קטף מוראד סלאמה, החלה את דרכה הלימודית בתיכון בית ג'אן הידוע בארץ העומד בראש הטבלה במדד האחוז לזכאות לציוני הבגרות שלו, המשיכה כסטודנטית ללימודי התקשורת. מאוחר יותר (לפני 20 שנה) פתחה מגמת תקשורת ראשונה בתיכון מקיף דרוזי ג'וליס. המשיכה כאחראית על החינוך לתקשורת וקולנוע בחברה הערבית במשרד החינוך. סיימה כעמיתה בביה"ס מנדל למנהיגות חינוכית. וכיום קטף היא מנהלת אקדמית שותפה של תוכנית הכשרת המורים "חותם", מרצה בחוג לתקשורת וביחידה להכשרות מורים במכללת "אורנים" ומובילה כמנחה במשותף תוכניות ופרויקטים לחיים משותפים במכללה. הדרך שעברה קטף מרתקת, גם כפורצת דרך וגם כמובילת אג'נדה של שיוויון. כל הדרך שלה ערך השיוויון היה עמוד האש אליו כיוונה את עשייתה. לא רק בנוגע לחברה הערבית אלא בכלל כאישה הדורשת שיוויון למען הנשים בכלל. קטף היא אחת המיוחדות שהכרתי, ולקח לי המון המון זמן עד שהצליח לי לראיין אותה, כל כך רציתי לשתף אתכם בסיפור, בדרך ובתובנות שלה. תקראו את הראיון פה וכבר תבינו שיש לנו עסק עם אישה פורצת דרך, דעתנית ומנהיגה המדגישה בפני כל דקה – שהכל היא הובילה ביחד עם צוות, וביחד עם שותפים – "קרן אל תכתבי שאני הובלתי לבדי, כי זה לא נכון, כל מקום היינו ביחד צוות של א.נשים שיחד הצלחנו לפרוץ את הדרך, ויחד הצלחנו להוביל, לדעתי זה הסוד!! היחד הזה שיוצר את ההצלחה המשותפת, נראה לי שזה חלק מהעניין של החיבורים" אמרה חד משמעית קטף.

קטף היום גרה בחורפיש, נשואה למואיד ואמא של ג'אד ודן.

אז קטף, מתי התחלת עם החיבור בין ערבים ויהודים, מתי בפעם הראשונה התחלת לעסוק בזהות הלאומית שלך? ובנושא הערבי יהודי?

קטף: זו שאלה "יהודית"! היהודי שחי בארץ יכול לחיות את כל חייו מבלי להכיר ערבים, מבלי ללמוד ערבית, מבלי לדעת מה ההבדל בין עיד אלפיטר לעיד אלאדחא, המפגש של היהודים יכול להצטמצם לקריאות אללה אכבר שהוא שומע את המואזין (ולרוב זה מקפיץ אותו) ולרופא הערבי שהוא פוגש בביה"ח או הסטודנט הנחמד שהתיישב לידו באולם שכלל 150 סטודנטים בהרצאה.

לעומת זאת, המצב שונה בצד הערבי, הערבי פוגש את היהודי ואת התרבות היהודית כמעט כל יום, בעבודה, בקניון, בביטוח לאומי, במשרד הרישוי, במכתבים הרשמיים שהוא מקבל, במוזיקה שמקשיבים לה, בעצירה לקפה בכביש 6, בספרים ובמאמרים שהוא קורא באקדמיה, המרצים בוודאי, התקשורת ואיפה לא? האמת נראה לי שערבי במדינה צריך להתאמץ רבות כדי שיעבור יום מבלי לפגוש את האחר, היהודי!

האמת, נכון קטף, זה המצב, אז בכל זאת איפה זה התחיל אצלך מעבר ליום יום?

