגיית הקשר והיחסים בין מנהל הפרוייקט ובין צוות ההנחיה, אולם ראוי להדגיש כבר בשלב זה, את החשיבות הנודעת לכך שהמנחה או צוות ההנחיה האמורים להנחות את הקבוצה יהיו מעורבים גם בתכנון, החל מהצעדים הראשוניים של הקבוצה.

    יצירת התשתית לקבוצות דיאלוג וקבוצות רב-תרבותיות

    בעת יצירת התשתית להקמת קבוצות דיאלוג וקבוצות רב- תרבותיות יש להתייחס למספר סוגיות:

    קביעת אוכלוסיית היעד

    קיימות דרכים רבות ומגוונות לבנייה של קבוצות דיאלוג וקבוצות רב- תרבותיות.

    נבחין בין שני מצבים עיקריים:

    1. היוזמה היא של ארגון שייעודו המרכזי הוא קידום תהליכי דיאלוג ומפגשים בין תרבותיים (למשל המרכז הבינתרבותי, בסוד שיח, גשר, נווה שלום, מדרשת אדם, גבעת חביבה, וארגונים ועמותות אחרים אשר קמו מתוך ההכרה בצורך לקדם מפגשי דיאלוג ושיח רב-תרבותי בחברה הישראלית)/
    2. היוזמה היא של אנשים או ארגונים שונים ( בדרך כלל ארגונים חינוכיים, חברתיים, קהילתיים או ציבוריים) אשר עמדו על הצורך לקיים תהליך של מפגש או דיאלוג בקרב אוכלוסייה נתונה.

    כאשר היוזמה היא של ארגון שייעודו המרכזי הוא קידום תהליכי דיאלוג ומפגשים בין -תרבותיים, בחירת האוכלוסייה תהיה מושפעת מכמה גורמים:

    • החזון, הייעוד והמטרות של הארגון המבצע: החזון, הייעוד והמטרות של הארגון סוללים דרך, יוצרים כיוון ומביאים להתמחות מסויימת, כל אלה ישפיעו על בחירת האוכלוסיה. הארגון יכול להציב את חזונו ומטרותיו באופן רחב או באופן ספציפי. כך למשל, ארגון יכול להציב לו כמטרה את הצורך בהכרות הדדית בין קבוצות בחברה, את הרצון להביא לשינוי עמדות, להפחית ניכור ואלימות ולהביא ליישוב סכסוכים. ארגונים עשויים לפתח עניין ומומחיות בעבודה עם אוכלוסיות מוגדרות, כמו למשל מפגש בין חילוניים לדתיים, או מפגש בין ערבים ליהודים, או לפתח יכולת לעבוד עם כל הרכב קבוצתי קונפליקטיבי. ארגון יכול בהתאמה למטרותיו, להתמחות במודל עבודה מסויים כמו למשל מודל של גישור או ניהול קונפליקטים בגישה של משא ומתן, לפתח מודלים שמגמתם העצמה של קבוצות מקופחות או לפתח מומחיות בהובלת תהליכים של מפגש בין או רב תרבותי בגישה דיאלוגית.
    • הסוגיות שעומדות על סדר היום של הדיון החברתי -ציבורי: מעת לעת, עולות על סדר היום החברתי- ציבורי סוגיות שונות. אלה נגזרות מאירועים ברומטריים, מושפעות ומשפיעות על הלך הרוח של האוכלוסייה ומהוות מנוף לגיוס משאבים, ליצירת קשר עם בעלי עניין מוסדיים, כמו גם עם משתתפים פוטנציאליים. כך למשל, בתקופה של עליה מאסיבית עלו הן הצורך והן המודעות להשקיע מאמצים ביצירת התקרבות בין העולים ובין האוכלוסיה הותיקה. במרכזי עולים, ובשכונות בהם התיישבו עולים מארצות שונות, כמו המפגש המורכב בין עולי אתיופיה לעולי חבר העמים, נדרשה התערבות קהילתית ברמות השונות, החל ממפגשי היכרות ועד ליישוב סכסוכים. בעקבות רצח יצחק רבין, רעדה ורעשה הארץ. הופיעו הן מודעות והן צורך להפגיש בין קבוצות אידיאולוגיות ( ימין- שמאל) ובין קבוצות בעלות זיקות שונות לדת ( חילוניים- דתיים). הסכסוך היהודי ערבי, או הקונפליקט הישראלי -פלסטיני, אינו יורד מסדר היום של החברה הישראלית ומעלה את הצורך והמודעות להתייחס אליו בהתמדה ובעקביות, כמעט כאורך הסכסוך עצמו.
    • תחומי העניין המיוחדים של מנהל הפרוייקט: למנהל הפרוייקט עשוי להיות עניין מיוחד בתת אוכלוסייה מסוימת, רצון להתמחות בתחום מסוים, רצון לפרוץ לתחום חדש, או עניין ביצירת הזדמנות למידה על התחום, על האוכלוסייה וכדומה.
    • רמת המיומנות של מנהל הפרוייקט: מנהלי הפרוייקטים יכולים להיות ברמת מיומנות שונה. זו משפיעה על היכולת לזהות פוטנציאל לתהליך קבוצתי, לזום פעילות עם אוכלוסייה נתונה ואף להוציאה מהכוח אל הפועל.
    • אופני הפעולה של הארגון: בתחומי היזמות השיווק, הפרסום, ניצול הזדמנויות, ואקטיביות בסגנון של reaching out . ארגונים אף שונים בהיקף המשאבים התקציבים העומדים לרשותם וביכולתם להשיג ולשלב משאבים ממקורות מגוונים בקהילה. ארגונים ומנהלי הפרוייקטים, שונים זה מזה באופני פעולתם בתחומים אלה ולכך יש השפעה על בחירת אוכלוסיות היעד.

    לעתים היוזמה היא של אנשים או ארגונים שונים ( בדרך כלל ארגונים חינוכיים, חברתיים, קהילתיים או ציבוריים) אשר עמדו על הצורך לקיים תהליך של מפגש או דיאלוג בקרב אוכלוסייה נתונה בדרך כלל אוכלוסייה הנמצאת בתחום האחריות שלהם. ארגונים אלה עשויים לפנות אל ארגוני המומחים.

    זרם הפניות אל הארגונים המומחים בתחום מושפע מהמוניטין של הארגון, מתחומי ההתמחות שלו, דרכי השיווק שלו ומעומק ואיכות רשתות התקשורת שלו.

    למשל, ארגון קהילתי, המזהה מערכת יחסים מורכבת בקהילה בין תושבים ותיקים לתושבים חדשים, אזרחים חילוניים ואזרחים דתיים; ארגון חינוכי, בי"ס או תנועת נוער המגלים צורך לקיים מפגש בין אוכלוסיית עולים לאוכלוסיית ילידי הארץ; ארגון ציבורי, כמו רשות מקומית או אזורית אשר מתמודדת עם מערכות יחסים מורכבות בין תושבים המייצגים קבוצות מזוהות. ארגונים אלה עשויים לנהל את תהליך הדיאלוג או המפגש הבין תרבותי באמצעות כוחות מקצועיים פנימיים או לפנות לקבלת סיוע לארגונים המתמחים בתהליכי דיאלוג ומפגש רב-תרבותי. במצבים אלה, האוכלוסייה מוגדרת ( בהתאם לדוגמא אלה יהיו: תלמידים, או בני נוער, או תושבי שכונה גיאוגרפית נתונה וכדומה), אך גם אז יש לשקול את הרכבה הספציפי של הקבוצה המתהווה.

    לעתים מגיעות אל מנהל הפרוייקט פניות מארגון או מקבוצת השתייכות בעלת מאפייני זהות מוגדרת, המביעים עניין להפגש עם קבוצה בעלת מאפייני זהות אחרים – מנוגדים. הנהגת ארגון אידיאולוגי עשויה לגלות עניין במפגש דיאלוג עם הנהגת ארגון הממוקם בצידו האחר של המתרס. כך למשל, מועצת תלמידים בבי"ס חילוני מעונינת להיפגש עם תלמידים מהמגזר הדתי או החרדי, תושבים ותיקים בשכונה מביעים עניין לפגוש תושבים שזה מקרוב הגיעו, עולים במרכז קליטה מבקשים להיפגש עם אוכלוסיית ילידי הארץ, וכדומה. במקרים דוגמת אלה, ניתן להניח שמנהל הפרוייקט יתבקש לסייע במציאת ה"חלק החסר" ליצירת קבוצת הדיאלוג. חשוב ביותר לזהות את מניעיה וצרכיה של הקבוצה החלוצה ביוזמה, יש לבחון בקפידה כיצד לאתר וכיצד להכין את הקבוצה האחרת. יש להקפיד על כך, שגם אם המטרות ההתחלתיות נוסחו על ידי מרכיב אחד מקבוצת הדיאלוג, הרי שהמטרות של הקבוצה המתהווה תוגדרנה על ידי כל חלקיה. חשוב להבטיח שזכות הראשוניות לא תפגע בהסכמה המשותפת ההכרחית ליצירת קבוצת דיאלוג.

