הפעם במדור סיפורה של אישה מתמקד בסופרת סיגל שעברה גילגול מעורר התפעלות. הגעתי אליה כי היא בכלל המליצה לי לכתוב על נשים פעילות אחרות ובצניעות כלל לא עצמה. שאלתי אותה כיצד הכירה את הנשים עליהן המליצה וכך למדתי בסופו של דבר שהיא הסיפור!! האדיר שאני כבר רוצה לשתף אתכם. קבלו את סיגל מגן הסופרת והיזמת החברתית באמצעות הסיפור.
כיוון שהיום סיגל בעיקר מספרת סיפורים, הבאתי את הסיפור שלה בפיה:
תחילת הדרך
"אני יושבת במרפסת שלי בשוהם, מקשיבה לציפורים ומבינה את שפתן. הן מוכנות לבטוח בי ולספר לי את הסיפורים המעניינים שקרו להן. הן יודעות שלא אפגע בהן…". כך התחלתי מפגש בספריית רמלה מול 70 ילדות וילדים ערבים ויהודים, לפני 14 שנה וביקשתי מהילדים לכתוב את מה שהציפורים מספרות. "תהיו אתם הציפורים," ביקשתי. "תחשבו מה זה סיפור מעניין ואיזה מסר אתם רוצים להעביר…"
הייתי אז אשת היי-טק, בתחילת דרכי כסופרת.
סופרת שמבקשת להעביר מסר חברתי בדרך של שיתוף. סופרת שמאמינה שהכול אפשרי. סופרת שמאמינה שילדים יכולים לכתוב, למרות הדעה המקובלת שהילדים בקושי קוראים ובקושי מסוגלים לכתוב. סופרת שמאמינה בטוב. סופרת שמאמינה שאפשר להגשים חלום. סופרת שמאמינה שצריך לקדם את השלום, גם אם יש ימים שבהם הוא נראה רחוק. הייתי תמימה. מלאת אמונה… וכך עמדתי מול הילדים הערבים והיהודים מרמלה. ביקשתי לחזק את תחושת הביחד. קיוויתי שאצליח להוציא מהילדים שני סיפורים טובים שאוכל לשלב בספר משלי. במבט לאחור זה נראה די הזוי ולא הגיוני. אבל ניסיתי. ניסיתי ככל יכולתי להעביר את המסר …
והילדים? הם כתבו. כתבו מהלב. סיפורים מלאי תקווה, סיפורים שיש בהם שמחה ויש בהם כאב. סיפורים אופטימיים ונפלאים, שאוירו בידי דודי שמאי ויצאו לאור בספר בהוצאת "רימונים". זה לא היה כל-כך פשוט כמו שאני מנסה לצייר עכשיו. זה היה מורכב. דרש הרבה מאוד אנרגיה וחשיבה יצירתית איך להגיע לילדים. זה דרש הרבה מאוד תיאומים וארגון, שנעשו באהבה ובכישרון רב ע"י דניאלה לבקוביץ', מנהלת ספריית בלפר ברמלה ועל ידי צוות הספרייה המסור… 
זה דרש למצוא את גלעד רבינוביץ, מנהל עם ראש אחר ופתוח, שהיה קשוב לעולם הרוח והיה מוכן לממן מטעם חברת מל"ם שהוא ניהל את עלויות הפקת הספרים. וזה דרש יכולת הקשבה – הקשבה לציפורים שעפו לי בתוך הראש וביקשו שאלך בעקבות הלב. במהלך המיזם הייתי כולי מרוכזת במשימה.
ואני זוכרת רגע אחד, מיוחד, באירוע ההשקה – הבטתי על הילדים השמחים, מלווים בבני משפחתם, יהודים וערבים כאחד. חלקם היו לבושים בבגדים מסורתיים, עטופים בחיג'אב ובכיסויי ראש, וחלקם עם שיער פזור או צמה. ברגע הזה הנשמה שלי הבינה את העוצמה של תהליך המיזם.