כערבייה, הנושא הערבי יהודי העסיק אותי מגיל צעיר מאוד, המפגש הראשון המשמעותי שהיה לי עם הנושא היה במהלך הלימודים האקדמאיים שלי באונ' חיפה. התחלתי ללמוד תקשורת ופסיכולוגיה, בשני החוגים רוב הסטודנטים היו יהודים, ומיעוט של סטודנטים ערבים. זה היה המפגש המשמעותי הראשון שלי עם החברה היהודית ועם החברה הערבית הלא דרוזית. אבל כמו באקדמיה, המפגש לא קרה במסגרת הלימודים הפורמאליים, שם המרצים עסקו כל אחד בתחום מומחיותו ולרוב היו מאוד עיוורים להיותה של הקבוצה מגוונת תרבותית, בוודאי לא חשבו על השאלה המתבקשת מאוד, כיצד התכנים שהם מלמדים פוגשים את הסטודנטים בהקשר התרבותי הייחודי שלהם?

אותי, זה תפס בעיקר במקום של כעס, כעס על כך שהגעתי לא מוכנה, לא לימדו אותי, לא שאלתי את השאלות הנכונות… מקום שגרם לי להתחיל לגבש את הזהות הלאומית שלי.

לגיבוש הזהות שלך היה אולי גם היבט הפוליטי?

אונ' חיפה היא מוסד אקדמי מאוד פוליטי, צריך להתאמץ רבות על מנת לא לעסוק בפוליטיקה. במסדרונות של האוניברסיטה אפשר לומר שהכל פוליטי. התקיימו מפגשים דרך שיחות בלתי פורמאליות עם הסטודנטים. חברויות שהתחלתי לפתח בלימודים וגם במעונות הסטודנטים. התפתחו מעגלי שיח מעניינים שהיוו במה לדיונים בנושא חיים משותפים. מאז עברו יותר מעשרים שנים ואני עוד בתהליך הזה של בירור הזהות האישית והקבוצתית שלי.

מתי וכיצד התחלת לעסוק בזה בתור מנחה?

הגעתי לאוניברסיטה כדי ללמוד פסיכולוגיה. חלמתי על פרויד יושב על הכיסא ומקשיב למטופל שלו, עוזר לו להעלות את התת מודע למודע ולענות על השאלות שרובן מתחילות  ב"למה?". אך מכיוון שהייתי צריכה ללמוד עוד חוג, נרשמתי גם לחוג לתקשורת. מצחיק הוא שמהר מאוד הבנתי כי זה הייעוד שלי, לעסוק בתקשורת, לעסוק בתהליכים חברתיים, הוקסמתי מהתיאוריות של הבניית המציאות הפריימינג והניאומרקסיזם. בסופו של דבר עזבתי את הפסיכולוגיה, והתחלתי ללמוד מדעי המדינה כדי להשלים לי את התמונה בנושא תהליכים חברתיים, הבניית הידע, היסטוריה והיסטוריוגרפיה, התפתחות הלאומיות ומדינת הלאום וההבדל בין ריבוי תרבויות לרב תרבותיות. תהליך בירור הזהות הקבוצתית לאומית שלי המשיך.

כבר בשנה השלישית ללימודים התחלתי להבין שהייעוד שלי הוא לא להגיע לאולפן טלוויזיה ולא לתחנת הרדיו למרות שאני מאוהבת ברדיו! הבנתי שאני אוהבת להיות עם אנשים, הבנתי שנולדתי להיות מחנכת! עד אז לא היה לי ברור עד כמה אבא שלי שהיה מחנך ומורה להיסטוריה, השפיע עלי עמוקות. כשהתחלתי לעשות את תעודת ההוראה שלי בתקשורת, לא היו בתי ספר ערביים שלימדו תקשורת, בהתנסות המעשית שיבצו אותי, בביה"ס ליאו בק בחיפה שם פגשתי את אורנת טורין המורה האגדית לתקשורת שתהפוך לימים לראשת החוג לתקשורת במכללת גורדון. אורנת היתה המורה הראשונה לתקשורת שפגשתי, מורה שנושמת "פדגוגיה ביקורתית", התפיסה הביקורתית של פריירה, קיבלה ביטוי בכל שיעור שהיא לימדה, בוודאי חינוך פוליטי היה שם. שנה אחרי, שיבצו אותי בבי"ס כרמל זבולון ואז הכרתי את איבנה רטנר. ד"ר איבנה רטנר היום היא המפמ"ר לתקשורת וקולנוע בארץ. עם איבנה התחיל מחדש החיבור שלי לנושא הדיאלוג והמפגש הערבי יהודי, מאז ועד היום אנחנו שותפות בהרבה תוכניות ומעגלים וחברות מאוד טובות. לשתי המורות המאמנות שלי היה תפקיד מרכזי בפיתוח הזהות החינוכית שלי כמורה ומחנכת וכמורה לתקשורת.