    מציאת "החלק החסר", היא מעשה מרכבה המשקף לא אחת את עמדתו של מנהל הפרוייקט או של הארגון כלפי האופן בו תורכב קבוצת דיאלוג. יש שמניחים שהקבוצות המייצגות אוכלוסיות מובחנות תיוצגנה בקבוצה המתהווה באופן סימטרי, גם אם הן אינן אחידות בגודלן באוכלוסייה הרחבה. יש שירכיבו את קבוצת הדיאלוג באופן המשקף הלכה למעשה את ייצוגן בחברה הישראלית. יהיו אף הרכבים קבוצתיים שיצרו הרכב קבוצתי המשנה את הפרופורציה באוכלוסייה בכדי לאפשר התנסות בהיפוך התפקידים למשל, של "רוב ומיעוט". מנהל הפרוייקט ישקול אפשרויות אלה בהתאם למטרות הקונקרטיות וכנגזרת של תפיסת העבודה המנחה אותו ואת הארגון אותו הוא מייצג.

    חשיבה אודות המטרות והתועלת שיפיקו המשתתפים בקבוצה הפוטנציאלית

    מנהל הפרוייקט והמנחה אינם יכולים לקבל החלטות נוספות הנוגעות לעבודה עם הקבוצה המתהווה, אלא אם כן מוגדרות המטרות של הקבוצה המתהווה. אחד מתפקידיו המובהקים של מנהל הפרוייקט הוא ללמוד ולאבחן את המטרות של משתתפי הקבוצה ובמצבים מסוימים אף לסייע לחברי הקבוצה להגדיר את המטרות. כמו במסע, אם אין לאדם יעד, אזי לא יהיה לו מדריך שינווט את ההליכה.

    היעדים של מרבית הארגונים מפעילי תוכניות הדיאלוג והמפגשים הרב תרבותיים, בין השאר באמצעות ההתנסויות הקבוצתיות הם: הפחתת הזרות והעויינות, שינוי עמדות ותפיסות סטריאוטיפיות, הגברת הפתיחות ההדדית, הבנה וקבלה הדדית. לעתים יהיו היעדים של התהליך הקבוצתי המתהווה, יעדים של פתרון סכסוכים, פתרון קונפליקטים, או יצירת אמנות והסכמות ביחס לסוגיות מוגדרות הנמצאות במוקד הקונפליקט.

    כאשר מנהל הפרוייקט מתכנן מפגש ותהליך קבוצתי, עליו לחשוב על התועלת שניתן להפיק ממפגש זה.

    נכון לנתח את המצב המצוי, בקרב אוכלוסייה נתונה לזהות את מרכיביו ולדמות את המצב הרצוי. אבחנה בין המצב המצוי למצב הרצוי, עשויה לסייע למנהל הפרוייקט להציב את המטרות לכל קבוצה פוטנציאלית באופן ספציפי, ובהתאמה להפעיל את הכלים המקצועיים, לרבות בחירת המודל ותפיסת ההנחיה, האפקטיביים ביותר.

    המצב הרצוי מסמן את מה שמקווים להשיג באמצעות העבודה עם האנשים הנוגעים בדבר.

    חשיבה על התועלות שמבקשים להפיק אינה רק מבוא הכרחי לקבלת החלטות תיכנוניות נוספות, אלא היא גם מבססת קריטריון שלאורו ניתן אחר כך לשפוט את האפקטיביות של תהליכי ההתערבות.

    גם כאשר מוגדרות מטרות כוללות לקבוצות דיאלוג או קבוצות רב תרבותיות על מנהל הפרוייקט לנסח את המטרות בהקשר הספציפי של הקבוצה המתהווה.

    למשל: מפגש בין חילוניים ודתיים המתגוררים באותה שכונה, שונה במהותו ממפגש בין תלמידי בתי ספר חילוניים עם תלמידי בתי ספר דתיים. תושבי השכונה דתיים וחילוניים חולקים מרחב גיאוגרפי משותף, עשויים להשתמש בשירותים משותפים הקיימים בשכונה, והמפגש ביניהם לא אחת מתייחס במכוון או שלא במכוון להשפעת כל אחת מהקבוצות על אופי ועיצוב החיים השכונתיים.( כך למשל: הקצאת שטחים למבני ציבור, הפעלת מתקני פנאי ונופש בשבת ובחג, מעבר של כלי רכב ברחובות השכונה וכדומה). אפשר שהם מגיעים לקבוצת הדיאלוג לאחר שכבר מצאו את עצמם בקונפליקט ובמתח סביב נושאים אלו ואחרים, או יתכן שהם באים לקבוצה במטרה לשפר עמדות השפעה והחלטה.

    תלמידי בתי הספר החילוניים והדתיים הם שותפים למרחב מפגש גדול פי כמה. הם אזרחיה של מדינה אחת. אך האינטראקציה היומיומית ביניהם וסיבת ההתכנסות המשותפת אין בה, ברוב המקרים כדי להכריע בסוגיות העומדות על סדר היום הציבורי. הם נפגשים בכדי לקיים דיאלוג, להיפגש פנים אל פנים ולהוריד מחיצות בין-קבוצתיות.

    בהתייחס לדוגמאות אלה, (המבהירות שלעתים בין משתתפי הקבוצה המתהווה קיים ניכור, זרות והיעדר מפגש, בעוד שבין משתתפי קבוצה אחרת עלול להיות קונפליקט וסיסכוך מוחשי.) ברור איפוא, שיש להציב מטרות ספציפיות ומוגדרות לכל קבוצה פוטנציאלית, ואין להסתפק במטרות האוניברסליות של מפגשי דיאלוג ומפגשים רב-תרבותיים.

    דטנר, לוי ושבאר (1999), מגדירים מספר משתנים למצבים הקונפליקטיביים הבין- קבוצתיים. ניתן להבחין בין מצבים:

    1. על פי מידת הקרבה או המרחק הפיזי בין הקבוצות המשפיעה גם על תכיפות המגע והמפגש בין הקבוצות והפרטים.
    2. מוחשיות הקונפליקט והמידה בה הוא גלוי או סמוי.
    3. מקור הקונפליקט ומידת היקפו ועוצמתו. האם הקונפליקט הוא על רקע לאומי, דתי, אידיאולוגי, עדתי, האם הקונפליקט הוא על שליטה ותחרות על ההגמוניה. ובנוסף, האם הקונפליקט מתנהל ברובד וברמה לאומית, אזורית או בגבולות קהילה נתונה.

    הגדרת הקונפליקט, מקורותיו והתפתחותו, כמו גם אופני ההתמודדות עמו, יסייעו למנהל הפרוייקט להחליט על הצבת המטרות להתערבות ולבחירת מודל ההתערבות הנדרש.

    ההחלטה האם קבוצה, ואיזו קבוצה תהיה כלי שימושי ויעיל לסיוע למשתתפים הפוטנציאליים

    הרחבנו את הדיבור על ערכה של ההתנסות בקבוצה כדרך אפקטיבית להתמודד עם סוגיות ביחסים בין קבוצות. הצבענו על כך שיחסים בין קבוצות, ויחסים בין פרטים המשתייכים לקבוצות מובחנות, בהגדרה, הם יחסים שנלמדו, התעצבו והתעצמו מעצם השתייכותם של יחידים לקבוצה נתונה וממערכות היחסים, העמדות והייחוסים שהתפתחו בקבוצה אחת ביחס לקבוצה האחרת. עמדנו על כך שדעות קדומות, סטריאוטיפים, חרדות, ביטויים של עויינות ותוקפנות , ניכור והדרה הינם אמונות, הרגשות ודרכי תגובה שהפרט אימץ לעצמו, בתהליך השתייכותו לקבוצה מסויימת. לפיכך, נודעת משמעות רבה לעבודה הקבוצתית כאמצעי להתמודדות עם סוגיות שונות המאפיינות יחסים בין קבוצות.

    למרות הפוטנציאל הרב שקיים בקבוצת דיאלוג ובקבוצה רב תרבותית, לא בכל מצב ניתן לקיים קבוצות שכאלה. לעתים מערכת יחסים בין קבוצות נמצאת ברמת מתח וקונפליקט גבוהים במיוחד, והמפגש הבין קבוצתי, עלול להביא להתפרצות המתח, התסכול והעויינות לממדים שהקבוצה לא תוכל להכיל. היא אף עלולה לצאת ממפגש זה חבולה עוד יותר ומשתתפיה מתבצרים בעמדותיהם המוקדמות באופן קיצוני יותר. כאשר קבוצת דיאלוג הופכת לזירת התקוטטות, היא מאבדת באחת את סיכוייה, לממש את המטרות שלשמן נוצרה. בהיותה זירת התקוטטות גדל הדמיון בינה ובין "מפגשי רחוב". התהליך הקבוצתי אמור להיות כזה המעלה את הקונפליקט ואף מחדדו אם יש צורך, אך מזהה ומאפשר את תהליך הצמיחה מהקונפליקט.

    מפגש בין קבוצות בקונפליקט, כגון המפגש בין דתיים לחילוניים, יהודים וערבים אנשי ימין לאנשי שמאל, עלול להיות טעון ביותר.

    במפגש זה עלולים לעלות רגשות וביטויים קשים; הוא חושף כעס, חשדנות, פחדים סטריאוטיפים ואי הבנות בין הצדדים. הוא מעורר לא פעם תחושות כאב ועלבון. הרוגז והכאב שמובעים בו מאיימים שוב ושוב להביא את הדיאלוג בין הצדדים אם לידי התלקחות ואם לידי קיפאון.

    מצד שני הניסיון מלמד שהמפגש עלול לעורר גם רגשות אחרים- של קרבה, של הבנה, ושל אכפתיות. בשל טעינותם הרגשית של מפגשים בין קבוצות בקונפליקט הם זקוקים להנחיה מקצועית, שתסייע להכלה של הרגשות ותגביר את ההבנה של תהליכי הקיטוב הפועלים בין אנשים.

