משמעות המונח "זומו" היא שילוב של המילים זוז ומוזיאון. מדובר במוזיאון נייד המתבסס על אמנים ושותפות קהילתית, שנודד ברחבי ישראל ומציג תערוכות מתחלפות שנוצרות ונאצרות בשיתוף הקהילה. האני מאמין של זומו כפי שכתוב בדף הפייסבוק זומו, הוא די פשוט: אמנות מגיעה לכולם ואמנות יכולה וצריכה לשמש כשפה משותפת להובלת שינוי חברתי. ואם מדובר על שינוי חברתי, קהילה וחיים משותפים אנחנו פה… הגעתי לזומו לוד כדי לחוות ולהבין על מה מדובר ולשתף אתכם בכתבת בלוג עם המון המון תמונות.
זומו מבקר בכל שנה בעיירות ברחבי ישראל ויוצר, בשיתוף עם הקהילות והרשויות המקומיות, תערוכת ענק בהשתתפות עשרות אמנים – מקומיים ואורחים. הפעם זומו הגיע ללוד לאחר מסע מרתק וכמעט בלתי אפשרי. למרות הסגרים, הקורונה זומו לוד ב- 2021 תפס תאוצה עם 50 אמנים, 4 מוקדים באוויר הפתוח, קטלוג בשלוש שפות ואין ספור הכנות וציפיות – הנושא היה סביב העבר המתמשך והעתיד המושלם של לוד – כשההווה היה בגדר נוכח נפקד. אבל אז פחות משבוע ממועד הפתיחה המיועד מאי 2021 – פרצו לחיינו מלחמה, קרבות בדרום ומהומות ותבערה בארץ, בעיקר בערים המעורבות ובניהם בחוזקה בעיר לוד. בלית ברירה בוטל בסופו של דבר זומו-לוד. מתוך דברי הפתיחה בקטלוג זומו לוד, עליהם חתומים יוזמי ומובילי זומו – מילנה גיצין-אדירם, שחר בן-נון ובר ירושלמי, נכתב: "התחושה שספחנו מהעיר היא שהביטחון האישי והאמון הבסיסי ביותר של מרבית תושבי העיר נסדק. מצאנו את המרחבצ העירוני מתמודד עם מציאות חדשה וגילינו שמרבית תושבי העיר, מכל המגזרים ומכל האמונות, לא מרגישים בנוח לצאת מפתח הבית ולחצות את הסף שבין הפרטי לציבורי".
כפי שאתם מבינים אם הקטלוג בידי סימן שזומו לוד כן התקיים בסופו של דבר… ואכן התובנה של יוזמי ומובילי זומו בארץ הובילה אותם לעבוד על פרויקט חדש לגמרי בלוד. הם מצאו פיתרון יצירתי. ברגישות רבה הם הוציאו את האמנות קרוב קרוב רק אל מפתני הבתים, הבניינים והחצרות. המיקוד היה פרויקט תגובה שביקש ליצור כמו שנכתב בפתיח של הקטלוג: "במהירות, בעדינות וברגישות – מרחבים חדשים למפגש ולשיח. קודם כל פנימי. בתוך השכונות עצמן, בין השכנים של כל בניין ובניין. פרויקט שמבקש להשתמש באמנות כמשפך שקולט רחשים ותחושות ופולט עבודות חדשות שיוצבו, וישארו על מפתני הבתים כעבודות קבע." על הרקע הזה עבדו יחד קהילה ואמנים להגשמת זומו.
הגענו ללוד כמפגש משפחתי עם הפרויקט המיוחד, את פנינו קבלו בסוכת הפתיחה שתי נערות תושבות המקום ששוחחו בעברית וערבית, קבלנו מהם קטלוג מקסים ואת מפת המפתנים. שתינו לימונדה קרה והתחלנו בחוויה.
המשכנו למפתני הבתים לגלות עבודות של אורן פישר, לכל יצירה הוצמד הסבר כתוב. גילינו שאורן הוא אמן רב תחומי ואקטיביסט חברתי שדמויותיו בעלי אותם קווי מתאר תארו סיפורי חיים. הבנו שאנחנו מגיעים למקום של חיבורים אבל דווקא בעבודותיו הטשטוש בין הפנים לחוץ החל את הסיור בשאלות ששאלנו את עצמנו על דמיון ושוני והאם אכן הכל נפלא פה כפי שכתוב היה בין הדמויות.
