הפעם מיכל חושפת אותנו ליונתן קונדה שאליו היא הגיעה והתרשמה דרך מחזה שכתב והתפרסם באסופת מחזות בנושא חיים משותפים. החוברת מרתקת ונקראת "מפגשי יהודים-ערבים בחיי היום יום", בחוברת פרסום המחזות הזוכים, בניהם של יונתן. יונתן יליד 1986. משורר ומוסיקאי. חבר מייסד בלהקת הראפ היפואית הרב-לשונית “סיסטם עאלי”. ספר שירים ראשון שלו “תנאים מוקדמים شروط مسبقة” כתב ביחד עם המשורר מוחמד אגואני (2012, הוצאת מטען). ספר שיריו השני, “יהפוך הסדק אורו” זוכה פרסי אקו”ם וגולדברג, בהוצאת אפיק-הליקון (2018). יונתן כתב והופיע במספר מחזות ומופעי ספוקן וורד. יונתן גם מלמד שירה – כתובה ומדוברת – לנוער וצעירים וכדאי מאד לראות את הסרטון הזה של "כאן 11" כדי להבין מי הוא יונתן. שם הסרטון: שפות השלום
מיכל הביאה בפנינו קטע מתוך המחזה של יונתן קונדה שנקרא "עץ התפוזים" (כתוב בשלוש שפות, עברית, ערבית וצרפתית, מעמוד 9)
המחזה עוסק בשני חברים, ילידי יפו, המוצאים את עצמם אזוקים לעץ תפוזים בחצר תחנת המשטרה הישנה בעיר ונחקרים על-ידי השוטר התורן, אלי, גם הוא יליד יפו. עברית ואחרי זה ערבית
אלי: אני נולדתי בתפוח. ברחוב תפוח. זאת אומרת, נולדתי בבגדד. אבל… אפשר לומר שנולדתי, באמת נולדתי, ביפו. ברחוב תפוח. מכירים? אתם יודעים מה זה רחוב תפוח? פעם עשינו טיול בשבת ביפו, אישתי ואני, הגענו עד יפת. ופתאום אשתי עוצרת ואומרת לי, "מה זה, אלי? בוא נחזור, אני פוחדת. מי בכלל מאמין שגדלת פה?". ככה היא אומרת לי. כי אתם יודעים מה הולך שם היום? גטו. אשכרה. ספארי היו קוראים לזה פעם. הארלם. אתם יודעים מה זה הארלם? יותר גרוע. היום אני לא מתקרב לשם. אין מצב. רק במדים אולי. כן, עם נשק. אבל פעם… לא היה שם הרבה. תשמעו, היינו המשפחה היהודית היחידה שנשארה שם. כל הבולגרים גרו בצד שני, בשדרות ירושלים. אבל אותנו שמו בתפוח. היה בית גדול. מסדרון ארוך כזה. ומטבח. כולם חלקנו מטבח שם ביחד, ארבע משפחות. אנחנו ושלוש משפחות ערביות. והייתה שם חצר גדולה. ושם היינו משחקים כל הילדים. והחצר הייתה מוקפת גדר אבנים. אבני כורכר כאלה חדות. ומהעבר השני של הקיר היה הקיוסק של יוסף — זה שאף אחד לא ידע אם הוא יהודי או ערבי. הוא היה מוכר סוכריות בשתי השפות.
פעם אחת רצינו ללכת לקנות סוכריות בלי שידעו האמהות שלנו. כל הילדים טיפסו על הגדר וקפצו אל הצד השני. קראו לי לבוא אחריהם. אלי, יא אבו־אלי — ככה הם היו קוראים לי — תעל, תעל — אתם יודעים מה זה תעל בערבית? בוא, בוא. כמו "תעלה" אצלנו… הם כולם היו גדולים ממני. אני הייתי הקטן. ופחדתי לטפס על הגדר. לא פחדתי מהגובה. פחדתי מאמא שלי. שהיא תתפוס אותי. אבל הילדים צעקו לי, תעל אבו־ אלי, תעל. אז טיפסתי. הגעתי למעלה, וכבר באתי לרדת, אבל… כנראה אבן אחת התפוררה לי תחת הרגל, והחלקתי ככה עם הפנים צמוד לקיר כל הדרך למטה. כשקמתי ראיתי שאני מדמם. כולי דם. כל השפה שלי נחתכה. נחתכה עמוק. כל השפה שלי דם, ואני זוכר איך עַ לִ י, הבן של השכנים, איך שראה אותי לקח אדמה — גוש כזה של חול — ושם לי על השפה, איפה שהדם — "עשאן אל-דם" הוא אמר. כמו אתמול אני זוכר את הפחד בעיניים שלו, ואת הטעם של הדם. הדם והחול ביחד נהיו בוץ כזה, מר ומלוח. ובכיתי. לא היה אכפת לי מהילדים. בכיתי, והדם לא הפסיק. לא זוכר מה קרה אחרי. רק אני יודע, שמאותו יום לא דיברתי ערבית יותר. כאילו שכחתי הכל בבת אחת. לא עם אבא שלי, לא עם אמא. לא עם יוסף מוכר הסוכריות, ולא עם עלי. ולא עם אף אחד מהילדים של השכנים. עד היום.