    מצבים אלה מדגמים את הצורך בתהליך הכנה ארוך בטרם יפגשו נציגי הקבוצות הנמצאות בקונפליקט. יש לשקול מה הוא העיתוי המתאים למפגש הבין-קבוצתי או הרב- תרבותי . לעתים יש להפעיל שיקול דעת לגבי הנציגים של קבוצות אלה ולעמוד על המניעים המביאים אותם להשתתף בקבוצה.

    בחירה בתפיסה ובגישה של התערבות קבוצתית

    הצגנו בהרחבה את התפיסות והגישות השונות הקיימות הן בתיאוריה והן בפרקטיקה של

    העבודה בקבוצות קטנות, כמסגרת המטפלת במתיחות ובקונפליקט בין קבוצות. למרות שיעדי מרבית ההתנסויות הקבוצתיות הם: הפחתת הזרות והעויינות, שינוי עמדות ותפיסות סטריאוטיפיות, הגברת הפתיחות ההדדית, הבנה וקבלה הדדית הרי שיעדים אלה יכולים להיות מושגים בגישות שונות של התערבות או בשילוב ביניהם.

    מנהל הפרוייקט, אשר למד, חקר ואבחן את המציאות הקונפליקטיבית, אמור לשקול מה הוא מודל ההתערבות המתאים. במציאות, לא תמיד קיימת אבחנה מזוקקת בין גישות השונות, ותוכנית הפעילות הנבנית ומיושמת הלכה למעשה, יכולה להיות מושתת על תפיסה אינטגרטיבית המשלבת בין הגישות הללו.

    מנהל הפרוייקט, אשר עומד מאחורי ההקמה של קבוצת דיאלוג או קבוצה רב-תרבותית, אמור לשקול בהתייחס להרכב הקבוצה, למטרותיה ומידת הבשלות והמוכנות שלה, כמו גם בהתאמה לתפיסה המקצועית המייחדת אותו ואת הארגון אותו הוא מייצג, מה יהיה מודל העבודה בקבוצה המתהווה. הבהרת התפיסה והשפה המקצועית והסכמה על המתודה הקבוצתית המועדפת,

    מסייעים להגברת ההבנה בין כל בעלי העניין: מנהל הפרוייקט, מנחים, משתתפים וארגונים.

    בחירת מנחה או צוות הנחיה

    כאשר יוזם הקבוצה אינו מי שאמור להנחותה, יהיה זה הוא אשר יחליט על הרכבו של צוות ההנחיה ועל בחירת המנחה או המנחים הספציפיים.

    הרחבנו את הדיון והתייחסנו למערכת היחסים בין מנהל הפרוייקט למנחה, ממועד הבחירה של המנחה ובמהלך העבודה המשותפת, בפרק נפרד.

    יצירת תנאים הכרחיים לקבוצות דיאלוג וקבוצות רב – תרבותיות

    מעל לכל, חשוב ליצור בקבוצה תנאים אשר יאפשרו למשתתפים, להביע את רגשותיהם, לחשוף את עצמם בפני עצמם ובפני הזולת, לבחון את עמדותיהם ולצמצם את המרחק, הניכור והקונפליקט. בעבודה קבוצתית מגלים המשתתפים שהם אינם לבד, ושקיים דמיון רב בינם ובין חברי קבוצתם אך לא פחות מכך בינם בין חברי הקבוצה האחרת. בקבוצה בה יווצרו תנאים לדיאלוג פתוח, וספונטאני ויתפתחו ערוצי תקשורת חדשים יגברו האמון ההדדי והיכולת לחיות ביחד. ההשתתפות בקבוצה מאפשרת להתנסות בהתנהגות חדשה. הקבוצה עשויה לאפשר לחבריה להתנסות בצורות התנהגות חדשות בתנאים ברמת סיכון נמוכה. עצם ההתנסות מפיחה תקווה ויוצרת תחושה של סיכוי.

    כאמור, יצירת התנאים לעבודה קבוצתית משמעותית ואפקטיבית היא אחת מהמטלות החשובות והמורכבות ביותר של מנהל הפרוייקט.

    כיצד ניתן ליצור תנאים אלה?

    1. הסכמה על המטרות עם הקבוצה המתהווה או, הבהרת המטרות לחברי הקבוצה
    2. יצירת חוזה מוקדם עם המשתתפים הפוטנציאלים של הקבוצה
    3. קביעת כללים לעבודה בפועל
    4. יצירת גבולות ברורים לתהליך הקבוצתי

    הסכמה על המטרות עם הקבוצה המתהווה או, הבהרת המטרות לחברי הקבוצה

    הבהרנו את החשיבות של הצבת מטרות לקבוצה המתהווה. מנהל הפרוייקט, אמור להשקיע מאמץ ביצירת הסכמה על המטרות עם חברי הקבוצה המתהווה. עליו ללמוד לאבחן את מניעי המשתתפים, לזהות ולהגדיר את ציפיותיהם ולסייע בניסוח המטרות. תהליך ניסוח המטרות, חייב להעשות במשותף עם הגורמים המובילים את התהליך, או עם כל אחד מהמשתתפים בקבוצה.

    לעתים, המטרות מנוסחות עם גורמים מנהיגותיים או ניהוליים, או אז עולה הדרישה להבהיר את המטרות למשתתפים בשלב בו יוצרים את התשתית לתהליך הקבוצתי. חשוב לצמצם עד כמה שניתן אי בהירות, בלבול, וניגודים בציפיות בשלב הראשוני. אין להניח מכך, שכאשר התהליך הקבוצתי מתנהל, לא יופיעו בלבול, מבוכה, תסכול, אי-נחת ואף תחושה שאלה אינן המטרות שלשמן התכנסנו. אולם, אז ניתן יהיה להתייחס ולעבד את הרגשות הללו ואת הביטויים הגלויים שלהם במפגש הקבוצתי כמבטאים וכמסמנים קשיים אותנטיים ומשמעותיים בעבודת הקבוצה. חברי הקבוצה יידרשו לחזור ולבחון את ציפיותיהם, את עמדתם ביחס למטרות עליהן הסכימו ובאיזו מידה נוצרו תנאים במפגש המאפשרים את מימוש המטרות. נדגים את החשיבות של הבהרת המטרות והסכמה על המטרות בדוגמא הבאה:

    למפגש הראשון של קבוצה רב -תרבותית, שמשתתפיה התקבצו והגיעו לאחר תהליך גיוס ממושך ואיטי כמשקפים מרקם תרבותי מורכב של אוכלוסיית אחת הערים בארץ, הופיע משתתף שעלה על העגלה בדקה התשעים. בשונה מכל המשתתפים האחרים, שעמם נפגשו מנהל הפרוייקט והמנחים, לא התקיים מפגש מוקדם עמו ובשל התאמה לכאורה של משתתף זה לקבוצה המתהווה, הוא הוזמן על ידי מנהל הפרוייקט, לקחת בה חלק. כמעט עם רגע כניסתו לחדר בו התקיים המפגש וככל שהתקדם תהליך ההכרות בין משתתפי הקבוצה, גילה משתתף זה שבקבוצה אין מספר מאוזן של אזרחים יהודים וערבים. והחל תוהה "איפה המשתתפים הערביים". ההרכב הקבוצתי לא הלם את ציפיותיו. הוא גילה עניין במיוחד במפגש עם ערבים, פלסטיניים והתנסה בעבר בקבוצות המזמנות יהודים וערבים לדיאלוג ועשייה משותפת. הוא לא היה ערוך, לא מוכן ואף לא מזומן למפגש רב- תרבותי. נוכחות של משתתפים חרדיים בקבוצה גרמה לו הרגשת אי נוחות רבה ומעט עניין לחקור את מקורותיה של אי נוחות זו. לא קשה להעריך, שמשתתף זה לא התמיד בתהליך הקבוצתי, ולאחר מספר מפגשים פרש. הקבוצה נאלצה להתמודד עם חוויה קשה – חוסר יכולתה לחבר ולאחוז במשתתפיה.

    אין ספק שניתן היה ללמוד, להתפתח ולהגיע לרמה גבוהה של תובנות מאירוע זה. אך מאידך, ניתן היה למנוע זעזוע חריף בחייה של הקבוצה אם המטרות היו בהירות ומוסכמות על כל משתתפיה.

    הרכב הקבוצה

    הרכבה הספציפי של הקבוצה אמור להתאים למטרותיה. כך, קבוצת דיאלוג המיועדת להפגיש משתתפים המייצגים שתי אוכלוסיות המצויות במרחק או בקונפליקט, תורכב בהגדרה מנציגי שתי קבוצות אלה. קבוצה רב תרבותית המיועדת להפגיש משתתפים נציגי תרבויות מגוונות, תהיה מורכבת באופן בו, אכן, יהיה ייצוג הולם לתרבויות שונות. לעתים מתקשה מנהל הפרוייקט להרכיב קבוצה במינון ובאיזון הנדרשים. כך, בקבוצת דיאלוג יופיעו רוב המשתתפים מתת קבוצה אחת ומיעוטם מקבוצה אחרת. או בקבוצה רב-תרבותית ייעדרו משתתפים המייצגים תרבות סגורה ומתבודדת.