כשסיימתי ללמוד והתחלתי ללמד תקשורת בתיכון המקיף ג'וליס, לימדתי בעברית למרות שהיה ביה"ס דרוזי, פשוט כ החומרים היו בעברית. אך תוך שלוש שנים התחלתי להוביל את מורי התקשורת בחברה הערבית, סירבתי להפרדה שקיימת בין "המגזר הדרוזי" וה"מגזר הערבי", ויחד עם איבנה שפיתחה את תוכנית "דיאלוג דרך קולנוע" התחלנו להפגיש מורים ותלמידים לתקשורת. משם הדרך היתה ברורה וסלולה.

ומה היו התחנות המרכזיות בדרכך המקצועית?

התחנת המרכזית והמשמעותית ביותר היתה קהילת מורי ומורות התקשורת והקולנוע, משם המשכתי להכשרת מורים באונ' חיפה ומכללת אורנים, ביה"ס למנהיגות חינוכית במכון מנדל, המרכז לחינוך הומניסטי בבית לוחמי הגטאות ומשם למכללה להכשרת מורים – אורנים ותוכנית חותם המקום בו אני נמצאת היום. כיום אני גם נוסעת עם משלחות רב תרבותיות לחו"ל, נפגשים שם גם עם הרב תרבותיות, עם פליטים שמגיעים לשוחח איתנו. כל מה שאני חווה עם הסטודנטים והתיעוד של זה מהווה היום עוד תחנה משמעותית. בהזדמנות נרחיב על המסעות האלו, כי רק עליהם אפשר לכתוב כתבה שלמה. אבל בינתיים אפשר להקשיב פה בקישור לכתבה רדיופונית שנערכה עם ערן זינגר על המסע המרתק שהיה לי בשנה שעברה. סרט מרתק שהכינו שלוש סטונדטיות מאורנים בעקבות מסע לברלין וארפורט, מסע שהובלתי במשותף עם ד"ר מיקי מוטלה ואוהד אופז מאורנים. ממליצה מאוד לצפות!!!

מתי התרחש המעבר מהוראת התקשורת להנחיית קבוצות? בכולם המשכת לעסוק בנושא הערבי יהודי ולהוביל תהליכים?

כמורה לתקשורת הלכתי ללמוד הנחיית קבוצות במרכז לחינוך הומניסטי בבית לוחמי הגטאות, שם גיליתי את התשוקה שלי להנחייה בכלל והנחיית קבוצות דיאלוג/קונפליקט בפרט. הנחו אותי אורלי גל ושהירה שלבי (שהיום אגב, היא סגנית עיריית חיפה), חוויה שונה של שתי מנחות, נשים עוצמתיות, מפגש שוויוני בין שתיהן, בפעם הראשונה המנחה הערבייה היא חזקה ונוכחת והמנחה היהודייה פחות, בהחלט חוויה שונה ואולי מתקנת. ושם התחלתי להשוות את התהליך שעברתי למפגשי דיאלוג בהם השתתפתי בגבעת חביבה ובנווה שלום, והתחלת לגבש את הזהות המקצועית שלי כמנחת קבוצות דיאלוג.

ומהי, תשתפי אותנו.

