את תמר ורטה זהבי הכרתי בהזדמנויות שונות וחשבתי שכל כך חשוב לספר את הסיפור שלה, או לפחות "חלק ממנו" לבלוג כאן. תמר כל כך צנועה, אך ההשפעה שלה היא על מסה רחבה של ילדים, ילדים, בני נוער וגם מבוגרים. עניין אותי כיצד הכל התחיל ומה עמד מאוחרי הספרים שהיא כתבה, וגיליתי עולם ומלואו. למזלי, תמר הסכימה לשתף אותנו בסיפור שלה ובעיקר מה עומד מאחורי חלק מהסיפורים שכתבה הנוגעים בנושא החיים המשותפים בין ערבים ויהודים – כולם תמיד בעלי מסר פוליטי ערכי.
תמר, כיצד הכל התחיל?
הייתי כבת 7 בתקופה המתוחה שלפני מלחמת 67. הייתי ילדה ירושלמית חולנית. היה לי ה ר ב ה זמן להעביר כשהחברות והאחים היו בבית הספר ואני לבד בחדר הגדול שלי. אני זוכרת את המשפט שזמזם כל הזמן בחלל הבית – הערבים יזרקו אותנו לים. הוא מאוד הפחיד אותי, באותה תקופה לא ידעתי לשחות… דמיינתי אותו וחשבתי עליו המון – אייך הם יזרקו אותנו לים, הרי בירושלים אין ים? מילא את התל-אביבים שגרים ליד הים, אבל אותנו? ככל שהפכתי במשפט הזה הבנתי ששוב המבוגרים מדברים שטויות מפחידות ואף אחד לא זורק אף אחד לים. התובנה הזאת התחזקה בי כשאחרי 67 התמלא הבית שלנו בערבים: מחמוד הגנן מחברון, סוהיילה, עוזרת הבית מבית-לחם, נערי המשלוחים מהסופר ועוד כל מיני. שאלתי את עצמי – אם הערבים אויבים שלנו אז מה הם עושים בבית שלנו? על אף שהייתי ילדה קטנה הבנתי שמשהו בסיסי לא מובן לי. אבל לא היה לי את מי לשאול. אולי בגלל חווית הבלבול הזה החלטתי לכתוב לילדים ולילדות על היחסים רבי הפנים ביננו לבינם, בינם לבנינו.
כל ספריי העוסקים בסכסוך הישראלי פלסטיני נטועים בחוויות אישיות שלי ולא בסיטואציות מדומיינות.
את ספרי הראשון, רים הילדה מעין-חוד כתבתי עם חברי עבדאלסלאם יונס. הוא בערבית ואני בעברית. הכתיבה המשותפת היא כבר אמירה פוליטית – השיתוף אפשרי, וכיצד?
אף אחד לא מוותר על זהותו, תרבותו, שפתו – מחלקים את העמוד לשניים ולכל אחד יש מקום. וכשהילדים קוראים בשפת אימם נוכחות השפה השנייה מלווה אותם.
העברית והערבית חולקות את השטח ו… הערבית למעלה (!) לא הייתה פעם שלא נשאלנו ע"י הילדים (ערבים ויהודים כאחד) למה הערבית מעל העברית ?ואנחנו מחזירים בשאלה – מדוע שהעברית תהיה למעלה? ואז מתחיל דיון מעמיק על הגמוניות. כן, כן, כבר בגיל הגן הילדות והילדים מבינים מהם מאבקי כח.
הספר השני שכתבנו עבדאלסלאם הוא "החלום של יוסף". אני בחודש השמיני להריון נוסעת לשלושה ימי צילום עם עבדאלסלאם והצלם מיקי קרצמן, למחנה פליטים דהיישה (ליד בית לחם). 20 דקות מביתי ועולם אחר. ליווינו את יוּסף, גיבור הסיפור, מהשכמתו בבקר ועד הליכתו לישון. מיקי צילם מאות צילומים ואנחנו כתבנו על היומיום של ילד פלסטיני, חלמן ומוכשר בציור. יוּסף המציאותי ויוּסף בסיפור מאוד קשור לסבתו שמרבה לספר לו על ילדותה לפני 1948.