    היענותם של משתתפים לתהליכי דיאלוג ומפגשים רב תרבותיים, אינה אחידה בהתפלגותה באוכלוסיה. השונות במידת ההיענות של קבוצות שונות, היא לעתים תוצר של מודעות חברתית, לעתים היא תוצר של עמדה כלפי תהליכי דיאלוג ומפגש רב-תרבותי ולעתים היא תוצר של חשדנות, או סגירות והסתגרות של קבוצה נתונה. לעתים היא תוצר של סוג הקשר שיש למנהל הפרוייקט עם גורמים ( מנהיגות, סמכויות, אנשי קשר ) המשפיעים על התנהגותן של קבוצות מסויימות, אשר מנהל הפרוייקט מבקש לשתפן בתהליך הדיאלוג ובמפגש הרב-תרבותי. מנהל הפרוייקט אינו אדם נטול זהויות. לעתים מרכיבים מסויימים בזהותו מסייעים לו ביצירת קשר עם קבוצות מוגדרות בקהילה. אותם מרכיבי זהות עלולים להקשות עליו ביצירת הקשר הראשוני עם קבוצות אחרות. כך למשל, מנהל הפרוייקט, שהוא גם תושב "ותיק" בשכונה, המבקש ליזום קבוצת דיאלוג בין תושבים ותיקים לתושבים חדשים בשכונה, ( פעמים רבות ההגדרה "ותיק", "חדש" מקפלת בתוכה גם אבחנות נוספות כמו למשל אבחנה עדתית או אבחנה סוציו-אקונומית) עשוי לפגוש בתגובות חשדניות או ידידותיות אצל כל אחת מתת- קבוצות אלה. תגובות אלה תהיינה ביטוי לאופן בו הוא מציג את עצמו כמו גם לאופן בו הוא נתפס על ידי האחרים. מודעות לממדי הזהות האישית של מנהל הפרוייקט, ולאופן בו הם משפיעים על המפגש שלו עם קבוצות שונות בקהילה תתרום לאופן בו ינהל מנהל הפרוייקט את מהלכיו.

    לא תמיד ניתן לעמוד בדרישה לסימטריות מלאה, ( לעתים גם אין צורך לשאוף לסימטריות מלאה אם אין סימטרייה כזו במציאות החברתית) או לייצוג מירבי של תרבויות שונות, אך יש לשאוף לכך. הרכב קבוצת דיאלוג המקנה עדיפות מספרית בולטת לתת- קבוצה אחת, עלול להקשות על מימוש מטרות הדיאלוג. כמו גם היעדרות של נציגי תרבויות מסויימות ( למשל אוכלוסית החרדים בירושלים) יוצרת תמונה לא מאוזנת בין המתרחש בתוך הקבוצה ומחוצה לה. נוכחות מאוזנת יחסית של משתתפים ונוכחות מגוונת של משתתפים בקבוצות הדיאלוג והמפגש הרב-תרבותי, בהתאמה, תתרום לאיכות הקבוצה ואף לעיסוק מאוזן בסוגיות המעסיקות את משתתפיה.

    ברוב קבוצות הדיאלוג והמפגש הרב-תרבותי, לא נהוג לקיים תהליך של מיון או סינון משתתפים. המוכנות של המשתתף לקחת חלק בתהליך מהווה קריטריון כמעט בלעדי המופעל בתהליך בנית הקבוצה. היעדר הסינון נגזר מהאידיאולוגיה של רעיון המפגש הקבוצתי, ועל פיו אין להציב דרישות או תנאים מוקדמים למשתתפים. על פי הנחת עבודה זו כל משתתף ראוי וגם יכול לקחת חלק בתהליך הקבוצתי. יחד עם זאת, יש לשקול מפגש מקדים עם המשתתפים הפוטנציאליים, לצורך היכרות, תיאום ציפיות ואתור מקרים חריגים ביותר שבהם יש למנוע השתתפות של אדם מסויים.

    לעתים, יש עניין, הזדמנות או צורך לשנות את ההרכב הקבוצתי המתהווה, או ההרכב הקבוצתי הקיים. כך, כאשר קבוצה פועלת לאורך זמן והיא מעונינת להרחיב את שורותיה. או כאשר מסיבות שונות הדלדל מספר המשתתפים ויש רצון לחזק את הקבוצה במשתתפים חדשים. ראוי שיוזמות והחלטות מעין אלה תהיינה החלטות של הקבוצה וחבריה. מנהל הפרוייקט, בשיתוף עם המנחה, אמור לסייע לקבוצה לברר את המניעים, המשמעויות והשפעתם על התהליך.

    יצירת חוזה מוקדם עם המשתתפים הפוטנציאלים של הקבוצה

    כל קבוצה תלויה בתפקוד של הפרטים המרכיבים אותה. בקבוצת דיאלוג או קבוצה רב תרבותית לכל משתתף יש יכולת לתרום לשלמותה של הקבוצה כולה, להמשכיותה ולמימוש מטרותיה. לשם כך, החוזה הראשוני עם המשתתף ינוסח בכדי להבטיח שהמשתתף אכן יקדיש מאמץ מסויים לאותם היבטים המבטיחים את שלמותה וחיוניותה של הקבוצה. בחוזה זה תובטח נוכחות של המשתתף, רציפות השתתפותו לאורך התהליך ומוכנותו לקבל על עצמו כללי קשר ותקשורת ההולמים את מפגש הדיאלוג.

    במסמך המתייחס לתהליך ההקמה של קבוצות דיאלוג (פרסום פנימי של עמותת בסוד שיח, מוליק בר 2000), מציע המחבר להגיע להסכמה מוקדמת עם משתתפי הקבוצה על הכללים הכרחיים לקיומו של דיאלוג. הוא מונה מספר כללים:

    1. לגיטימיות הדעות והאמונות- כל דעה ועמדה לגיטימיות בדיון ובלבד שאינן פוגעות פגיעה חסרת תקנה בזולת. הזולת הוא זה הקובע את הגבול.
    2. עמדות אישיות ואמונות אישיות- המשתתפים מביעים את דעותיהם שלהם ולוקחים אחריות מלאה על עמדותיהם ודעותיהם. הם אינם "באים מטעם", ואינם נציגים רשמיים של מפלגות, קהילות, קבוצות דתיות וארגונים אידיאולוגיים.
    3. כבוד לזולת- המשתתפים יכבדו אחד את השני וימנעו מהבעת זלזול וחוסר כבוד באופן מכוון ומודע.
    4. פתיחות והקשבה- המשתתפים בקבוצת דיאלוג ובקבוצה רב-תרבותית באים ברמת פתיחות ומוכנות גבוהה במגמה להכיר ולהבין את הזולת, ולהגביר את המודעות העצמית ביחס למקור העמדות וההרגשות כלפי הזולת.

    כאשר משתתפי קבוצה מתהווה יכולים להגדיר כללים אלה, להסכם עליהם ואף לכבדם במהלך המפגשים הקבוצתיים, הרי דומה שקבוצה זו בהיותה בעלת היכולת להגדיר, להסכים ולכבד את הכללים היא קבוצה בשלה ובוגרת במונחים של היכולת לקיים דיאלוג. מרבית הקבוצות היוצאות לדרך מתקשות, פעמים רבות ,להגדיר את הכללים, להסכים עליהם ובעקר להקפיד על מימושם. התהליך הקבוצתי המתרחש, הוא זה שמסייע להכרה ולהבנה בדבר נחיצותם של כללים ומשמעותם במרחב הקבוצתי והחוץ קבוצתי.

    כללים אלה ואחרים אמורים ליצור את התשתית לתקשורת בינאישית וקבוצתית בקבוצת דיאלוג ובקבוצה רב-תרבותית. הסכמה על הכללים, אינה מבטיחה בהכרח שבכל רגע כל חברי הקבוצה יכבדו אותם וינהגו בהתאם, אך ההסכמה על כללי יסוד מציינת את הכוונה וההתכוונות, ומסמנת את הגבולות להתנהגות לגיטימית ובלתי לגיטימית לחברי הקבוצה. כאשר חברי הקבוצה מתקשים לעמוד בהסכם המודע והמוצהר, תהיה התנהגותם החריגה נושא להתייחסות לדיון ולעיבוד. במצבים קיצוניים, כמו אלה המאיימים על שלמות הקבוצה, תהיה חריגה מההסכם עילה גם להפסקת פעילות הקבוצה או של חלק ממשתתפיה.

    כללים נוספים אשר יש להתייחס אליהם ולהעמיד אותם מתייחסים לבניית המערכת הקבוצתית על מימדיה הקבועים- כאלה החיוניים להקמת כל ארגון חברתי ובהכרח חשובים גם לבניית קבוצת דיאלוג או קבוצה רב- תרבותית. נתייחס אליהם להלן.

    קביעת כללי מסגרת לעבודה : ממדים של מערך מצבי ( Setting )

    המושג מערך מצבי, מתייחס לאופן בו מעצבים את המפגש הקבוצתי, בקשר למימדים מרכזיים כמו: מימד הזמן, מימד המקום והמרחב וכללי התנהגות בסיסיים.