לקח לי זמן להמשיג אותה לעצמי. אני חושבת שתהליך ההתבגרות הפוליטית שלי כמו בגיל ההתבגרות, נעתי בין קצוות מהצד האחד לצד השני של המטוטלת. מבחורה דרוזית שגדלה בבית שבו הזהות הישראלית נוכחת, הערבית קיימת ומודחקת והפלסטינית נעלמה – הגעתי לשלב בו אימצתי את העקרונות של פאולו פריירה בכך ראיתי את המציאות סביבי, הערבית יהודית, כמציאות של מדכאים ומדוכאים. והרגשתי שהתפקיד שלי הוא לחשוף ליהודים את תהליכי ומנגנוני הדיכוי הקיים. אלה הן הקצוות. היום אני נמצאת במקום שונה, אני מאמינה כי הזהות שלי היא מורכבת (ואנא בבקשה לא להשתמש במלה מבולבלת, אני לא בבלבול, אני בזהות מורכבת) והיא מכילה זהויות רבות (אפרופו פוליטיקה של זהויות), וזה מה שאני אומרת לסטודנטיות שלי: אני אישה ערביה, דרוזית, פלסטינית, ישראלית ובטח יש עוד… כשאני בראמללה אני מרגישה חווייה ייחודית, לשבת בבית קפה ולשמוע את פיירוז, לקרוא את השירה של ג'בראן ושל דרויש על הקירות, לשמוע ערבית נקייה, זה ממלא אותי. מצד שני אני יודעת לומר בוודאות כי אני רוצה להיות במקום הזה, בארץ הזו, כשאני בחו"ל ואני שומעת עברית אני כן מרגישה שייכות, כשיש משחק כדורסל חשוב לי שהנבחרת של מכבי תל אביב תנצח, וחשוב לי האופי של המדינה, ואני מאוד מעורבת פוליטית ומחנכת למעורבות ואקטיביות. באותה מידה הזהות העדתית שלי כדרוזית נוכחת בחיי, וחשובה לי.  אני רוצה לחיות במדינה דמוקרטית בה כל אחת יכולה לממש את הזהויות השונות שלה במלואן: הפוליטית, המגדרית, המינית וכו'.

כיצד זה הפך לדרך האקדמית שלך?

כשסיימתי לעבוד במרכז לחינוך הומניסטי ועברתי לאורנים, מכריי חששו שאני אתרחק מהשדה המעשי של מפגשי דיאלוג ערבי-יהודי וחשבו שאני אתאהב בטקסטים תיאורטיים בלבד. לשמחתי הגעתי למוסד אקדמי שהתפיסה החינוכית שלו היא מאוד מעשית, פרקטית וקהילתית. עם תפיסה חינוכית המשלבת בין הפורמאלי לבלתי פורמאלי. וכמו כן עסוקים בנושא הזהות האישית והקבוצתית של הסטודנטים. הבנתי שמצאתי בדיוק את המקום שלי. החיבור של התיאוריה לשדה גם מעניין מאוד את המכללה, והגיוון התרבותי בולט עם הכניסה בשערי המכללה. לא במקרה התחלתי להוביל קורסים בדיאלוג ערבי יהודי ודיאלוג רב תרבותי בכלל.

אז מה התפיסה שלך היום לגבי מפגשי דיאלוג? כיצד זה צריך התנהל?

אני מאמינה כי אי אפשר להגיע לדיאלוג אמיתי רק מתוך המפגש, גישת המגע ששלטה כאן לאורך שנים היא לא מספקת, אני פחות ביקורתית מבעבר על מפגשי החומוס לבנה, אני מאמינה שלבקר אחד אצל השנייה זה בהחלט חשוב, וזו אינה החווייה דומיננטית אצל רובנו, לרובנו יש חבר ערבי/יהודי אבל אף פעם לא ביקרנו בבתים, בישלנו יחד, חגגנו ביחד. מצד שני כדי לגבש את הזהות שלנו אנחנו צריכים להרשות לעצמנו לפחות פעם אחת בחיים להיות בדינמיקה קבוצתית ערבית יהודית בה מדברים על הכל אבל לא ממקום ווכחני והתנצחותי אלא ממקום של הקשבה לסיפור של האחר. אני מאמינה בגישה הנרטיבית בה המפגש מתחיל מהסיפורים המשפחתיים של המשתתפים ורק אחרי שיש היכרות ואמון ויכולת להקשיב, מתחילים לעסוק בסוגיות יותר עמוקות ומאתגרות כמו פחד, אמון, ציונות ופלסטיניות, אזרחות משותפת ועוד. אני גם מאמינה שאין רק שני נרטיבים הישראלי והפלסטיני, יש הרבה נרטיבם בין לבין, יש הרבה סיפורים או כפי שאני נוהגת לומר בפתיחת מעגל הדיאלוג והסיפורים המשפחתיים: לכל אחת/אחד יש סיפור…

