מה הקשר בין סיגלית לנדאו ומקום כמו גבעת חביבה? / ענת לידרור, מבט אישי

תמונת הכותרת הינה מראה חלל בתערוכה מלח הארץ וכלת הים בגבעת חביבה. צילום: ירון רשף

ענת לידרור מנהלת המרכז המשותף לאמנות גבעת חביבה ואוצרת גלריה GH גבעת חביבה לאמנות בגבעת חביבה משתפת מבט אישי על כיצד ולמה פנתה לסיגלית לנדאו האמנתי המפורסמת, להציג בגבעת חביבה ואיך קרה שהיא הסכימה.

סיגלית לנדאו ביצירת ציור הקיר דרך מלח על חזית הגלריה בתערוכה, 2021. צילום : דורון אדר

עוד ממשיכה לתאר ענת לידרור: "לאורך שנות יצירתה, האמנות שלה טלטלה אותי. מן הטוטאליות בה היא יוצרת, מטילה את עצמה ואת גופה אל תוך הדבר עצמו ועד לאינטימיות שבה הצופה יכול למצוא את עצמו וכך מצאתי את עצמי יחד אתה שם.
העבודה הראשונה שהשאירה בי חותם כזה הייתה 'הולה תיל' (2000), בו היא מסובבת חישוק הולה הופ על בטנה כשהחישוק העשוי תיל דוקר ופוצע את גופה בכל סיבוב עוד ועוד. בעוד הגוף נפצע בסיבוב של משחק וכאב הכולא את הבטן, ברקע נמצאים הים והאופק האינסופיים. העבודה הפשוטה והאינטימית הזאת מעולם לא יצאה לי מהראש ובעצם מהבטן."

מראה הצבה בתערוכה מלח הארץ וכלת הים, הולה תיל, 2000, וידאו, 1:52 דקות. צילום: טל בדרק

"אחר כך הכרתי את Deadsee (2005), עבודת וידאו שלכאורה היא ההיפך המוחלט: הפקה מורכבת ויקרה, נדירה בממדי יצירתה, אך שוב, היא נמצאת בה באופן מוחלט; דקה, עירומה כחלק משרשרת אבטיחים, המדממים בסופה. (העיגול הזה יחזור עוד ועוד בעבודה הלאה, גם ברישומיה המופלאים). היופי והכאב הנחווים אצלי בו זמנית בקו ישר שמדלג על הראש המנסה לפענח ופוגש קודם כל הבטן- לקחו אותי איתם. כך גם החשיפה המדיטטיבית, שלרגעים היא פתוחה ולרגעים עירומה להחריד."

מראה הצבה, DeadSee 2005 . וידאו, 11:39 דקות. צילום: טל בדרק

נדמה לענת לידרור שמעולם לא הגדירו את עבודתה קודם כל כפוליטית ובצדק ואומרת: "יצירתה היא קודם כל אמנות, אך היא פוליטית בהחלט. אולי זה כיוון שבכל עבודה, תערוכה או מקום שיצרה, נוצרה תמה כל כך 'כולית' שיש בה הכל: חוויה רגשית חזקה, אסתטיקה מדויקת, הקשרים לשכבות, תקופות ויצירות בתולדות האמנות, אסוציאציות אישיות –אנושית רכובות על אותו מיתר וקונוטציות ישראליות שבאופן מדהים הצליחו להגיע גם אל הקהל הרחב שפגש אותן מעבר לים. סיגלית הצליחה לטלטל באופן חזק את השכלתנות העיקשת של עולם האמנות; עולם בו חוויתי באותו זמן כסטודנטית לומדת הן את הסמכותנות הגברית השולטת בו והן את הפחד הגדול מפני הרוחני באמנות, פחד ש-20 שנה לאחר מכן מתחיל סוף סוף להיסדק ולהתערער גם בעמודי השדרה המרכזיים של עולם האמנות. באותה נשימה ההמונים הגיבו. זה לא רק דיבר אלי או לשכמותי כסטודנטים לאמנות אלא לעוד. היא הזיזה משהו עמוק אצל רבים. רוח חדשה חודרת, אותה מובילה אישה, בלי חשש. אמנות חשופה, לעיתים עד לשד העצמות, קטנה וגדולת ממדים כאחת, לא רק בממד הפיזי. לנדאו בעצם לא עצרה אפילו כדי לקרוא תיגר על אותם כוחות.  היא דהרה קדימה במעגליה."

אל המפגש עם גבעת חביבה – או הקשר בין גבעת חביבה והאמנית סיגלית לנדאו

ענת לידרור מספרת שבתהליך של שלושת רבעי שנה, נרקמו אל תוך החלל עבודות מתקופות שונות שלרוב לא הופיעו יחד בעבר בחלל אחד. בהן, נקודות  מפגש קטנות/גדולות בין המערבי היהודי המזרח אירופאי למזרחי- הערבי המזרח תיכוני.

גבעת חביבה פתוחה לכולם אך מורכבת ברובה בעובדיה עדיין מחברי קיבוץ ואזרחים ערבים תושבי ואדי ערה. יהדות מזרח אירופאית וערביות הנטועה עמוק במקום; שתי אוכלוסיות שזוכרות עקירה ונדודים מהם, שנושאות זאת בליבן.