    המערך המצבי, כאשר הוא מתוכנן בקפידה מסייע ביצירת קביעות, ועקביות. הוא יוצר את המסגרת המאפשרת התפתחות של מגמות לעלילה רצויה. כל מערך מצבי משקף העדפות ואמונות ובכך מזמן אווירה וסגנון. חלק ממרכיבי המערך המצבי מבטאים הסכמות אוניברסליות וחלקם מבטאים דפוסים תרבותיים. כל אחד ממרכיבי המערך המצבי יש בו כדי לאפשר או להגביל את מרחב ההתנהגות של האנשים. המערך המצבי יוצר סדר, וודאות, חוקיות. במובן זה יש לו כמה פונקציות:

    1. הוא מעניק מפתח להתנהגות ומאפשר התאקלמות מהירה בנסיבות חדשות, תוך קבלה מזורזת של כמה כללי יסוד.
    2. הוא מאפשר יצירת שפה משותפת ותיעול התנהגויות של אנשים שונים לערוצים משתלבים. כך הוא גם מאפשר מיסוד של הסכמים חברתיים- תרבותיים.
    3. הוא יוצר גבולות ברורים, המקלים על הגמישות במעבר מהגדרת מצב אחת לאחרת.

    נתייחס באופן ספציפי לכמה מרכיבים של המערך המצבי. בהמשך, נתייחס לתפקידו של מנהל הפרוייקט בעיבוד המבנה והאופי הבסיסיים של הקבוצה ובקביעת המערך המצבי, בהקפדה עליו ובצורך לשנותו בהתאם לתהליך הקבוצתי המתפתח.

    במושג "מבנה בסיסי" הכוונה למשכה הצפוי של הקבוצה במונחים של מספר מפגשים, האם הקבוצה תהיה מוגבלת בזמן ומהו משך המפגשים ותדירותם. במונח "אופי בסיסי", הכוונה למתודולוגיה הקבוצתית המובילה: דיון מכוון נושא, פעילויות או תרגילים, קריאת טקסטים, קבלת החלטות, ניהול משא ומתן וכדומה.

    בהדגשה כי נדרשות החלטות ברורות ביחס למבנה ולאופי הבסיסי, נציין כי לקבוצות פנים רבות וכי ניתן לתכנן קבוצות מסוגים שונים כדי להתאימן לנסיבות ולצרכים שונים. החלטה על המבנה הקבוצתי המתאים ביותר לאוכלוסיית אנשים היא משימה מסובכת הדורשת היכרות והבנה של האוכלוסיה, מידע ביחס לטווח הקבוצות הניתנות לתכנון והערכה של הדרישות ושל ההתנסויות שיוצרים מבני קבוצות שונים עבור חברי הקבוצות. כמו כן נדרשת בחירה בין מבנים אלטרנטיביים הנראים על פני השטח כמתאימים באורח דומה.

    מימד הזמן:

    מימד הזמן מתייחס למרכיבים הבאים:

    1.משך הזמן הכולל של המפגשים הקבוצתיים:

    תהליך משמעותי ואפקטיבי של קבוצת דיאלוג או קבוצה רב- תרבותית אינו יכול להיות מופע חד פעמי. בכדי שיתנהל תהליך הדרגתי, המאפשר למשתתפים מפגש דיאלוגי בינם לזולתם (בשונה ממפגשי "רחוב") ומסע אמיתי לתוך עצמם יש להקדיש לכך זמן. לעתים משך הזמן מוגדר מראש ולעתים משך הזמן המוקדש לתהליך הקבוצתי הוא פתוח. אחד מתפקידיו החשובים של מנהל הפרוייקט מתייחס לקבלת החלטות על אורך חייה של הקבוצה, והאם רצוי לקבוע מראש את מועד סיומה או להשאירו כנושא פתוח. לא תמיד קימת הלימה והסכמה בין בעלי העניין השונים (מנהל הפרוייקט, מנחה, ארגון, משתתפים) על משך הזמן הנדרש לתהליך ועל האופן בו הקבוצה משלימה את התהליך. לעתים יש מי שמאמין שניתן לנהל את התהליך בפחות מהזמן שקצב לו מנהל הפרוייקט, לעתים קשה לגייס את מחויבות בעלי העניין השונים לתהליך ממושך. ( בשל שיקולים של גיוס משאבים, עלויות, זמן ומוטיבציה). אלה עלולים להפעיל לחץ על מנהל הפרוייקט לבנות תוכנית "קצרה" יותר, "חלקית" או "ניסיונית". אפשר שהסיבות הגלויות הן בעלות משקל מכריע, אך לא אחת הן עלולות להסתיר סיבות סמויות ופחות מודעות. כמו למשל, חשש מהתהליך, רצון להיות בצו האופנה, אך לא לקחת סיכונים גבוהים מידי, התעלמות מעומק הקונפליקט וכדומה. חשוב שמנהל הפרוייקט ידע לזהות את המניעים הגלויים והסמויים ולהתייחס אליהם בהחלטותיו. חשוב גם שבלהיטותו לקיים את הפרוייקט לא יהיה זה דווקא מנהל הפרוייקט המציע משך זמן בלתי הולם להשגת מטרותיה של הקבוצה. משך הזמן המוקדש לתהליך משפיע על איכותו, על תוצריו, לפיכך יש להתאים את משך הזמן להצבת המטרות. לעתים כשדווקא גורם הזמן הוא המכריע, יש להגדיר את המטרות בהתאם- מה בכל זאת ניתן לממש בגבולות הזמן המוגדר.

    בהקשר זה ראוי לציין, שיש מצבים שנועדו לאפשר חשיפה ראשונית של אנשים או ארגונים לתהליכי דיאלוג בין קבוצות. כאשר מנהל הפרוייקט מודע למטרות מסוג זה, וכאשר המטרות מוצבות בהלימה, ניתן לקיים בהצלחה מפגשים המוגבלים בזמן.

    2.מספר המפגשים הקבוצתיים:

    קיימים מודלים שונים לחלוקת זמן נתון. כך, למשל כאשר מוקצות לתהליך קבוצתי עשרים שעות, אפשר לעבוד במתכונת של שני ימי מרתון אינטנסיביים, או לקבוע חמישה מפגשים למשך ארבע שעות המפגש. לכל אחת מדרכי התארגנות אלה, ולמספר חלופות נוספות ( עשרה מפגשים בני שעתיים), יש משמעות והשפעה רבה על התהליך הקבוצתי. תהליך המתפרס על פני עשרה שבועות שונה במהותו מתהליך אינטנסיבי הנמשך יומיים תמימים, אך בא על סיומו. כך למשל, קל יותר לשמור על שלמותה של הקבוצה במהלך יומיים מאשר לשמור על שלמותה במהלך עשרה שבועות. תהליך מתמשך, רגיש יותר לתהליכים המתרחשים בסביבה בה פועלת הקבוצה. אירועים מסוגים שונים המתרחשים במהלך זמן זה עשויים לזרום פנימה ולהשפיע לכאן ולכאן על סדר היום הקבוצתי המתוכנן. ככלל, רמת השליטה של מנהל הפרוייקט, המנחה, והמשתתפים על תהליך מרתוני, גבוהה יותר מאשר רמת השליטה על תהליך המתמשך לאורך זמן. מאידך, האפשרויות של הקבוצה להשפיע וליטול יוזמות בקשר לחייה, להכניס שינויים, להגיב למתרחש בסביבה, ולהתנסות בחוויה של מפגש המתייצב על ציר הזמן, הן רבות יותר בתהליך מתמשך. ההחלטה על מספר המפגשים הקבוצתיים אינה, איפוא, החלטה טכנית, אלא רבת השפעה על התהליך הקבוצתי. יש להתאימה לאוכלוסייה, למטרות ולגורמים אובייקטיביים. משתנים כמו גיל המשתתפים, מחוייבויות אחרות שלהם ואף יכולתם לעמוד במחויבות לאורך זמן, מרחק גיאוגרפי, ניידות ועוד, את כל אלה צריכים לקחת בחשבון בתיכנון מבנה המפגשים על ציר הזמן.

    3.משך כל מפגש:

    כשם שהתהליך הקבוצתי הרחב דורש את הזמן ומתנהל על ציר הזמן, כך נכון הדבר לגבי כל יחידת עבודה. למפגש הקבוצתי קצב פנימי משלו. הוא מתפתח, בצעדים מדודים גלויים לעין וגלויים פחות, מנקודת הפתיחה ועד לנקודת הסיום. תהליכים מסויימים יתרחשו בסמוך לכניסה בשלב המוגדר כקדם- מטלה: כמו למשל שיחות המוגדרות כשיחות סלון, שתיקה המסמנת את התחלת הכניסה למטלה, חיפוש מודע לנושא ולתימה הצומחים במפגש נתון ועוד. תהליכים אחרים יתרחשו קרוב יותר למועד סיום המפגש, לעתים התהליך מואץ, כדי להספיק לפני שהזמן אוזל, לעתים פתיחות רבה משום שהאווירה מאפשרת זאת, לעתים הערכה וסכום המפגש וכדומה. כדי שבקבוצה יתקיים תהליך משמעותי, מגוון ועשיר חשוב להקצות זמן משמעותי לכל יחידה. מקובל להקצות כשעה ומחצה למפגש קבוצתי. חשוב אף להקפיד על כך שמשך כל היחידות יהיה קבוע. הקביעות מסייעת למשתתפים ללמוד את המשמעויות ההתנהגותיות כפי שמופיעות על ציר הזמן בכל מפגש נתון ובהתאמה לברור את מהלכיהם באופן מודע יותר או פחות. קביעות ואחידות היוצרים גבולות וסדר במעטפת מאפשרים זרימה דינאמית ו "פחות מסודרת" של התכנים. שמירה על הזמנים היא אחד האמצעים הבדוקים לשמירה על הגבולות.