איך זה נראה בפועל במציאות?

הנה תיאור קצר של סצנה ממעגל דיאלוג המתקיים בקורס "דיאלוג אזרחי ערבי יהודי" בהובלה שלי יחד עם הקו שלי ד"ר דוד נצר ממכללת אורנים.  שתי סטודנטיות, באמצע הקורס בערך, אנחנו עוסקות בנושא הפחד ואני מבקשת מהמשתתפות לתאר איך נראה הפחד שלהן. המשתתפת היהודייה אומרת כי היא לא דתייה, לא שומרת שבת ולא צמה ביום כיפור, אבל, היא מפחדת שיום אחד היא תקום והמדינה לא תהיה, היא מפחדת שלא תוכל לדבר בחופשיות בשפה העברית, שלא תוכל לחגוג את החגים שלה, שלא תוכל לנוח בשבת… המשתתפת הערבייה מקשיבה ובסיום היא פונה ליהודייה ואומרת לה: "הפחד שלך הוא היומיום שלי, אני ערבייה נוצרייה, לומדת ביום ראשון, מגיעה למכללה בה השפה שלי לא נוכחת בכלל, לא יכולה לחגוג את החגים שלי מבלי להפסיד את הלימודים…" המפגש הזה עבורי הוא רגע מכונן, רגע משמעותי, אחריו לא צריך לומר כלום, פושט לשתוק ולהבין שזו החוויה של המיעוט הערבי שחי בארץ.

אבל זו סצנה מאוד מסוימת? שוב היהודי צריך להבין ולהכיל את הערבי, מה עם התהליך ההפוך?

גם הוא קיים, הנה סצנה שניה באותו קורס. בסיפורים המשפחתיים משתתף סטודנט ממוצא אתיופי את סיפור העלייה שלו, הוא מתאר את הדרך הקשה שהוא ומשפחתו עברו מאז שהחליטו לעלות ארצה, דרך שארכה חודשים, הוא מדבר על הוריו והתשוקה שלהם לציון, והמשתתפים הערבים בשקט והלם. משתתף ערבי בסוף המפגש פונה אליו ואומר לו: "עכשיו אני מבין כי הקשר שלכם לארץ הוא הרבה יותר עמוק ומשמעותי, יותר ממה שחשבתי, עכשיו אני מבין למה חברי העולים קופצים כשאני אומר בצחוק לא ידעתם לבחור מקום אחר בעולם." אגב באותו מפגש הסטודנט ממוצא אתיופי אמר כי הוא מזדהה עם המשתתפים הערבים בשיח על הגזענות במדינה ועל הקשיים אל מול חברת הרוב.

מה הובלת פעם ומה היום?

פעם הובלתי קבוצות של מורים ותלמידים, והיום בעיקר עובדת עם מורי מורים. אני חושבת שמוטת ההשפעה תהיה גדולה יותר וכך נוכל להכניס פרקטיקות של דיאלוג ושל הנחית קבוצות לכמה שיותר כיתות ומרחבי הוראה. ואגב יש לנו הרבה מה לעשות בהקשר של הוראה, האתגרים רבים… אני מלמדת קורסים בהוראה, תקשורת, הנחיית קבוצות דיאלוג, וכל שנה יש לי אתגר חדש, כך לדוגמא השנה אני מובילה גם קורסים נודדים במסגרת תוכנית תקווה ישראלית באקדמיה יחד עם איילת אילני מאורנים, קורסים מרתקים שבבסיסם מסע של ארבע ימים להיכרות עם החברות השונות המרכיבות את החברה הישראלית, ארבעת השבטים של הנשיא, אם תרצי.