היא מספרת לו על הרפתקאותיה כילדה בכפר (שנהרס) על יוזמותיה, תושייתה, על עצי הפרי ועבודת האדמה. יוּסף ניזון מסיפוריה ובזכותם זוכה… לא אגלה במה.
הפעם בחרנו לכתוב את שתי השפות זו לצידה של זו. אבל שוב שפע שיחות על מדוע הערבית מימין לעברית ומדוע העברית בצבע אדום והערבית בכחול.
את ספרי שרוטה כתבתי בעיצומה של אינתיפאדת אלאקצא. תקופה של פיגועים איומים בעירי ירושלים ובכל הארץ. השנאה לערבים פרחה בסביבתי הקרובה והתעצמה לאחר פיגוע תופת בסופרמרקט השכונתי. אמרתי לעצמי שהתגלגל לפתחי אתגר עצום – לכתוב על הפיגוע בדרך אחרת.
אלה, גיבורת הסיפור נפצעת בפיגוע בסופרמרט ירושלמי וחברתה נהרגת בפיגוע. אלה, אובססיבית להבין מדוע נדירה בת ה-18 – המפגעת – החליטה להרוג יהודים חפים מפשע ואת עצמה. בעזרת מאהר, נער ערבי מבית-צפפא שאיתו היא מתיידדת בבית החולים, היא נחשפת לריבוי הנראטיבים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא יוצרת קשר עם בת דודתה של המפגעת שגרה מעבר למחסום. מאהר ואלה קובעים פגישה בביתה. גם את סופו של הרומן הזה לא אגלה…
בירושלים עירי צצה יוזמה מופלאה – קרקס יהודי-ערבי לילדים. הילדות והילדים, חציים ערבים וחציים יהודים למדו תרגילים בסיסיים בקרקסנות ובייחוד למדו לסמוך אחד על השני. קבלתי רשות לצפות ביחסים הנרקמים בין הילדים ובהכנות להופעות בחו"ל. הספר סלטה לאחור מתבסס על תצפיותיי. גיבורת הספר, נטע, נערה חסרת מודעות פוליטית, מתאהבת באחיה הפלסטיני של חברתה לקרקס. בזכות האהבה העזה לשאפיק נתקלת בהווית הסכסוך בכל עוצמתה – בדיקות משפילות בשדה התעופה, חומת ההפרדה, עיכובים וחיפושים במחסומים ועוד ועוד. האם אהבתם תחזיק מעמד על אף המכשולים? תוכלו לקרוא בספר…
וואו תמר, כמה ספרים כתבת שמתייחים לקשרים בין תרבותיים או כמו שניתן לומר ספרים פוליטיים, כי הכל פוליטי?
אז, עד היום כתבתי 16ספרים (מומלץ ללחוץ פה לינק ולראות איזה עוד ספרים כתבה תמר ורטה זהבי) כולם קשורים לזכויות אדם, שיוויון, מנהיגי משני חברה, אך לא אכתוב פה את הסיפור שעומד מאחורי כולם. אסיים בספרי השיר של רוזי. הספר מתבסס על שתי חוויות עוצמתיות ביותר שחוויתי בחברון. האחת: ביקור בביתה של מורה של ביתי, מתנחלת בישוב היהודי בחברון והשנייה: שנה שלמה שבה לימדתי עברית קבוצת נשים פלסטיניות בחברון. בכל יום רביעי, נסעתי אליהן עם נעמה חברתי. הם רצו ללמוד עברית בסיסית כדי להסתדר עם החיילים ופקידי הממשל הצבאי ואני הגעתי אליהן מתוך הכרה ששיח מילולי מפחית אלימות. וחוץ מזה מאד הסתקרנתי. ויצא מכל זה כל כך הרבה וגם ספר נוסף.