    כאשר הקבוצה עובדת במודל מובנה יותר, כמו למשל קריאת טקסטים, הפעלות חוויתיות, דיון המשגתי ועוד- גם אז אין לדחוס את התוכנית לסד של זמן. גם ביחידת עבודה מתוכננת כהלכה, יש להעריך בנדיבות את הזמן הנדרש.

    לא אחת יתקל מנהל הפרוייקט במצבים בהם הוא נאלץ לשמור על עמדתו ביחס למשך כל מפגש. בארגונים ובמוסדות שונים קיימת תפיסת זמן שונה – לעתים במונחים של הספק, לעתים במונחים של עלות ותועלת ולעתים במבנים מהודקים של לוחות זמנים. ( למשל: משך זמן המוקדש לישיבה, לשיעור בבתי ספר, או לפעילות שהיא אינה תחום העשייה של הארגון).

    הדיון והברור על משמעות הזמן שיש להקצות לכל יחידת מפגש, מסייע אף לקשר בין המטרות והציפיות לבין ההשקעה הנדרשת.

    באותם מקרים בהם מכריעים נתונים אוביקטיביים קשיחים, למשל פעילות בבתי ספר המתקשים להכניס שינויים במערכת השעות ולהתאימה למפגשים קבוצתיים דיאלוגיים, יש להתאים את מודל העבודה ואת המטרות לאילוצי הזמן הקיימים.

    4.משך האינטרוולים- מירווחים בין המפגשים הקבוצתיים:

    כאשר קבוצה נפגשת במתכונת של מספר מפגשים הפרושים על פני זמן מוגדר או פתוח, חשוב להעריך מה הוא אורכו המתאים של האינטרוול בין מפגש למפגש. כיצד ניתן לשמור על רציפות, שתבטיח גם יציבות של הקבוצה, אך במיוחד שתבטיח רציפות והמשכיות של התהליך הקבוצתי. כאשר הזמן החולף בין מפגש למפגש הוא ארוך במיוחד, מתקשים חברי הקבוצה לשמר על רציפות התהליך. מרווח זמן ארוך מידי בין מפגש למפגש מקשה על הזיכרון, על אפשרות ההעברה של תימות ובודאי של עולמות רגשיים ממפגש למפגש, לעתים מרווח ארוך מקהה את המתח הנדרש ולעתים יוצר מתח רב מידי. כאשר מרווח הזמן בין מפגש למפגש ארוך מידי יכולים המשתתפים לחוות כל מפגש כמפגש חד פעמי. לכן ככל שמודל העבודה הנבחר מושתת על עקרונות תהליכיים כך המרווחים צריכים להיות קצרים יותר. כאשר מוגדרים מרווחים גדולים ( למשל, מפגש חודשי, כנס שנתי), יש לנהוג במפגשים אלה בהתאמה ולפתח מודל שיש בו מסמנים ברורים של כניסה ויציאה בכל מפגש.

    למנהל הפרוייקט עשוי להיות תפקיד מיוחד במצבים בהם הקבוצה נפגשת במרווחי זמן ארוכים. הוא יכול להציע לקבוצה דרכים לשמור על קשר במרחב הזמן בו לא מתקיימים מפגשים קבוצתיים. הוא יכול לטול על עצמו תפקיד של איש קשר עם משתתפי הקבוצה, או יכול להציע דפוסי קשר ותקשורת שאינם מחייבים מפגש פנים אל פנים ( למשל, קבוצת דיון ברשת האינטרנט).

    5.תיכנון לוחות זמנים ועמידה בזמן המתוכנן לתהליך כולו ובמהלך המפגש:

    בקבוצות דיאלוג ובקבוצות רב תרבותיות, התייחסות לזמן עשויה לשקף הבדלים תרבותיים. כך למשל, במפגש בין משתתפים המייחסים לדיוק בזמנים ערך רב לבין משתתפים שהיחס לעמידה מדויקת בזמן היא מה שנקרא במחוזותינו "המלצה", עשוי לשקף הבדלים תרבותיים וכך להיות לנושא לברור ולעיבוד.

    יתרה מכך, מנהל הפרוייקט העובד עם קבוצות רב תרבותיות חייב להתחשב ולקחת כשיקול מרכזי תיכנון זמנים שאינו פוגע ב"ציפור הנפש" של משתתפי הקבוצה. כך למשל, יום שישי הינו יום של פנאי עבור רוב האוכלוסייה היהודית, אך הוא בעל משמעות אחרת לאוכלוסייה הערבית המוסלמית. תיכנון כל המפגשים בימי ו' פירושו הנחת עבודה שבה היום הפנוי עבור ה"רוב" הוא גם היום הפנוי עבור ה"מיעוט". ימי צום, שאינם ימי שבתון, יהוו עבור רוב האוכלוסייה החילונית "יום ככל הימים" בעוד שעבור אוכלוסייה דתית וחרדית אלה ימי תענית ובעלי משמעות דתית. ה"יומן" עמו עובד מנהל הפרוייקט המתכנן לוחות זמנים לפעילות קבוצתית דיאלוגית או רב תרבותית אמור להיות מכוייל במידת רגישות גבוהה לאורחות חיים ולתרבויות שונות. עליו להכיר את היומנים של תרבויות שונות, ולהקפיד לא לכפות יומן של קבוצה אחת על רעותה. במקרים רגישים יש להפוך את הברור לתהליך קבוצתי ולעבדו כמו כל נושא אחר הנמצא במרחב הרחב של הקונפליקט, הזרות או הניכור בין התרבויות.

    קבוצות ומשתתפים שונים ביכולתם לעמוד בהתחייבות בלוח הזמנים המתוכנן והמוסכם. ככלל, נכון לומר, בעקר בקבוצות המאורגנות על בסיס רצוני, שככל שמתפתחת בקבוצה תרבות ונורמות של עמידה בלוחות הזמנים שתוכננו, הן למהלך כולו והן לכל מפגש, כך הן מגלות מידה גבוהה יותר של מחוייבות לתהליך ומכבדות את ההסכמים שיצרו. לעתים ניתן להצביע על קשר בין ההקפדה על לוחות הזמנים ובין איכות התהליך הקבוצתי.

    על מנהל הפרוייקט להקל על הקבוצה לעמוד בהתחייבות שנטלה. ככל שהמועדים תוכננו מראש במשותף, וככל שהובאו לידיעתם של המשתתפים מבעוד מועד, במידה והם מוכתבים על ידי גורם אחר, כך תהיה הדרישה להתחייב ללוח הזמנים, סבירה ואפשרית.

    חשוב שמנהל הפרוייקט יקפיד על התיכנון המוסכם והידוע ושלא יכניס שינויים בתוכנית באופן חד -צדדי.

    שינויים בתוכנית המוסכמת, עשויים לבטא קושי אובייקטיבי ( למשל, ירד שלג בעיר ירושלים, וכן גם במאה העשרים ואחת נחסמו הכבישים). אך לעתים, הרצון לשנות לוח זמנים מתוכנן עלול להיות סימן גלוי המסווה תהליכים מסוג אחר. למשל, חברי תת- קבוצה מסויימת או אחד המשתתפים בוחנים את כוחם, מעמדם ויכולת ההשפעה על המהלך הקבוצתי דרך מאמץ להכניס שינוי בזמן שתוכנן.

    חשוב לזהות, מה מקור הבקשה, מה הן הסיבות והמניעים לצורך להכניס שינוי ובהתאם לאבחנה להציע פתרונות. פעמים רבות מנהל הפרוייקט לוקח על עצמו את האחריות למציאת פתרון, אין זה הכרחי. מתן מרחב לקבוצה להתמודד עם שינויים מבטא העברת האחריות לחבריה והוא מזמן צמיחה ותהליכים משמעותיים. לעתים הדיון על לוחות הזמנים מזמן כניסה ליחסים קונפליקטואליים שהקבוצה התאמצה להסוות. הדיון על לוחות הזמנים מאפשר לנהל משא ומתן בין האנשים וכך לזהות סגנונות התנהגות במצבים של ניגוד אינטרסים, צרכים שונים הנאבקים זה בזה וכיווני פתרון אפשריים. אפשר גם לבחון כיצד חברי קבוצה חווים תיסכול כאשר צרכיהם לא נלקחו בחשבון , בין אם התקשו לעמוד על שלהם ובין אם היתה זו שוב ההגמוניה של הרוב אשר קיפחה את המיעוט.

    6.הודעה על מפגשים

    מנהל הפרוייקט עשוי לעסוק בשאלה האם זה חלק מתפקידו להודיע לחברי הקבוצה על המפגשים הקבוצתיים, או לתת להם תזכורת מבעוד מועד. הודעה על המפגשים נראית מובנת מאליה במבט ראשון, וכאשר המפגשים מתקיימים במרווחים גדולים במיוחד או אם מסיבות שונות חל שינוי במועד המפגש נראה מתן תזכורת אמצעי ניהולי תקין ואף נחוץ. אולם פעמים רבות הודעה או תזכורת טומנת בחובה משמעות סימבולית רבה. הסוגייה אינה נוגעת רק בשאלה, מתי לשלוח את ההודעות, אלא גם למסרים המובעים על ידי האופן שבו נשלחו ההודעות ועל ידי מה שהן אומרות. להזמנות בכתב יש משמעות אחרת מאשר לקריאות טלפוניות חפוזות. הודעות שנשלחות מבעוד מועד שונות מהודעות המוודאות נוכחות ביום המפגש עצמו. מנהל הפרוייקט אמור להעריך מה היא התרומה של תזכורות אלה ומה הוא המניע לשליחתן. הקפדה על נוכחות המשתתפים, בין השאר באמצעות מתן תזכורת, ומעורבות יתרה של מנהל הפרוייקט עלולה להתפרש על ידי המשתתפים כסוג של חרדה של מנהל הפרוייקט, ניסיון לשליטה מוגזמת בהתנהגות המשתתפים ולעתים אף כחוסר הערכה לבגרות ומחוייבות המשתתף. יחד עם זאת, יש עניין לעקוב אחר תדירות ההופעה של המשתתפים במפגשים, רצוי שהמסר הכללי יהיה שאין זה "קל" להחמיץ מפגשים של הקבוצה ובהתאם לחוזה עם המשתתפים, הסיבות להיעדרויות ממפגש צריכות להיות ידועות למנהל הפרוייקט ולחברי הקבוצה כולה.

