אנקדוטה ראשונה:
"פלאפל ליפתאווי" הוא דוכן קטן של פלאפל לצד הכביש המוביל ממעונות הסטודנטים ב"גבעה הצרפתית" אל האוניברסיטה העברית בהר הצופים, ירושלים. מעט אחריו נמצא מלון היאט הגדול והמפואר.
על פי שמו, הערכתי שבעליו הוא כנראה מפליטי הכפר ליפתא הנמצא בכניסה המערבית לירושלים, וליפתאווי הזקן השיב לשאלתי בחיוב וחייך. כן, הוא "ליפתאווי".
"האם תסכים לספר את סיפורך לתלמידי תיכון יהודים וערבים?" שאלתי, והוא הסכים.
לימדתי אז בתכנית ייחודית שפותחה באוניברסיטה העברית ב"מרכז גילה לחינוך אזרחי ודמוקרטיה". קבוצת תלמידי תיכון מרחבי ירושלים, ביניהם יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, למדו יחד "אזרחות מורחב" בתכנית שכותרתה הייתה: "לחיות בירושלים – אזרחות וריבוי תרבויות בירושלים", ושמחתי על ההזדמנות שנקרתה לי להביא את הכיתה לפלאפל הקטן שהם חולפים על פניו מדי שבוע בדרך לאוניברסיטה ולשמוע את הסיפור שמאחוריו. יחד עמי היו עוד שני מורים – עלאדין מאבו גוש, ודוּדי, המלמד בתיכון ממלכתי דתי. שלושתנו מובילים יחד את השיעורים בכיתה בשלוש שפות: ערבית, עברית, ו"דתית"…
יום המפגש אצל ליפתאווי הגיע, ישבנו צפופים בחלל הקטן אפופים בריחות הטיגון, לצידו של הקשיש ישב בנו הבכור, וליפתאווי החל בסיפורו על הכפר ליפתא ויופיו ותושביו, והגיע לשנת 48', לגירוש, להפיכתו לפליט וחייו מאז ועד היום.
האש ניצתה במהירות שהפתיעה אותי. מצד אחד ישבו התלמידים הערבים מבית צפאפא ואבו-גוש, שהיו מרותקים לסיפורו של הזקן וחלקם הזילו דמעה, לצידם התלמידים היהודים שהמתח העולה בקרבם בלט לעין, ודקות בודדות לאחר שסיים ליפתאווי את דבריו, החלו מתקוממים בכעס על האשמותיו כלפי "היהודים", "הצבא", "ישראל". כדי להוסיף דלק למדורה, החל גם בנו של ליפתאווי להשתתף בשיחה כשהוא משתף אותנו בתלאותיו במחסומים בדרכו לירושלים, ובזעמו על הפקעת אדמות הכפר ובתיו. הדיבורים הפכו לוויכוחים והטחת האשמות הדדית, אחר כך לצעקות שהתגברו והלכו, ולבסוף חילופי מבטים בינינו המורים, הביאו להודעה: "אנחנו מסיימים כאן וחוזרים לכיתה", לא לפני שליפתאווי הקשיש דאג לצייד את כולנו במנות פלאפל טריות לדרך שהרגיעו מעט את הרוחות כאשר היו כולם עסוקים בלעיסה.
למרבה המזל הגיעה שעת פיזור התלמידים לביתם, והיה עכשיו פסק זמן של שבוע עד למפגש הבא של הכיתה.
לאחר שבוע של התלבטויות לגבי הדרך לעבד את המפגש הטעון, הגיעה שעת השיעור. יצאנו עם הקבוצה לדשא וביקשנו לשבת במבנה של "אקווריום": מעגל פנימי של יהודים ומעגל חיצוני של ערבים. היהודים ישוחחו ביניהם בהנחייתי והערבים יקשיבו "מבחוץ", מי מהם שירצה לשאול או להעיר, יכנס למעגל הפנימי, יגיד את דברו וייצא בחזרה למקומו.
"תארו את תחושותיכם במהלך המפגש עם ליפתאווי", ביקשתי.
"לאחר הדקות הראשונות של סיפורו" תיאר אחד התלמידים, "כאשר סיפר על הגירוש ועל הרס הכפר, הרגשתי שהוא תוקף אותי באופן אישי. חשתי חובה לצאת להגנת צה"ל והישראלים בכלל, וכמו שחינכו אותי תמיד – ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה".
"אותנו הרגילו תמיד לעמוד יחד כנגד התוקפים אותנו" הסביר אחר. "אסור, פשוט אסור לי לעבור בשתיקה על האשמות נגד המדינה שלי, הצבא שלי. אם לא אגיב מיד, הרי זה כאילו אני מסכים עם הטענות הפלסטיניות נגד הציונות, ומערער את זכות הקיום שלי כאן".
אחת הבנות מאבו-גוש ביקשה להיכנס למעגל היהודי. "האיש סיפר לכם סיפור אישי, אמתי" היא אמרה. "האם לא יכולתם להזדהות עם דבריו ברמה האנושית הבסיסית, להבין את האדם שהפך לפליט, מבלי להפוך זאת מיד לקרב לחיים ולמוות?"