האפשרות לבנות גשר צף בין ישראל לירדן על ים המלח, פרויקט שבראה סיגלית כפוטנציאל להגשמה – האם האפשרות הזאת מעניינת את תושבי ואדי ערה, בעצם את אזרחי ישראל הערבים? שואלת ענת

דרך מלח, ציור קיר, 2021. צילום: טל בדרק

"בעבודת 'הברבור המת', עבודה אינטימית שבה פסל של קופסת תכשיטים אחת "מפוסל" הרחוב המזרחי בתוך תכשיטים אירופאים לצלילי נעימת הברבור המת של קאמי סן-סנס. את גבעת חביבה העבודה הזו פוגשת באחת מן נקודות מהמפגש והשוני הלא תמיד מדוברות שלה. שני קצוות תרבותיים שהמחבר ביניהם הוא תפיסה אנושית ומוסרית משותפת."

מראה הצבה, מות הברבור, 2016. תיבת נגינה, עיסת נייר, שרף, תכשיטים, נעימת הברבור המת בשיתוף עם Reuge Music. צילום: טל בדרק

לנדאו הציגה במקומות החשובים ביותר בעולם ובארץ. אם כן, מה יכולה לתת לה גבעת חביבה הפשוטה?

ייתכן שמבט המאגד יחד ציר כזה: קיבוצי/ נגבי/ ירושלמי/ אשכנזי- ערבי/ עזתי/ ירדני/פועלי/ יצרני.

סיגלית אף רצתה ליצור את השלב הבא בפרויקט אחר שלה באזור ואדי ערה וענת לידרור מקווה שהיא תוכל לעשות זאת ושאנחנו נוכל לעזור לה בכך.

ציר נוסף אשר מרחף במרחב ביצירותיה של סיגלית לנדאו הוא ציר גברי-נשי:

הנשי: גופה של סיגלית, גופה הנעדר של לאה מהדיבוק בשמלה השחורה ושרשרת נשים שגילמו את תפקידה דוגמת חנה רובינא ואחרות, דימוי הכלה הנעדרת המופיעה בשמלה הלבנה המומלחת; שלוש נשים, בתולות הים על הגבול בין המים האינסופיים לאדמה.

מראה הצבה, כלת המלח II, 2014. הזרקת דיו פגמנטי על ניר כותנה.צילום: טל בדרקהגוף

הגברי: תנועות הגוף של הפועלים במסיק, בגדיהם המתכבסים, האיש המכין כנאפה והנערים המשחקים בסכין משחק טריטוריה בחול.

מראה הצבה, פריים מתוך עזקלון, 2011. וידאו, 16:46 דקות. צילום: טל בדרק

מראה הצבה, כנאפה, 2014. וידאו, 16:20 דקות. צילום: טל בדרקלבסוף.

הידיים החופרות בחול, יד של גבר, יד של אישה בכוונה לפגוש אחד את השנייה בכל ההיבטים על רקע אוסף אמירות של אישים שהעזו לחפור בכוונים אלו ביניהם: יאסר ערפאת, בנימין נתניהו, אהוד אולמרט, אחמד טיבי, ביל קלינטון, שמעון פרס, יצחק רבין, ברק אובמה.

מראה הצבה, ידיים, 2013. וידאו 9:12 דקות. צילום: טל בדרק

התערוכה הזו של סיגלית לנדאו במרחב של גבעת חביבה הייתה קטנה-גדולה, החלל מוגבל, הרבדים רבים. תמצאו בה 8 עבודות וידאו, צילומים פיסול ועבודת חוץ-קיר חזית רישומית שתישאר כאן מתבוננת בעבודת הפרדס של דני קרוון הפסל המפורסם (1930-2021).

ענת: "כיוון שאני מוצאת חשיבות רבה ביצירת שיח אמנות שפוגש את גבעת חביבה, נכון שהשיחה מתקיימת קודם כל בגלריה, עם החלל שלה, המבנה האדריכלי של המרכז המשותף לאמנות והתוכן החי שבו- כמו העובדה שבמשך השבוע מתקיימים לימודי אמנות שוקקים ואין הפרדה מלאה בין החללים. אך אחר כך זה פוגש את המהות הרחבה של גבעת חביבה, רעיון חי, מרחב, מקום שבו אנשים ותרבויות, נפגשים חיים, לומדים ויוצרים ביחד. כשחושבים על סיגלית לנדאו וגבעת חביבה לפתע עולות על פני השטח כל כך הרבה נקודות משיקות, כך שזאת נדמית האפשרות הכי משמעותית לצקת אמנות כזו על מצע כזה. היא לא לבד. כשאומרים סיגלית לנדאו מתכוונים בעצם גם לכל הצוות שאתה. זהו צוות שלם עבודה, הפקה, עשייה. יותם פרום, בן זוגה וצלם נפלא נמצא אתה בכל. התערוכה בכלל והצילומים המופעים בתערוכה בפרט הם עבודה משותפת שלו ושלה. הוא העין המתבוננת והצלם המצלם. הצילום שלו הוא אחד הגילויים שלי. כגרופית של צילום הם חוויה מהפנטת."

ולסיכום אומרת ענת: "אם לסכם במילה אחת את האמנות של סיגלית לנדאו ויותם פרום אומר: הִפְּנוּט; הפנוט כואב, הִפְּנוּט יפה ואכזרי, הִפְּנוּט של הבלתי מתפשר, על עבודת הידיים שלה וחזונה של גבעת חביבה, ידיים מגששות אחת אל השנייה בתוך הלא נראה אך עם כיוון וידיעה. ובסוף הצבעים נמזגים אך לא נמחקים."

ולכך מוסיפה ענת בנימה אישית: "הסיפור שלנו פה בארץ הוא מקבץ רחב של רב גוניות תרבותית.
הסיפור ההגמוני צריך להסתיים כדי שדלת אמתית תיפתח.
בשטח אצלנו, בגבעת חביבה, זה כבר קורה."