    מימד המקום והמרחב

    מימד המקום והמרחב הוא מימד חשוב נוסף התורם ליצירת קביעות ועקביות. מימד זה משפיע במידה רבה על האווירה ועל הסיגנון של המפגש הקבוצתי. ההתייחסות למרחב ולמקום מבטאת לעתים הסכמות אוניברסליות ולעתים מבטאת דפוסים תרבותיים.

    מימד זה מתייחס למרכיבים הבאים:

    1.בחירת המקום

    מנהל הפרוייקט של המפגש הדיאלוגי ושל המפגש הבינ-תרבותי, עשוי להיות מי שבוחר את מקום המפגש, או מי שמאשר את מקום המפגש, כאשר מרחב הבחירה מצומצם יותר. בשני המצבים, עליו להפעיל שיקול דעת ולבחון באיזו מידה הולם המקום הפוטנציאלי את המטרה לשמה נפגשת הקבוצה, מקל או מגביל את העמידה במטלות הקבוצתיות.

    אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר בהקשר זה היא מידת הניטראליות של המקום מבחינת המסרים הקונקרטיים והסימליים שהוא מעביר. האם ניתן למצוא מקום ניטראלי? או כמעט כל מקום ומרחב נושאים משמעויות וערכים שונים עבור קבוצות תרבותיות שונות?

    נציג מספר דוגמאות בכדי להבהיר:

    מפגש קבוצתי של מתיישבים המתגוררים ביהודה, שומרון או חבל עזה (" מתנחלים") עם אזרחים הגרים בגבולות הקו הירוק. היכן כדאי לקיים מפגש זה? ומה המשמעויות של בחירת המקום?

    מפגש בין תושבים ערבים ויהודים, האם לקיימו ביישוב הערבי, או ביישוב היהודי?

    מפגש בין חילוניים לחרדים האם לקיימו במקום שהוא "מעוז" החילוניות או "מבצר " החרדיות? האם מבנה ציבורי בשכונה מסויימת, למשל המתנ"ס, שסביבו מתנהל קונפליקט בין תת- קבוצות תרבותיות הוא מקום הולם למפגש בין הקבוצות? מפגש בין עולים לאזרחים וותיקים, האם נכון לקיימו במתקניו של מרכז הקליטה? ומה לגבי האפשרות לקיים מפגשים בביתו הפרטי של אחד המשתתפים?

    בחרנו בדוגמאות אלה, וקיימות עוד רבות אחרות, בכדי להבהיר שבחירת המקום בו מתרחשת הפעילות הקבוצתית אינו נושא זניח שיש להתייחס אליו מבחינת הזמינות והנוחיות המעשית בלבד. על מנהל הפרוייקט לשאול את עצמו שאלות רבות כאשר הוא עוסק בבחירת מקום המפגש. כמו למשל: האם קיימת זיקה בין מקום המפגש ובין חווית הבעלות על המקום? האם קיימת זיקה בין מקום המפגש ובין חווית הביטחון והנוחיות הקונקרטית והפסיכולוגית של משתתפיו? האם המוכנות של המשתתפים להרחיק לכת אל מקום המפגש, מבטאת הכרה בזכויותיו של ה"אחר" על המקום? או אולי היא מבטאת התעניינות והורדת הזרות והבורות?

    יש פעמים בהם הארגונים היוזמים מפגשי דיאלוג ומפגשים רב-תרבותיים, מחזיקים אף במתקנים המאפשרים או מחייבים את קיומו של המפגש בגבולות אותו מתקן. כך למשל, פעילויות שנקשרות בארגונים כמו "גבעת חביבה", "נוה שלום", "מדרשת אדם" ואחרים.

    המשתתפים בפעילות המתקיימת במתקני הארגון, מעצם הסכמתם למקום המפגש, קיבלו על עצמם בצורה מודעת יותר או פחות את המטרות והמסרים של הארגון המבצע והמארח.

    אך במצבים רבים אחרים, לא קיימת בהירות והתניה בין מטרות המפגש ומקום ההתרחשות.

    מנהל הפרוייקט, אמור לשקול היכן יש לקיים את המפגשים המתוכננים. אין ברשותנו להציע מרשמים לכל אחד מהמצבים האפשריים למפגשי דיאלוג ולמפגשים רב תרבותיים. אך רצינו להצביע על הצורך לתת את הדעת בבחירת המקום. אנו מאמינים שברור מוקדם עם המשתתפים הפוטנציאלים עשוי ללמד את מנהל הפרוייקט על רגישויות תרבותיות ועקרוניות שיש להתחשב בהם. מידע רגיש ובעל ערך זה יסייע למנהל הפרוייקט בבחירת המקום ההולם. מנהל הפרוייקט אף עשוי להביא סוגיה זו לדיון עם משתתפי הקבוצה, ולאפשר להם לקבל החלטות בנושא זה, תוך שהוא מצביע על המשמעויות השונות. החל ממשמעויות של עלות, נגישות, נוחיות ועד לסוגיות עמוקות יותר.

    2.קביעות המקום

    מקום המפגש יכול להיות קבוע או משתנה. מידת הקביעות או ההשתנות של המקום, אמורה להיות מקושרת למטרות התהליך, ואין לדון בה רק מהיבט טכני או מעשי. מקום קבוע, שנבחר לאור השיקולים שהצגנו זה עתה, יוצר סדר וקביעות חיוניים. המשתתפים לומדים את המקום והמרחב, נעים בו בהדרגה בחופשיות רבה יותר ובמשך הזמן מקום קבוע מקבל משמעות של מקום מוכר, של "בית". ההתנהלות של המשתתפים במקום ובמרחב, עשויה להצביע על תהליכים אישיים, בינאישיים, קבוצתיים ובין- קבוצתיים שיש בהם משמעות לעלילה הקבוצתית.

    כך למשל, האם יש בחדר מקום קבוע למשתתפים מסויימים, או שבכל מפגש אנשים מתארגנים במקומות מתחלפים? האם יש "פינות" מועדפות לתת-קבוצה אחת? האם אנשים התארגנו באופן בלתי פורמאלי ומתאמים ביניהם את דרכי ההגעה למקום? ועוד.

    לעתים מטרות המפגש, ותהליך בחירת המקום תומכים דווקא במקומות מתחלפים או שונים. כך למשל מפגש דיאלוג בין שתי תת- קבוצות, עשוי להתקיים לסירוגין, במרחב ובטריטוריה של שתי תת- הקבוצות. (מפגש בישוב הערבי, ומפגש בישוב היהודי, כמו למשל באירוח של תלמידי בתי ספר משני המגזרים; מפגש בבית המדרש ומפגש בקמפוס האוניברסיטאי בין סטודנטים ותלמיד ישיבה וכדומה). אי קביעות המקום והחלפתו, אמורה להלום את מטרות המפגש, ובכך יתרונותיו של מערך מעין זה. במבנה שכזה, מוסכם שעוברים ממרחב למרחב, וקיימת בהירות ביחס למטרות שדינמיקה זו תומכת בהן. כמו למשל, השגת סימטריות בחווית הבעלות, הביטחון, ובהזדמנות לארח. או הזדמנות ללמוד על הקבוצה האחרת במרחב הטבעי שלה, או לעתים הכרה בלגטימיות של המקום של הזולת או הקבוצה האחרת.

    3.עיצוב המקום

    מקום המפגש הקבוצתי, צריך לאפשר תנאי עבודה נוחים. היבטים כמו: מרחב, שקט, תאורה ואוורור, נוחות הגישה, ארגון החדר ואסתטיקה, כל אלה יש בהם בכדי להשפיע על התהליך המתרחש. רגישות לכל אחד מהיבטים אלה, יכולה לשקף עמדה אישית, אך לעתים הרגישות היא ביטוי לערכים והרגלים תרבותיים. מאחר ואנו רוצים להבטיח תנאים למפגש דיאלוגי ורבתרבותי, המחייבים מידה של הרגשת נוחות ואינטימיות, חשוב לבחון באיזו מידה המקום מעוצב בהתאם.