כמה דמעות זלגו לי באותו יום מהעיניים. דמעות של הקלה, דמעות של אושר טהור. ידעתי שזו הדרך אשר בה אני חייבת. והנה התוצר לפניכם להמשיך לבחור…
המשך המסע – עוגת השלום של נעמה ונעים
הקשר עם דניאלה מנהלת ספריית רמלה המשיך להתפתח. כששמעתי על המיזם של דניאלה, שבו היא מפגישה ילדים מגן ערבי עם ילדים מגן יהודי ומחברת בין הלבבות באמצעות סיפורים, נרתמתי למשימה וכתבתי עבורם את סדרת "נעמה ונעים". בחרתי בשני שמות שקרובים זה לזה – בן ובת, עם השורש "נעם". הייתה לזה, כמובן, כוונת משורר. בספר הראשון מסופר על נעמה ונעים שאופים ביחד עוגת שלום. המיזם של דניאלה הפגיש בין ילדי הגן הערבי והיהודי ברמלה ביחד עם שני שפים יהודי וערבי, מוסא אבו סריס ואורן ירושלמי. והספרים שיצרנו יחד למעשה, מתעדים את התהליך.
מוסא אבו סריס ואורן ירושלמי השפים
השפים שיתפו את הילדים בהכנת העוגה, והספר מלווה בצילומים מהמפגש. זה היה מסע מהנה ומתוק, שאִפשר לילדים להתחבר ולצחוק, למרות מגבלות השפה. בסוף המפגש נוצרה עוגת שוקולד מקושטת ויפה. צילמנו אותה, כמובן. אבל רגע אחרי שהעוגה צולמה במלוא הדרה, משהו נורא קרה: היא פשוט קפצה מהמגש ישר לרצפה… איזה שקט השתרר בחדר. התחושה הייתה שמשהו ממש לא בסדר. אנחנו מנסים להביא את השלום בחיוך ובשמחה, אבל המציאות מתנפצת לנו מול העיניים, כמו העוגה שפשוט קרסה. לקח לנו חצי שנייה לחזור לנשום, ואז הרמנו את העוגה, שנותרה שלמה ברובה, וטעמנו מעוגת השלום…
המשך סדרת "נעמה ונעים"
בסדרת נעמה ונעים נוצרו ספרים נוספים, שתורגמו בכישרון רב ע"י מירה עילם, ספרנית בספרייה, שנרתמה למשימה בלב אוהב. חלק מהספרים המשיכו את הרעיון של שיתוף שפים במפגשים וליווי הספרים בתמונות מהפעילות. היו ספרים שנוצרו בכיוון קצת אחר. למשל, הספר "נעמה, נעים והקיר", שאותו אני איירתי, מספר על קיר שהפריד בין בתיהם של נעמה ונעים. קיר שלא אִפשר להם להכיר. עד שבזכותו של תפוז שעף לצד השני, נוצר קשר בין הילדים. היה חשוב לי ללוות את הספר בחוויה משמעותית. הפעם זו הייתה חוויה אמנותית בניצוחה של סיגלית עשת, אמנית פסיפס, שהנחתה את הילדים ליצור עלֵי פסיפס משותפים.
הנה תמונות של הספרים מסדרת נעמה ונעים, תמונות מהפסיפס ואף אני עם שמלת התפוזים.
עץ הפסיפס עם עלי השלום
המיזם הזה מומן בזכותו של ירון ספקטור, שהוא גם בעל מיזם המדיטציות "21 ימים של שלום" ועל כך אולי בפעם אחרת. (נמשיך עם הסיפור של סיגל…ק-ק-א) היה כיף לראות איך אנשים שמבקשים לקדם ערך משותף, יכולים להתחבר לדרך שהיא גדולה מסך כל חלקיה ומושכת אליה ילדים רבים – יהודים וערבים.
מימין לשמאל, סיגלית ממיזם הפסיפס, ירון ספקטור התורם, סיגל שלנו, ודניאלה מנהלת ספריית רמלה
עפיפונים, אקטואליה ותקוות גדולות לאקטואליה אחרת… הנה העפיפון של נעים בסיפור של סיגל…
את הספר "נעים והעפיפון" יצרתי לפני כשנתיים. מסופר בו על העפיפון של נעים שנתקע על עץ, ועל נעמה שעוזרת לחלץ. כשהכנתי את הספר דמיינתי פעילות שבה הילדים יעיפו ביחד למרום עפיפונים של שלום. הפעילות עדיין לא התקיימה. איכשהו, בימים אלו, הסיפור קיבל משמעות מדהימה כשעפיפונים מעזה מגיעים לדרום ומלבים אש. הספר הזה עדיין לא זכה לפעילות ולא תורגם לערבית, אך אני מקווה שיום אחד, כשרוח מערבית תבוא מן הים ותביא עמה רוחות של תקווה, גם הספר הזה יתורגם ויביא איתו לעולם פעילות מקרבת לבבות. כן, למרות הכול אני אופטימית וממשיכה לקוות…
מיזמים בערים נוספות – בואו נצבע את העולם
כיזמית חברתית שחשוב לה לקרֵב ולחבר בין אנשים, אני מנסה לשלב כמה שיותר מקומות בעשייה, וממציאה כל פעם מיזם חדש. את המיזם "בואו נצבע את העולם" הגיתי לקראת יום הולדתי החמישים. הוא שילב בין ספר שכתבתי באנגלית לציור על אייפד והכנת ספרים דיגיטליים בפלטפורמת OURBOOX המזמינה את כל מי שחפץ בכך, ברחבי העולם, ליצור ספר בחינם. במהלך מיזם זה עברתי עם האייפד שלי במקומות רבים בארץ ובעולם ואספתי ציורים שונים לסיפור. 
