כשסיימתי את התואר השני שלי באוניברסיטה העברית, במדעי החברה, בחוג לקומוניקציה (בשנת 1996)… עמדו בפני שתי אפשרויות – להמשיך ולעבוד במקצועות המדיה, התקשורת והקולנוע או לבחור במקצוע ההוראה. שתי האופציות נראו מסקרנות. ניסיון כבר היה לי בשני התחומים, כמובן בחינוך, אך בתקופת לימודי התואר השני גם עבדתי בעולם התקשורת, בעיתון "מעריב" ואחר כך בדוברות במשרד ממשלתי. כדי להתמקצע בניסיון החינוכי שלי, למדתי הוראה במכון כרם להכשרת מורים לחינוך הומניסטי, רכשתי מיומנויות להוראת מקצועות הומניסטיים מלאי עניין והשראה סביב אמונה באדם וברוח ההומניזם. אכן, ההתלבטות היתה רבה. מפה לשם, החלטתי להתחבר למקום שהיה שם מאז ומתמיד – לעשייה החינוכית ההומניסטית והרחקתי לכת מהעיר הגדולה ומעולם התקשורת, הלחוץ, הבהול, לפעמים אף המניפולטיסי במעבר חד לקיבוץ שקט בצפון – לעבודה חינוכית תהליכית. פעם היה תפקיד בקיבוצים מסויימים שהזמינו מורים מהעיר הגדולה ללמד אצלם שנקרא – 'מורה שכירה'. ולמדתי בבית ספר התיישבותי האזורי, גרנו בקיבוץ ושם גם החלנו בהקמת משפחתנו. הקהילה היתה מדהימה ויש לנו זכרונות מקסימים מהתקופה הזאת. לאחר כמה שנים, המשכנו הלאה והגעתי להוראה ולריכוז מגמת תקשורת וקולנוע בתיכון אזורי חוף הכרמל.
יום אחד, פנתה אלי אסנת בר-אור, אמנית, צלמת מוכשרת ואקטיביסטית שלמדה במסגרת מכון מנד"ל – מנהיגות חינוכית והתבקשה ליזום פרויקט חינוכי-חברתי ארוך טווח. היא שיתפה אותי ברעיון שלה לתוכנית שמטרתה לחבר בין שתי מגמות הקולנוע השכנות. מגמת קולנוע תיכון אזורי חוף הכרמל ומגמת הקולנוע תיכון פארדיס. היא סיפרה לי שבתיכון פארדיס יש רכזת מגמה תקשורת וקולנוע ששמה אבתיסאם מראענה ושהיא כבר הסכימה להצטרף לתוכנית. גם אני כמובן אישרתי ואופס קפצנו לתהליך מטורף… בתמונות נראנו כך לפני כ- 20 שנה, אני עם מיקרופון ביד בטקס סיום מגמת קולנוע בחוף הכרמל, ואבתיסאם בין הוראה, ריכוז ולימודים במאית קולנוע עם המצלמה ביד.
התוכנית שלנו כללה מפגשים בין תלמידי המגמות ללימוד משותף, לימוד בנפרד – על ידי החלפת המורות (אבתיסאם ואני התחלפנו ולמדנו אחת אצל השניה חלק מהשיעורים) ונסיעה לסיורים – כמו לנצרת לתיאטרון דיוואן אללג'ון. בחלק המעשי של התוכנית, התלמידים מפארדיס ומחוף הכרמל יצרו מגזין טלוויזיה לנוער בנושא 'הבית'. מטרת הפרויקט כפי שהגדירה אסנת (ואנחנו קצת עזרנו לה) היתה יצירת מודל לעשייה רב-תרבותית לנוער, שמביאה קולות שונים, ומאפשרת לזהויות ולפרספקטיבות השונות להתקיים זו לצד זו – חיים משותפים. התוכנית הזאת נמשכה יותר משנה. היא היתה הרבה מעבר לתוכנית רגילה של מפגשי הכרות מביכים בין ערבים ויהודים. העשייה המשותפת, הפקת המגזין והמפגשים ארוכי הטווח תרמו ליצירת משמעות ולחיבור מעמיק. בצילומים לסרטוני "הבית שלי" – ההכרויות עם הבתים השונים ואורח החיים של כל נערה ונער, ההסתכלות על הבית, המשפחה, והשיחות והסיפורים שנלוו לצילומים גרמו לחשיפה של הנערות והנערים למחשבות עמוקות על הדמיון ועל השוני, על נושאים שהעסיקו אותם באותה תקופה. כמו כן, היו לנו שיחות רבות האם ניתן לממש חיים משותפים כשכנים. ראינו את הקשיים והמורכבויות ודברנו עליהם, לצד השיח על ההכרה והרצון לבחור בדרך של סובלנות ושכנות – אני מניחה שהראיה של כל משתתפי התוכנית היא חלק מתוך תהליך של שינוי הראיה מחד ממדית לרב ממדית.