    כך למשל, מקום שיש בו דלת, והמעבר אליו אינו פרוץ. או מקום שאוטם קולות ורעשים הפורצים פנימה ועשויים להכביד על ההקשבה והזרימה התקשורתית. תנאים אלה הם כמעט אוניברסליים. לעומתם, אסתטיקה , עיצוב פנימי של החדר עשויים לשקף הבדלים תרבותיים. לדוגמא, תמונות המציגות נושאים רגישים, עלולות ליצור אי נוחות רבה בקרב אוכלוסיות מסורתיות. תמונותיהן של אישי ציבור המקשטות חדרים עשויות להיות שנויות במחלוקת, ולעורר הרגשות שונות אצל המשתתפים. ככלל, קשה להעלות על הדעת שמנהל הפרוייקט יוכל לשלוט בכל המדדים הללו וליצור סביבה שעונה לטעמם של כולם. לכן יש להקפיד, על סמלים בולטים במיוחד אשר הרגישות אליהם עלולה לחבל בתהליך. התייחסות לסמלים אלה עשויה לעלות בתוך התהליך, וכאשר הקבוצה ומשתתפיה עוסקים בהם במהלך המפגש הם נושאים אופי של תוכן לגיטמי, כמו כל תוכן אחר במפגש דיאלוג ובמפגש רב תרבותי.

    אחת הסוגיות העולה לעתים תכופות היא זו המתייחסת לאירגון צורת הישיבה. האם חברי הקבוצה יישבו מאחורי שולחנות או האם הישיבה היא ללא שולחנות. האם הקבוצה ישובה במעגל, או במבנה מרובע? המטאפורה של שולחן עגול ידועה ואינה שרירותית. ישיבה מסביב לשולחן עגול, מתאימה לדיונים בהם רוצים ליצור תנאים סימטריים לכל המשתתפים – אין מקום המקנה יתרון עיצובי לאיש מהמשתתפים. ישיבה לאורך שולחן מלבני מקנה יתרונות למי שיושבים "בראש השולחן" ואף מקשה לא אחת על קשר עין ועל התקשורת בין אלה היושבים לאורך צד נתון. לעתים ישיבה כזו מחדדת חלוקה לתת-קבוצות. הבחירה בשולחן עגול או בשולחן מלבני, צריכה להיות בהלימה עם מטרות המפגש. יתרה מכך, יש לשקול האם יש צורך בשולחנות או שנכון לארגן את החדר ללא שולחנות. גם כאן, מטרת המפגש והמתודולוגיה שמופעלת בו אמורים להשפיע על החלטה. כך למשל, בקבוצה בה נלמדים טקסטים ומשתמשים בחומרי לימוד כמו ספרי קריאה וניירות כתיבה, סביר יותר להשתמש בשולחנות. הם מתאימים לסוג המטלה. במצבים בהם "החומרים" בהם נוגעים במפגש, הם עצם המפגש והתהליכים המתרחשים ב"כאן ועכשיו" של הזירה הקבוצתית, השולחנות משמשים בו בעת להגנה ולחציצה. משתתפים עשויים להרגיש שלא בנוח כאשר הם אינם מוגנים "מאחורי השולחן", ובאותה מידה, הסרת השולחנות עשויה לתרום להורדת המחיצות. כאשר מעצבים את צורת הישיבה בחדר יש לקחת גורמים אלה בחשבון, ואת המשמעויות שלהם רצוי להשאיר לדיון ולעיבוד בתהליך הקבוצתי המתהווה ומתפתח. מיותר להזכיר שסוגיה זו כמו סוגיות קודמות אליהן התייחסנו, מחייבות הדברות בין מנהל הפרוייקט ובין מנחה או צוות המנחים של הקבוצה.

    4.כיבוד

    במרבית המפגשים הקבוצתיים, הנמשכים מספר שעות, מקובל לדאוג לכיבוד למשתתפים. מעבר לצורך הבסיסי לספק תנאים נוחים למשתתפים, מזמן המפגש סביב הקפה והכיבוד סוג אחר של אינטראקציה: פחות פורמאלית, יותר ספונטאנית, יותר מקרית, פחות מחייבת וכדומה. אינטראקציות אלה, המתרחשות "בזמן האוכל", תורמות לאווירת המפגש ולהתקרבות בין המשתתפים. לכן, כשהתנאים מאפשרים רצוי לשלב כיבוד ולהקצות לכך זמן.

    אותה רגישות הנדרשת ממנהל הפרוייקט, ביחס לכל אחד מההיבטים שסקרנו עד כה, נדרשת גם בדאגה למרכיבי הכיבוד. חשוב להקפיד על אופי כיבוד שאינו משתלט על מטרות המפגש ( הרי באנו לשוחח ולא לאכול) ובנוסף על כיבוד שעומד בדרישות של כלל המשתתפים. ( כשרות ורמת הכשרות הנדרשת היא דוגמא לכך ).

    שפה מדוברת במפגשים הקבוצתיים

    הרכבן של קבוצות דיאלוג וקבוצות רב תרבותיות, עשוי לזמן מצב בו לא כל המשתתפים בקבוצה דוברים אותה שפה, או שולטים בה ברמה אחידה או ששפת האם של חלק מהמשתתפים אינה בהכרח שפת האם של משתתפים אחרים. זו סוגיה מורכבת ורבת פנים. סוגיה המזמנת פתרונות מתודיים שונים (כמו למשל, תרגום, שיח בשפה זרה שלישית), לצד תובנות פסיכולוגיות מעמיקות. חשוב שמנהל הפרוייקט יזהה את המידה בה קיימת אצל כלל המשתתפים המיומנות הלשונית הנדרשת לשיחה משמעותית, יברר סוגיה זו עם המשתתפים בטרם החל התהליך הקבוצתי, ישקול בהתאם לנתונים מה אמורה להיות השפה או השפות המדוברות בקבוצה, יציע פתרונות מתודיים שונים, ויאפשר לקבוצה ולמנחה לעבד את המשמעויות הפסיכולוגיות השונות על הקשר בין שפה וזהות, שפה והגמוניה שפה והתקרבות ועוד.

    מי מקבל את ההחלטות: מנהל הפרוייקט, המנחה, חברי הקבוצה

    ביחס למרבית מההיבטים בהם עסקנו, תהליך קבלת ההחלטות יכול להיות אצל מנהל הפרוייקט, המנחה או צוות ההנחיה, או בידי המשתתפים בקבוצה המתהווה. כמובן שההחלטות יכולות להתקבל בתהליך המשתף את כל הגורמים הללו יחדיו.

    ההחלטה "על מי מקבל את ההחלטה", היא משמעותית ביותר. אנו נדון בהרחבה בפרק הבא במערכת היחסים בין מנהל הפרוייקט וצוות ההנחיה, אולם כבר בנקודה זו ראוי לציין שאיכות הקשר בין אלה משפיעה ומושפעת ממידת השיתוף ביניהם בתהליך קבלת ההחלטות. יש יתרון רב לתהליך המשתף בין מנהל הפרוייקט למנחה בקבלת החלטות.

    שיתוף הקבוצה בתהליך קבלת ההחלטות, הוא תוצר של תפיסת העבודה של הגורמים המובילים את הקבוצה .( ארגון, מנהל הפרוייקט, מנחה), כמו גם תוצר של מידת הבשלות של הקבוצה, ושל אופי התהליך הקבוצתי ( למשל, חד-פעמי לעומת מתמשך). ככלל, שיתוף חברי הקבוצה בתהליך קבלת ההחלטות לגבי סוגיות נתונות, יש בו בכדי להעביר לקבוצה אחריות רבה לגבי חייה ואורח חייה. העברת האחריות לקבוצה היא תהליך התורם להעצמתה של הקבוצה, וגם סולל דרך לדיון בסוגיות משמעותיות. סוגיות שיש להן זיקה של ממש לעולם התוכן כמו גם לעולם האמוציות של המפגש הדיאלוגי והרב-תרבותי. ( כפי שהדגמנו זאת בבחירת המקום למפגש).

    החלטות טובות ומועילות הן החלטות שניתן לעמוד בהן ומשרתות את מטרות המפגש. החלטות טובות אינן בהכרח החלטות המחזיקות לאורך כל חייה של הקבוצה. לעתים התייחסות נוקשה מידי להחלטות שהתקבלו אינה תורמת ויש לבחון מה היא מידת הגמישות שיש לאחוז בה ביחס להחלטות שהתקבלו. יש החלטות שיש לפתוח אותן למשא ומתן מחודש, לעומת החלטות אחרות, שיש להקפיד על מימושן. יש לבחון מפעם לפעם את החלטות הקבוצה ואת מידת התרומה שלהן לתהליך. במצבים בהם החלטות הן "נייר ללא כיסוי", יש לבחון מהי המשמעות הפסיכולוגית של קבוצה המתקשה לפעול על פי החלטותיה.

    מקורות

    בר, ח. וברגל, ד. (1995) לחיות עם קונפליקט, ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל

    בר.מ (2000) שלבים בהקמת קבוצת דיאלוג לעת קונפליקט, מסמך פנימי עמותת " בסוד שיח".

    דטנר,נ. לוי, א. שבאר, ו. (1999) קיטוב ושילוב בחברה רב- תרבותית, בהוצאת משרד העבודה והרווחה וג'וינט ישראל

    כץ,י. כהנוב, מ. ( 1990) "סקירת דילמות בהנחיה של קבוצות מפגש בין יהודים וערבים בישראל" מגמות ל"ג (1) עמ' 47-29

    לוין, ק. (1989) יישוב קונפליקטים, ירושלים, הוצאת כתר

    Polgar,J.P. & Bush,R.A.B (1966) "Transformative Mediation and Third-Party Intervention: Ten Hallmarks of a Transformative Approach to Practice", Mediation Quartley,vol. 13 no.4 Summer 1996 Jossey-Bass Publisher

    Tajfel,H, (1982) " Social Psychology of Intergroup Relations"/ Annual Review of Psychology, vol.33

    Pp 1-39

    לינק למשאב