דוגמה לקשר ערבי-יהודי שנוצר במיזם הזה היתה פעילות משותפת בין בית-ספר אלזהראא, בית ספר יסודי ערבי בלוד, לבית-ספר אשלים מראשון לציון. המפגש בין ילדים ערבים ויהודים לוּוה במורֶה מבית ספר אלזהראא שהיה תחת ניהולו של חסן שוואהנה. היה מעניין לראות איך שימוש בשפה מקשרת, השפה האנגלית שבה הסיפור נכתב, אִפשר לילדים ללמוד את שמות הצבעים בכל השפות. השימוש באייפד לציור משותף עשה אף הוא פלאים. ניתן לראות בסרטון הבא.
ומה עם ילדים גדולים יותר?
כשבחרתי להיות סופרת, בחרתי להתמקד בעיקר בגיל הרך ובילדי בית הספר היסודי, מתוך אמונה שקל יותר להטמיע חוויות טובות בגיל הזה, כשלבבות הילדים עדיין פתוחים לקבל את האחר כפי שהוא, ללא דעות קדומות. אבל ניסיתי את כוחי גם בגילאים בוגרים יותר. את מיזם "יוזמתון" הגיתי בשיתוף עם פרופסור עפר עציון, ממכללת עמק יזרעאל. רעיון המיזם היה להפגיש בין בני נוער ערבים ויהודים לשלושה ימים של מרתון בהם בני הנוער יחשבו ויתכננו מיזמים חברתיים. זה היה מיזם מאתגר מאוד. עבדתי עליו כשנה. הגדרנו את הקונספט, בחרנו את המדריכים שיובילו את הקבוצות השונות ועברנו בבתי ספר שונים באזור הצפון כדי להציע לבני נוער להשתתף ביוזמתון.
מה הסיכוי שבן נוער יוותר על שנת הבוקר בחופש הגדול ויבוא למפגש כזה? מה יקרה אם בתקופה של המיזם יהיה מתח בארץ כלשהו בין ערבים ויהודים וכל מה שעבדנו עליו יֵרד לטמיון? פגשנו המון פחדים כששוחחנו עם בני הנוער. מעטים מאוד היו מוכנים להקשיב ולהיפתח. ולא מעט נרשמים קיבלו רגליים קרות ברגע האחרון. אבל, מי שהגיע ליוזמתון, הרוויח בגדול פעילות של עבודה על יוזמות באמצעות טכנולוגיות חדישות. זו הייתה חוויה משַנת חיים. היו שם סיטואציות כל כך מרגשות שהיו שוות את כל המאמץ.
ומה הלאה???
מי שחושב שהכל זורם תמיד, ומי שאופטימי כל יום קם חדור מוטיבציה, אז האמת שיש ימים כאילו אך יש גם ימים שנגמר לי הכוח ליזום, לתאם, לחפש משקיעים. הרבה פעמים המימון ליוזמות בא מכיסי הפרטי. יש לזה מחיר משפחתי, ואני שואלת את עצמי עד מתי אמשיך בדרך המאתגרת כל-כך. אבל, אחרי כל נפילה כזאת, משהו חדש נפתח ואני ממשיכה הלאה.
ולסיכום שלי (קרן קטקו איילי), אם ליוותם את הסיפור של סיגל עד כאן, אתם מבינים מדוע רציתי כל כך מהר לשתף אתכם בסיפור שלה. נדהמתי מכל הרעיונות והיוזמות והמקוריות והחיבור שמאפיין את סיפורה של סיגל. מניחה שעוד נשמע עליה בחיבורים במרחב היהודי ערבי. ומי שרוצה לקרוא עוד ממדור סיפורה של אישה על עוד נשים מעוררות תקווה ראו בלינק כאן.