ספרי מה מייחד את העבודה עם פרחי ההוראה?

אני חושבת שהעבודה עם פרחי הוראה מבטיחה כי תלמידינו יחוו הוראה מסוג אחר, בעבודה שלי אני מקווה כי המורות שאני מלווה יגיעו לכיתות שלהן עם הרבה שאלות לגבי "הנחות היסוד שלהן" אודות הכיתה, התלמידים, המשפחות שלהם, הנרטיבים המכוננים את הזהות שלהם. אני מביאה לקורסי ההוראה הרבה פרקטיקות של דיאלוג ולא רק בקורסי הדיאלוג שאני מלמדת, פרקטיקות חשובות של הקשבה, דיבור במסרי אני ולא אתה, זיהוי והימנעות משיח שיפוטי, שיח אישי, שיח רגשי, מודעות לסטריאוטיפים ודעות קדומות ורצון להילחם בגזענות שטמונה בה שיח לא הומניסטי.

כיום אני רואה שהזהות המקצועית הדומיננטית ביותר עבורי היא היותי מכשירת מורים ומורות, אני עסוקה בכיצד להכשיר אותם להוביל תהליכי שינוי בכיתה, כיצד לראות את התלמידה להעמיק את ההיכרות, להבין את הרקע ממנו באים בהקשר האישי, המגדרי, המשפחתי, העדתי, הלאומי והדתי.

האם את מרגישה שהשגת את מטרותייך?

ברמה האישית אני מרגישה שאני נמצאת במקום יותר טוב מכל מה שחלמתי אי פעם. אם הייתי מקליטה את עצמי בגיל עשרים מדברת על עצמי בגיל ארבעים, בטוח לא חשבתי שאני אהיה במקום הזה, ואני מאמינה כי נחישות, חריצות וסקרנות ללמידה ולהתפתחות אישית יכולה להבטיח הגעה למחוזות שלא חלמנו עליהם. היום אני מאמינה שיש לי עוד דרך ארוכה, בעיקר אני חושבת כי התשוקה שלי לעבודה, להנחיה, להוראה מונעת ממני להתקדם במחקר, ויש לי הרבה תחומים שהייתי רוצה לחקור ולכתוב עליהם.

שתפי אותנו מה הדרייב שלך לעשייה הזאת?

האמונה שלי שזה אפשרי! האמונה שאנשים שווים! זה יישמע מוזר, אבל אני נהנית לראות מגוון של קולות, צבעים, תרבויות ואני לא יכולה להבין כיצד אנשים יכולים להאמין שזה שנולדו למין מסוים, דת מסוימת או גזע מסוים יכול להקנות להם יתרון על האחרים. כיצד אנשים כאלו יכולים להסביר לילדים שלהם שהם יותר טובים, מוכשרים, מוערכים רק בגלל משהו שנולדו איתו ולא משהו שעשו והשיגו, זה הזוי בעיניי. אני רוצה לעמוד מול שני בניי ולומר בכנות שאני עשיתי והשתדלתי רבות כדי שהמציאות שלהם תיראה אחרת, בעיקר יותר שוויונית ויותר חופשית. אני מאמינה כי החיים שלנו בארץ הזו מאתגרים בהחלט, אבל לא הייתי מחליפה את המקום הזה בשום מקום אחר בעולם. כאן נולדתי כאן נולדו לי ילדיי…. או על האדמה הזאת יש בשביל מה לחיות…

איפה תהיי בעוד חמש שנים?

אהיה פה, באורנים, בהכשרת מורים, מפנה יותר זמן למחקר וכתיבה. ונהנית ללוות עוד ועוד סטודנטים ומורות בתהליך ההתפתחות האישית והמקצועית שלהם.