רן: איזה שֶ פֵ ל. (המצב) אף פעם לא ראיתי בית מעצר מבפנים. רק בסרטים אמריקאיים. אני אוהב סרטים אמריקאיים. זאת אומרת, הם דוחים אותי, אבל גם אי אפשר שלא לרצות להיות בהם… בכל מקרה, אנשים כמוני לא אמורים לראות תא מעצר מבפנים, לפחות לא במציאות. מהמקום שאני בא, לפי הסללה של מישהו כמוני, אולי תראה תא־מעצר רק בתור עורך דין, או רופא, אולי עובד סוציאלי… מצד שני, לגדול בן־טובים ביפו, זה חתיכת כלא בפני עצמו. תאמינו לי, בית מעצר גדול מאד, ונוח מספיק כדי לחיות בו ולשכוח שהוא כלא… אבל בפועל, שומרים עליך יום ולילה מפני… כל מה שהוא לא אתה. מזה בן־טובין? כאילו, לא שאנחנו עשירים… זאת אומרת, יש להורים שלי כסף, אבל… אני כל החיים התביישתי קצת, ניסיתי להחביא את זה מהילדים האחרים… כאילו להוכיח, שזה לא אומר עליי כלום… בכל מקרה, אין ספק זה שפל מדרגה. לא ציפיתי לזה. מצד שני, מה רע בשפל? זאת אומרת, מה כל כך טוב בגאות? בעושר כזה שמרוב מה שיש אי אפשר לראות מה אין. אפשר לטבוע בשפע. בשפל לפחות הקרקעית נחשפת. כמו בים — בשפל אין לים איפה להתחבא… אפשר לראות את כל האלמוגים המתים, את הבריכות הקטנות עם האצות והסרטנים. כל מה שהשפע בולע ומעלים. נו, אז מה אני יכול לראות עכשיו?
כשבא מולך גל גדול, אין איך לברוח, רק לצלול תחתיו. פעם אחת ברחתי מהבית בלי לומר כלום, הלכתי שעות, לאורך החוף, לא חזרתי הביתה שבוע. הייתי אצל יונס… רק הוא מכיר… תהומות האלה שלי, סוערים. שכאילו אלוהים שם לי דגל שחור על הראש. ואין מציל. אבל יונס, מספיק הוא מסתכל לי בעיניים, הוא כבר מבין… הוא מכיר את המערבולות האלה. כמו בים, אם אתה נכנס למערבולת אסור להיאבק בה — צריך לתת לה לקחת אותך, ולהתפלל שתפלוט אותך בצד השני. והנה, יום הולדת שלי, הלכנו אני ויונס על החוף, בלילה. משום מקום בא מולנו… ופתאום… לא יודע מה קרה… אנחנו כאן. זאת אומרת, שתינו הרבה… רק זוכר שיונס הרים אבן… והרעש של הגלים… ראיתי את זה בא. נסחפנו. שתקתי… רק רציתי להמשיך ללכת.. אבל לאן נלך עכשיו? קשורים לעץ. ומי יחפש אותי עכשיו? אבא שלי? דוד שלי? מי בכלל ידע שאני כאן? מי בכלל יחשוב לחפש אותי בבית מעצר…
יונס: כשאתה אומר לי ככה סתם, "סבבה" אני משתגע כשאומרים לי סבבה. מתחרפן. כאילו, אומר לי סבבה אבל מתכוון להגיד, עזוב אותי, לא עכשיו. אם היית יודע מה זה "סבבה" בערבית. סבבה — זה "ח'וּב שׁדִיד". אהבה, חזקה, עמוקה… אהבה כל כך חזקה למישהו עד שמתפוצץ לך הלב מרוב געגועים אליו… אפילו שהוא נמצא מולך.