לאחר מכן במפתן אחד הבתים פגשנו את הודיה שהסבירה לנו על האמנות של שיראל הורוויץ, לוחות עץ שעליהם הופיעו דימויים שונים, לוחות העץ הורכבו כחלונות הזזה על מראה או על קיר בטון והיה ניתן לפתוח ולסגור. האמנים שיתפו שהם נפגשו עם הדיירים והיצירה שלהם התעוררה מתוך השיחות עמם. הדימויים מעלים הרבה שאלות והיה מעניין לשמוע את השכנים משתפים אותנו בנוגע ליצירות שעל גבי הקירות. בחדר המדרגות פגשנו את עימד ואמיר שהראו לנו ציור של החתול ואחר כך את החתול במציאות תוך כדי שדיירת דוברת רוסית ירדה להאכיל אותו ואז הם נתנו לנו להצטלם עם התוכים שלהם.
המשכנו עם מפת המפתנים שקבלנו, מרחוב הציפורן לציר החשמונאים ומשם לרחוב ארז ובחזרה דרך חשמונאים לסיום מעגלי לרחוב פרחים. בין 19 התחנות שבדרך היו גם תחנות יצירה לילדים, סדנאות ומקומות לשיח. אהבנו מאד את השילוב הזה כי בכל מקום כזה נוצרה אתנחתא קצרה שבה יכולנו לשוחח. דברתי עם שתי נערות תיכון אחת מהאולפנה ואחת ממדעים שתיהן גרות בשכונות שונות בלוד. וכל אחת מהן שיתפה אותי בגישה אחרת למאורעות האלימות שהתרחשו בלוד. בת האולפנה הדגישה שהתקשורת חטאה בדרך שבה הציגה את הגרעין התורני, הם חשו מאויימים מאד ואת זה אי אפשר להבין בתקשורת. לטענתה ברור מי התחיל בכל והתקשורת רצתה להציג כאילו האלימות הייתה דו-כיוונית, לא כך היא חוותה את זה. הנערה מביה"ס מדעים ראתה את הסיפור אחרת. היא סיפרה שהיא גרה צמוד לשכונת הרכבת. והיא רואה את ההזנחה הקשה בשכונה ובשכונות נוספות בלוד. ולעומתן, השכונה שלה יפיפיה, מטופחת, ירוקה ועם מקומות ציבוריים למשחק. ברור לה מדוע מגיעים אליהם תושבי שכונת הרכבת ושכונות מוזנחות אחרות עם תסכול גדול מאד ומציקים להם. לכן, היא משתפת את כל מי שחפץ להקשיב לשיחה שלנו, כאשר שואלים מי התחיל בתקשורת, היא לא בטוחה שלוקחים בחשבון על איזה התחלה מדובר. ואני רק שאלתי פה ושם שאלה ובעיקר הקשבתי לשתי הבנות המבריקות האלו – שגדלות לתוך המורכבות הזאת באופן ישיר והכי אמיתי. הן עצמן הקשיבו אחת לשנייה בקשב רב. חשתי שהן מרוצות מההזדמנות הזאת שניתנה להם, לשוחח באופן כזה עם אורחים מבחוץ ולחשוב על נקודת מבט נוספת – אחת של רעותה. בסוף, לפני שהלכתי, ניסתי בתור פדגוגית אקטיביסטית, נו – בכל אופן אשת חינוך, למסגר להם לסיכום את מה שהן אמרו – אמרתי משהו תוך כדי שהבנים שלי מושכים אותי "אמא בואי…", על המציאות המורכבת שהם נולדו לתוכה בתוך העיר לוד ובמדינת ישראל ועל כך שהן שיתפו אותי שהעיר שלהן מעורבת ומורכבות והן חלק ממנה. אמרתי משהו על ניוד וחוסר ניוד חברתי, על תקווה ועל חוסר תקווה ועל שאלות כמו מי התחיל שלא תמיד מובנות מאליהן וברורות ולא תמיד לוקחות בחשבון הרבה התחלות ולבסוף שהן לא תמיד מקדמות את הדבר הבא… ולבסוף עוד הספקתי לומר להן שהיה לי מרתק להקשיב להן ושאולי הן בעצמן סוג של תקווה של דור צעיר שיכול אולי, לאט לאט ליצור את השינוי. אני לא חושבת שהן הגיבו אבל ראיתי שהן בעיקר חייכו.