שאלתה נותרה ללא מענה.
המעגלים התחלפו. עתה ישבו היהודים במעגל החיצוני והקשיבו לעמיתיהם הערבים בהנחייתו של עמיתי עלאדין, שתרגם את דבריהם לעברית כדי שיוכלו להתבטא בפתיחות ובשטף בערבית. "לא ידעתי איפה לשים את עצמי, לאיזה צד אני שייך", אמר אחד התלמידים הערבים. "אנחנו מכונים בשם 'ערביי הפנים', אלה שנותרו בפלסטין ולא הפכו לפליטים. אני אזרח המדינה ונהנה מקיומה, וליפתא ההרוסה נמצאת חמש דקות נסיעה מביתי, וליפתאווי הזקן, בן גילו של סבי, לא יוכל לעולם לשוב לשם. בדוכן הפלאפל שלו אני פלסטיני כמוהו וכואב את כאבו, וכאן באוניברסיטה אני ישראלי שנאלץ אמנם לעבור בדיקה קשוחה יותר בשער הכניסה, אך יושב איתכם בכיתה במעמד שווה. חשתי שעליי להתנצל בפני משפחת ליפתאווי, ולשמור להעביר הלאה את מורשתם".
השיחה התארכה עוד, וסיום השיעור היה שקט כפי שלא היה אף פעם קודם לכן. נראה כאילו עומס המחשבות והתובנות של כולנו יצר צורך בזמן ארוך של דממה.
תודה על השיתוף. מרתק! וחשוב מאין כמוהו.
תודה רבה על התגובה
תודה על התגובות, אביא בהמשך עוד אירועים ואפיזודות, ובינתיים, כפי שאיבנה ושולי יודעים היטב, תהליך מתמשך ובעיקר סביב מקצוע האזרחות, מפגיש את כולנו עם דילמות קטנות וגדולות באופן קבוע, החל משאלות של שפה, התחברות בהפסקות, ואפילו הבדיקה הקפדנית שעברו התלמידים הערבים בכל כניסה שלהם לאוניברסיטה, בעוד חבריהם היהודים חולפים ממול בקלילות… כאשר ניתנת ההזדמנות להתמודד יחד עם כל אלה, יש סיכוי שיקרה משהו טוב…
יהושע תודה רבה על השיתוף.
כמובן מעניין מאד לשמוע בהרחבה על השיחה שהיתה. מעניין, וחשוב אולי עוד יותר, לשמוע על המפגשים הבאים שהיו לכם. בטוח השקט שאתה מתאר גם כמועקה, קיבל ביטוי מתישהו.
מה המחשבות והתחושות של התלמידים האלה היום, כעבור שנה/שנתיים?
יש הרבה מחקרים על שינוי עמדות אצל בני הנוער בעקבות מפגשים, רובם ממעיטים מחשיבות מפגש חד פעמי. גם מניסיון, נראה שיש השפעה רבה יותר למפגש חוזר. והעיקר – שבמפגישים יהיה עיבוד מעמיק למפגשים, הרצאות, וכד. היות שהכיתה שלכם הייתה מפגש רב פעמי, בטוח שהיה שם תהליך.
שוב, תודה על השיתוף. אני סקרן לקרוא עוד.
תודה על התגובות, אביא בהמשך עוד אירועים ואפיזודות, ובינתיים, כפי שאיבנה ושולי יודעים היטב, תהליך מתמשך ובעיקר סביב מקצוע האזרחות, מפגיש את כולנו עם דילמות קטנות וגדולות באופן קבוע, החל משאלות של שפה, התחברות בהפסקות, ואפילו הבדיקה הקפדנית שעברו התלמידים הערבים בכל כניסה שלהם לאוניברסיטה, בעוד חבריהם היהודים חולפים ממול בקלילות… כאשר ניתנת ההזדמנות להתמודד יחד עם כל אלה, יש סיכוי שיקרה משהו טוב…יהושע
תודה יהושוע הזכרת את מה שהספקנו לשכוח , מפגשי יהודים ערבים דתיים וחילונים. נשמע כאילו פשוט .
תודה על התקוה. עוד נשוב
תודה רבה על תגובתך. אכן כן. תודה
תודה על התגובות, אביא בהמשך עוד אירועים ואפיזודות, ובינתיים, כפי שאיבנה ושולי יודעים היטב, תהליך מתמשך ובעיקר סביב מקצוע האזרחות, מפגיש את כולנו עם דילמות קטנות וגדולות באופן קבוע, החל משאלות של שפה, התחברות בהפסקות, ואפילו הבדיקה הקפדנית שעברו התלמידים הערבים בכל כניסה שלהם לאוניברסיטה, בעוד חבריהם היהודים חולפים ממול בקלילות… כאשר ניתנת ההזדמנות להתמודד יחד עם כל אלה, יש סיכוי שיקרה משהו טוב…יהושע