רוזי, גיבורת הספר חווה את החוויות הקיצוניות שאני חוויתי בחברון. כתבתי אותו במשך 7 שנים – כותבת ומתנתקת, כותבת ומתנתקת. זה היה ממש, ממש קשה כי חברון היא מקום קיצוני ביותר – תמצית חווית הכיבוש, ההתנחלות והפטריאכליות הדכאנית. אני מתה על הספר הזה כי מצאתי זווית מרתקת להתבונן בהוויה החברונית. רוזי הנערה המתבגרת – הבועטת במוסכמות, הניזונה מכעס והתפרצויות זעם – מתאהבת בחברון ובשתי חברותיה, אמונה המתנחלת וסנא הפלסטינית. העיר הזאת משקפת לה את עולמה הפנימי ורק בה היא יכולה להוציא מתוכה את השיר המטורף שיביא לה פרסום עולמי.
תמר, במה את עוסקת היום?
היום אני מרצה לחינוך לגיל הרך במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין. הדוקטורט שלי היה על התפתחות עמדות פוליטיות אצל ילדים מגיל 3 והוא נכתב בצרפתית. אני גם פעילה חברתית בנושאים רבים ביניהם גם בנושא הכאוב של ילדי הפליטים. וכל הקשור לזכויות אדם. אני גם עובדת על ספר נוער עם ראובן אברג'ל על הפנתרים השחורים. כמו כן אני עוסקת באקטיביזם עבור מבקשי מקלט מבוגרים וילדים כאחד. וטוענת שחשוב להתחיל לחנך לחיים משותפים כבר בגיל הרך. וזה המסר שלי אליכם. חינוך להיות בני אדם עם כל המורכבות, לחשוב באופן בקרותי, לפעול באופן שמקדם זכויות בסיסיות אנושיות לכל בני האדם בסביבתנו. ומומלץ להתחיל כבר בגיל הרך שזה כאמור, גם תחום ההתמחות שלי.
הנה פה אייטם על ספר שכתבתי על מבקשי מקלט:
למי שמתחשק להעמיק כאן מאמר של דר' שי רודין על דמות הערבי בספריה של תמר ורטה זהבי, מאד מעניין.
תודה תמר ורטה זהבי – שמחתי להכיר, מה דעתכם?
היי קרן.לראשונה נחשפתי היום לתרומה הנהדרת שלך בנושא הכאוב אך מזמין וחשוב.
כל הכבוד על ההשקעה והסבלנות והרמה הגבוהה של העיצוב והתכנים.
המון תודה
\מרגשת היכולת של תמר ורטה זהבי לראות אל מעבר לנרטיב הצדקני שאנו נוטים לשקוע בו, את נקודת המבט של האחר באשר הוא אחר וגם היכולת שלה ליצור שותפויות המשתקפות בריבוי הפנים של הדמויות השונות.
תודה!
מלכה
מלכה, תודה על תגובתך, מסכימה איתך שדרך הדמויות והספרות ניתן לחוות רגשות שהן אנושיות.
תמר היא אישה יוצאת דופן. בעלת חוש אתי עמוק ואמפתיה לכל אדם באשר הוא. יש לי זכות גדולה לשתף את תמר בעבודתי בבית החולים הדסה, כמנהלת בית ספר לילדים מאושפזים. תמר עשתה אתנו עבודה משותפת במשך שנים ועודנה… תרמה המון למודעות של הצוות ולהבנה הבין תרבותית, העשירה אותנו בכלים שונים והייתה לכתובת לחשיבה והגיית רעיונות בתחום הרב תרבותי בקרוב לליבנו. ספריה משמשים אותנו לעבודה עם הילדים בכל הגילאים, והם מקור להשראה לכולנו.
לתמר זכויות רבות בגישתה ההומנית וברגישותה האנושית.
זו הזדמנות להגיד לך תודה תמר, המשיכי להפיץ את סיפורייך והלוואי שיכנסו ללבבות של ילדים ומבוגרים רבים ככל האפשר.
תודה רבה על התגובה.