משם המשכנו לאמנות רחוב במפתן אחר, של אמן הרחוב איגור בליס שבחר לצייר גרפיטי של עלי הפוטוס הזהוב כשריגים המחברים את שתי הידיים שאותן צייר משני צדי המפתן של רחוב הינקינטון. הציור במצלמה עם הפלאש קיבל גוון ורדרד למרות שהיה לגמרי שחור לבן.
יוזמי זומו מציינים שדווקא עכשיו, אחרי שנת הקורונה הארורה והאירועים האלימים של מאי 2021, סוף כל סוף נפתחה להם הדלת לזומו המפתן, בלוד. הם משוכנעים יותר מתמיד שלתרבות ואמנות תפקיד משמעותי וחיוני בהובלת תהליך הריפוי וההחלמה שכל כך דרוש לעיר לוד, לחברה הישראלית וליקום כולו. כשאנחנו בקרנו בלוד ועברנו בין כל מיצגי האמנויות השונות, ראינו ניסיון לחבר כל כך הרבה חיבורים. מצד אחד לחבר חיבור במובן המטאפורי והמטאפיזי מצד שני חיבורים שהיו פיזיים, כמו השיחות עם השכנים ובני המקום. החיבורים נראו בכל מקום, עבודות כמו למשל, של מוריה ארד פלקסין, שחרטה במפתן חדר מדרגות כפצע בקיר וכתזכורת לחוסר שלמות (כמו במסורת היהודית שיש הנוטים להשאיר בזמן צביעה או סיוד הבית מלבן לא צבוע כתזכורת לחורבן וחוסר השלמות בחיינו) מציינת מוריה בהסבר הכתוב "חווינו בעיר חוויה קטנה של חורבן. חורבן פיזי וגם חורבן של תקוות". החיבור שהיא יצרה הוא החריטה האמנותית שלה בצד חריטת שהתבצעו על ידי תושבי המקום, למשל, שיר שכתבו על אהבה נכזבת, תובנות חיים שנחרטו כמו למשל האקרוסטיכון "דמעה" שנחרט שם כנראה לפני שנים, ד-עי י-לדה –מ-ה ע-ושה ה-אהבה… שנשאר שם ואף הובלט במסגרת החריטה שחרטה האמנית. חיבור בין הקיים לחדש הישן.
חיבור מרתק נוסף שחווינו בין המקום ליצירה היה של האמנית אולגה קונדינה שעלתה מברית המועצות ומרבה לצייר ציורים מבוססי התבוננות על המציאות היומיומית. החיבור שלה היה לג'ונגל האדניות הממחוזרות שנוצר על ידי תושבת המתוגררת בבניין שמה אינה. אנחנו נחשפנו לסיפור של אינה המיוחד הזה דרך תושבת המקום שהתחברנו אליה והיא שיתפה אותנו שאינה הייתה גננת בעברה ולאחר שעברה תאונת דרכים, הדרך שלה להשתקם היה ליצור גינה במפתן הבלוק. הגינה נראת כמו ג'ונגל פראי עמוס בצמחייה. הנמרים של אולגה הוסיפו מסתורין ופנטזיה למקום שגם כך הילדים שלי התלהבו ממנו ומצאו שם מגלשת ילדים אדומה שקיסוס ירקרק מתגלש עליה. עד מצאו, בימבה שזכרו שהיה להם משהו דומה ועליה ישב עציץ גדול עלים. היו שם כלים ממחוזרים רבים, מציאות של ממש, חיבורם עם האדמה והצמחים ילדו לפתע חיים חדשים ואחרים. המראה היה מלבב ומרגש. המדריכה שלנו הובילה אותנו בין הצמחים, העציצים והחפצים כאילו היינו בסיור בספארי.
משם מצאנו חיבורים שהוצבו על קירות הבניינים הגבוהים. למשל, רקמה שנוצרה על ידי האמן איתמר פלוג'ה המורכבת מחתיכות עץ, צבעונית שלמרות שכתוב בהסבר שמדובר בריקמה הנרקמת על סורגי הבניין לילדיי היא דווקא הזכירה פתיתי שלג בחום אוגוסט.