פעם רן אמר לי שבעברית אומרים — "כיסופים". זה מה שאתה מתכוון, אדוני השוטר, כשאנחנו קשורים פה לעץ הזה ואתה הולך לשתות קפה, ואתה אומר לי, סבבה? שבעצם… אתה מלא כיסופים אליי? בטח שכן… שאתה נכסף לעשות לי כל מיני דברים (מסמן עם הידיים תנועות של אגרופים). אני חי במילים. מאז שנולדתי. בתוכם. ביניהם. בתהום הזאת בין מילה למילה. בערבית אומרים, "קלאם פי קלאם". מילים בתוך מילים. שזה אומר, לדבר הרבה, יותר מדי, ולא לומר מספיק. זאת הבעיה שלי. אני שומע מילים, וכל מילה היא עולם. ואני לא יכול להתעלם. זה מה שהיה אתמול בלילה. ירדנו לחוף, מתחת לעיר העתיקה. ליומולדת, שתינו הרבה, אז הלכנו לשחות. ואז כש… ההוא בא, אמרתי לו שיעזוב אותנו… ואז הוא אומר לי, "ינעל דינכ". "די-נכ." ואני יודע שהבנאדם גמור, שהוא לא יודע מה המילה הזאת שיוצאת לו מהפה… אבל אני לא יכול להתעלם. בכל מקרה… אנשים ממשיכים לומר סבבה. אולי מאה פעמים ביום. אולי כי הכל כאן באמת מלא כיסופים… ביפו — אין כבר מקום בבתים מרוב געגועים. אנשים פה אפילו בלי לדעת לָמה, הם מתגעגעים. קשורים לעצים באזיקים של געגועים. כשאני שותק אני מבין. מבינים אותי. רן מבין אותי… הוא מבין אותי. המשטרה מפנה את התחנה הזאת המתפוררת, הולכים להקים בה מלון בוטיק. נשבע, ככה כתוב: "מלון בוטיק יוקרתי במבנה עותמאני אותנטי". דמיינו, ממש כאן, עוד כמה שנים, המקום כולו יתמלא בצרפתים ובלגים, אמריקאים, יפנים… והם יוציאו משקה מהמיני־בר ויפתחו את החלון — כאילו אף פעם לא היו בו סורגים חלודים — ויסתכלו ישר לים. והם בכלל לא יידעו שהיינו כאן, קשורים לעץ תפוזים. כאן בערבית זה "הוֹן". אבל "הוֹן" בעברית — זה בכלל אומר — הרבה כסף. וכל החיים אני צמא ואז אני מבקש מהשוטר מים. והוא אומר סבבה. והולך להכין לעצמו קפה שחור, ערבי.
مارشا: قصة عن المعاناة والكراهية والحب
خلفية القصة: مر ما يقارب العشرين عامًا منذ حدوث القصة، لكنها لا تزال تعيش بداخلي. في تلك الفترة، كنت ناشطةً في أنشطة السلام في نابلس وكنت شريكَةً في تأسيس منظمة "وجهًا لوجه" بدعم من المنظمة الدولية "الناس من أجل الناس". أقمنا أنا ورويدة مجموعات للحوار بين الفلسطينيين واليهود. ولدت الفكرة من خلال محادثة أجريتها مع مدرس بوذي اقترح أن نقيم مجموعات تشاركية ونناقش قضية تحول المعاناة الإنسانية.
الموضوع الاساسي الذي طُرحَ كان عن معاناة الفلسطينيين واليهود من الاحتلال وكان هدفنا تحويل المعاناة إلى حب. قمنا بعمل مجموعات تضم 30 مشاركًا، نصفهم يهودي ونصفهم فلسطيني، وعقدنا دورات عبارة عن ورشات عمل، كل دورة منهم تستغرق ثلاثة ايام. كان اليهود يصلون بالحافلة ويتم استضافتهم في منازل المشاركين الفلسطينيين. كانت الضيافة العائلية عنصرًا أساسيًا للغاية خلال أيام ورشات العمل، عندما كان يسمع جيران المضيفين أن يهوديًا يقيم معهم، كانوا يأتون ويشاركون معاناتهم معهم، وأعربوا عن أملهم في السلام، حتى خارج قاعة الورشة.
في احدى ورش العمل حدث ما يلي: كان من بين المشاركين في المجموعة شاب يهودي خدم في نابلس أثناء خدمته العسكرية، وكان هناك أيضًا شاب فلسطيني (في نفس جيل الجنود) حيث كان ناشطًا في حماس. كان الرجلان يتحدثان معًا. تحدث كل منهم عن مغامراته في نابلس – روى الفلسطيني كيف ركض على الأسطح ورشق الجنود بالحجارة، وروى اليهودي كيف كان يطارد الأولاد كجندي … نحن كموجهين، شاهدنا كلاهما يرويان قصصهم بضحك وشغف. في نهاية المشاركة رأيناهم يتعانقون بحرارة …
في المرحلة الختامية عند تلخيص ورشة العمل، طلبنا من المشاركين مشاركتنا التجارب التي مروا بها. قال الفلسطيني المشارك إنه اكتشف مدى قوة ألم الكراهية. وأضاف أنه الآن لا يشعر بالكراهية تجاه شريكه اليهودي، هو يشعر بالحب وأنه لم يعد على استعداد للشعور بالكراهية، اليوم هو على استعداد للمحبة فقط. عندما روى قصته على المشاركين انفجر بالبكاء من الألم الذي كان مخزنا بداخله. كما كان المشارك اليهودي ايضا متأثرا ومتحمسًا وشارك مشاعر الصداقة والتفهم العميق تجاه شريكه في اللقاء، وتجاه كراهيته وكراهية أصدقائه.
واصل الشاب الفلسطيني المشاركة في ورشات العمل التالية، انفصل من حماس وعرّف نفسه بأنه رجل سلام وممثل سلام. وكان يكرر ويحكي عن التحول الذي مر به من الكراهية إلى المحبة.
بعد فترة، مع نشوب الانتفاضة الثانية (عام 2000)، لم نستمر في عقد ورشات العمل، خشينا أن تثار الكراهية مرة أخرى ويصبح من الصعب ان نلتقي. بعدها وصلت رسالة عبر البريد إلكتروني من الرجل الذي تحدثتُ عنه وكتب فيه لنا: لا تقلقوا، لم أنس المحبة.