בנוסף לכל אלו – היתה לתוכנית ארומה מיוחדת בקשר של אבתיסאם ושלי. אז היינו שתי נשים צעירות שמובילות מגמות קולנוע ותקשורת, היו לנו הרבה עיסוקים מלבד זאת וחיים שלמים עוד לפנינו, ופתאום – נפגשות ערביה ויהודיה, ככה באמצע החיים להוביל תוכנית במשותף. בתיווכה של אסנת המיוחדת כל כך, נוצר בינינו קשר עמוק ומרחיב תודעה – קשר כזה שפתאום מערער את המיתוסים שגדלנו עליהם. קשר בין ערביה ליהודיה שהעסיק אותנו למשך שנים אחר כך. היתה שם מחשבה מאד עמוקה בנוגע לזהות פנימית. אני זוכרת שכבר אז חשבתי לעצמי שהמפגש הזה היה עבורי כל כך משמעותי כחלק מתהליך הגיבוש הזהות האישית שלי, הוא הרחיב לי עוד מנעד של רגשות, התעוררו אצלי המון שאלות, התבניות והאקסיומות שהיו לפני כן קבלו תפנית, הרגשתי אז, (וגם היום) שכל אחת ואחד חייבים לעבור תהליך דומה (שממשיך וממשיך עם השנים ועם עוד ועוד מפגשים…). מפגש שיכול לגרום לשינוי עמדות, התנהגות, תפיסות ויתרום לפרספקטיבה אחרת על החיים. המפגש שלנו כל כך מילא אותי ועורר בי מחשבות ושאלות 'אחרות' והוא היווה עבורי פריצת דרך משמעותית, כמעין חלק של פאזל שאליו יתווספו במהלך החיים שלי חלקים נוספים, לאותו פאזל שירכיב בסופו של דבר תמונה רחבה ומגוונת (הבלוג והאתר בנושא חיים משותפים שפתחתי בשנת 2016 כמיזם חברתי התנדבותי אקטיביסטי – כמובן מתקשר). חשבתי עלינו ועל מצבנו החברתי-פוליטי אז ובהמשך הדרך באור אחר וגם על העתיד שלנו ושל ילדנו פה בישראל ולאחרונה שצפיתי בנאום הבכורה של אבתיסאם מראענה כחברת כנסת חדשה – חשבתי על מילותיה בנוגע לריפוי של שלום וחיים משותפים, נזכרתי בנוער, נזכרתי בנו לפני כ-20 שנה וכך נשפכה לי מהלב הכתבה הזאת. ולמי שפיספס הנה הנאום המרגש והחשוב הזה:
התהליך שאולי התחיל אז – ממשיך עד היום, כי אני ממשיכה ללמוד לשאול שאלות, לנסות להפתח ולחשוב אחרת, פועלת לשינוי חברתי גם בנושא של חיים משותפים וגם בחקר פדגוגיה אקטיביסטית לשינוי דרך החינוך. ומלאת תקווה – כן כי זה הזמן שלנו!! הזמן שלנו לחולל מהפכות של ריפוי.
סיפור נהדר קרן. משמח ומעורר תקוה.
תודה רבה