גם עבודתו המשתלבת לגובה של רענן חרל"פ: כדור תלת מימד בולט שנבעט לשער שנוצר אף הוא בתלת מימד השתלב עם ציורי קיר משנות ה-70 של שני שחקני כדורגל. השכנים הנערים והילדים התגודדו סביבי הסקרנית ושוב לשאלותיי ענו בדרכים שונות, בעיקר הם התעקשו להסביר לי כל אחד שזה הוא שם מצוייר על הקיר לקול צחוקם המתגלגל הם הסבירו לי שזה זה זה… וזה זה זה… הם הספיקו לספר לי שסביב מיצג המכונית הושמה גדר בגלל שחלק מהילדים שחקו בה וזה מסוכן, הם גם הצביעו על מקום שמשם בקעה מוזיקה שמחה והסבירו לי ששם מתקיימת ברגעים אלו שמחת חתונה אך לפני שהספקתי לחפור להם עם עוד שאלות עם הלכו לדרכם לשחק עם כדור…
במקום אחר היצירה חיברה בין האדם למקום את האפשרות למקום ישיבה לשכנים הגרים במקום או לאורחים הבאים. אם זה באמצעות היצירה של משה טרקה שהציב על עמודי היסוד של המבנה שבט של דמויות בדיוניות המופיעות על לוחות מתכת לבנים שעל חלקם התחתון ישבה הבת שלי ליאור ונחה כדי שתוכל לעכל את החוויה.
או ביצירה של אמירה פודי אמנית הפלסטינית – ישראלית שהציבה הזמנה ענקית לישיבה, לשיח ולמפגש בין תרבותי. אמירה פודי יצרה פינת ישיבה מזרחית בחצר הבניין, המזרונים הכל כך מזמינים האלו הם למעשה מבטון. זה היה שוק בשבילנו. באנו למקום בעדינות לא ללכלך ואף יצא לי לאסור על כולם לדרוך… אבל אז התברר שמדובר במזרוני וכריות בטון שמסמנים רגע שקפא בזמן. נוכחות של תרבות וסיפור חיים של המקום הלוקלי והגלובלי. פינת הישיבה הזאת באור ובחושך גרמה לי לתהות האם זומו לוד מציע כאן אפשרות לחיבור אמיתי, לשיח ולמגע? האם יש כאן דרך לפיתרון… את התשובות להרהוריי מצאתי בקטלוג מדברי יוזמי ומובילי זומו: "אנחנו מודעים היטב לבעיות שטבועות במהלך שלנו – הן רבות, עמוקות ובחלקן בלתי ניתנות לפתרון – אבל אם היינו מסתכלים רק על מה שקשה או לא אידיאלי – רוב הסיכויים שהיינו נשארים ספונים בבתים שלנו לא יוצאים למפתן כדי לנסות ולשנות. משהו. מתישהו. איכשהו."
המשכנו לעבודתה של נירוונה דבאח שסיפקה לנו הצצה לעולמות שבהם היא מתוארת בהסבר כחיה ביניהם באופן חצוי. העולם הערבי-מוסלמי והעולם הישראלי-יהודי. הציור הריאלסי שציירה במתפן הבניין, הוא הדרך של דבאח להציע אפשרות לאחדות אנושית כדי לתאר את הפוטנציאל לצאת מהמבוי הסתום שאליו נקלעה החברה שבתוכה אנחנו חיים. בנוסף, נכתב בהסבר, כי דאבח מציירת על שלושה דיקטים שונים סצינה אחת המסמנת את מפתן העולמות שבהם היא חיה ומצביעה על אפשרות של תנועה, התקדמות ויציאה למצב החדש.
עם רגשות מעורבים, בין המבוי הסתום לבין התקווה לנוע למצב חדש, המשכנו במפת המפתנים ופגשנו את אורית עופר מנהלת מחלקת התרבות בעירית לוד ואת הילדה קדסה רכזת קהילה במתנס שיקגו שהדריכה אותנו בזומו לוד, הן עוררו בנו רוח חיים מחודשת. בהתלהבות מלאת אנרגיות בשעה 21:00 שהכל כבר די חשוך, הם מצאו דרך להאיר לנו את סיום החוויה. הן לקחו אותנו בין היצירות כאשר הן מתבלות את ההסברים על היצירות בתקווה. למשל, ביצירה של רונן שהרבני שהתייחס לאירועים האלימים שפקדו את לוד וגרמו לו להתמודד עם קיר חסום מבטון אורית הפעילה את ילדי. רונן יצר בעבודת שכבות של טיח וסיד בשיתוף עם דיירי הבניין – קיר שמאפשר אשליית מעבר דרך שבעה חללים שונים, בתקווה לפתוח אופק אופטימי למציאות. אורית הזמינה אותנו להכנס דרכו ואף הדגימה לנו בעצמה וכמעט נעלמה…
משם עברנו להילדה קסדה שהראתה לנו את ציור המפתח של האמנית להלי פרילינג, אשר ההשראה לציור הטפס קיר שלה היה כל מה שמצאה בחצר המשותפת. היא שאלה אותנו מה אנחנו רואים בציור המנדלה המיוחד הזה וגילינו מפתחות, בדלי סגריות, אטבים, פקקים של בקבוקי שתייה משולבים בצבע שחור ווורוד…
אורית והילדה לא הסתפקו רק בצפיה ביצירות האמנות אלא לקחו אותנו דרך החצר האחורית לראות את משולש הדתות של לוד, מקום שבו רואים במרחב אחד בית כנסת, כנסייה ומסגד. אורית שיתפה אותנו שבימים אלו הם דואגים בעירייה לטפל בפסל של תומרקין שנפטר רק לאחרונה, פסל השלום שמוצב סמוך למשולש הדתות ושזומו עורר הרבה עשייה בעירייה ולכן היא מלאת אנרגיות ומאמינה שיהיה שינוי. תקווה שאולי אפשרהיה לראות קודם לכן ביצירה של הצלם מיכאל ליאני שהכין מעין צלמנייה ארעית, הצעה למבקרים ולתושבים להצטלם על רקע השקיעה ועץ הבננה. את רוב התמונות בכתבת בלוג הזאת אני צלמתי אבל את התמונה הזאת צילם חברנו, דרור טישלר, מרגיש לי שלמרות שעד עתה הדגשתי את החיבורים דווקא התמונה הזאת מדגישה את הניגוד. הניגוד כל כך חזק וצורם שאולי יש פה מעין הפוך על הפוך. מי שהיה או יגיע לבקר יבין או אולי יציע פרשנות אחרת… מחכה לשמוע
מעבר לכל מה שחווינו בביקור וסיור בתערוכת המוזיאון הזזה, הרגשנו שכל תושבי המקום שאירחו אותנו עשו זאת בשמחה ובמעין חדוות אירוח, לא הרגשנו פולשים לאיזור פרטי או לא בטוח אלא הפוך לחלוטין הרגשנו מכל מקום רצון עז לתקווה ושינוי. הרגשנו שכל כך רצו להמשיך ולארח אותנו, לקחת אותנו מפה לשם, כאילו אומרים: "הישארו איתנו, אנחנו רוצים שתקשיבו לנו". אין ספק אם כן, שזומו הצליח לייצר זאת את ההרגשה שהקמת הפרויקט לא הסתיימה, שיתוף הקהילה המקומית ממשיכה לחיות ולהתקיים באמצעות שילוב האורחים שזורמים מבחוץ ומתערבבים עם התושבים. התובנה הזאת הייתה מרגשת ואפילו קצת מספקת.
לסיום הכתבה על זומו אצטט שוב מדברי הפתיח בקטלוג כי שם כותבים; מילנה, בר ושחר: "עוד לא הצלחנו לרפא את כל המחלות, לתקן את כל הבעיות ולמגר את כל הסכנות שאורבות ללוד בפרט ולחברה הישראלית בכלל. אנחנו עדיין רחוקים מזה שנות אור – אבל אם אתם עומדים עכשיו בלב לוד, על מפתן בניין זה או אחר, וקוראים את השורות האלה, חרף על מה שכולנו עברנו בתקופה האחרונה – זה סימן שעוד יש תקווה ושיש טעם להמשיך לנסות."
למרות שהכתבה יצאה ארוכה ומלאה בתמונות, אין פה הכל ואני לא בטוחה שהצלחתי להעביר את התחושה ולכן ומסיבות נוספות שכתבתי עליהן ממליצה לרוץ לשם עוד היום…
והנה מה שהאמנים מספרים:
תודה על תאור גדוש ומתובל, עושה חשק לבקר ולקחת את כל מי שחיים משותפים ואמנויות קרוב לליבו. תודה
תודה רבה