ישעיהו תדמור, פרופסור לחינוך, מי שניהל את הריאלי במשך 15 שנים (בשנים 1996-1982 ועד היום יש המכנים אותו המנהל המיתולוגי של הריאלי), מתאר בכתבה הבאה, שלב אחר שלב את מפגשי חיים משותפים שייסד כבר בשנת 1985, תוכנית פורצת דרך בזמנו אותה הוביל כאשר ניהל את ביה"ס הריאלי בחיפה. את התוכנית בוחן לפי מודל חינוך לגישה רב-תרבותית. הפרק המלא אשר פורסם, וכולל הפניות לספרים והמאמרים המוזכרים כאן ניתן לראות בתדמור ישעיהו (2007). חינוך כחוויה קיומית. תל אביב ועמק יזרעאל: הוצאת מכון מופ"ת והוצאה אקדמית יזרעאל. פרק ח': חינוך להכרה באחר.  עמ' 226-191.

מבין תאוריות ומודלים שונים שאני מכיר, מיוחד במינו ויעיל בעיני הוא המודל שמציע ג'יימס וורזל (Wurzel, 1988). החינוך לגישה רב-תרבותית, הוא מבהיר, נעשה בתהליך ממושך, מלווה במשברים. המודל שלו הוא סולם ובו שבעה שלבים.  השלב הראשון, ההתחלתי, הריהו הסתגרות חד-תרבותית (mono culturalism); השלב השני, תחילת מגע בין-תרבותי (cross cultural contact); השלישי, קונפליקט משברי בין-תרבותי העלול להיווצר בעקבות המגע הבין-תרבותי (cultural conflict); הרביעי, התערבות חינוכית, שנועדה לאחות את הקרע שנוצר בקונפליקט, ועיקרה הוא בחינה ביקורתית מחודשת של עמדותי ושל עמדותיו של האחר (educational intervention); בשלב החמישי, בעקבות הלימוד והבחינה הביקורתית – על פי רוב מתערער שיווי המשקל והביטחון במוחלטותה של התרבות שלי (disequilibrium) ובשלב השישי מתגבשת אצלי מודעות חדשה כלפי עצמי וכלפי האחר (awareness); השלב השביעי, העליון הוא פועל יוצא של כל אלה – תפיסה רב-תרבותית (multiculturalis).

תבנית זו עשויה לשמש בסיס לתכנון תוכניות לימודים ולפרויקטים חינוכיים שנועדו לקידום גישה רב-תרבותית, כגון תוכניות להבנה ולדו-קיום בין יהודים וערבים. בד בבד יכולה היא לסייע בזיהוי מוקדי בעיות וכישלונות בתהליך החינוכי לרב-תרבותיות. השלבים השלישי והחמישי במודל של וורזל קריטיים במיוחד. אלה הם שלבים של נפילה ומשבר. לא מעט תוכניות חינוך להבנה ולדו-קיום בין בני תרבויות שונות כשלו בשלבים האלה. בשלב השלישי בסולם המטרות של התהליך החינוכי, דווקא כתוצאה מן ההיכרות ההולכת ומתחדדת ועקב ההיחשפות הבלתי אמצעית לעמדות האחר, עלולות להתפתח בהלה וחרדה, ובעקבותיהן עוינות ושנאה גוברות. בשלב החמישי, נוכח ידיעה מעמיקה של עמדות האחר והכרת המושגים הראשוניים המזינים את השקפתו, יש ומתעורר אצלי ספק באמת ובצדק הבלתי מעורערים של האידאולוגיה שלי. האתגר החינוכי העיקרי בהובלת תוכנית חינוך לרב-תרבותיות הוא ביכולתם של המחנכים, מנחי התוכנית החינוכית, של שתי הקבוצות, להתקדם מהמצבים המשבריים לשלב גבוה יותר במעלה הסולם.

בשנת 1985, עת שימשתי מנהל בית הספר הריאלי, רציתי לקדם פרויקט של דו-קיום בין יהודים לערבים. פניתי למרכז התוכניות של מרכז התרבות היהודי-ערבי "בית הגפן" בחיפה ולאנשיו, בהם ערבים ויהודים, שבכלל פעולותיהם המבורכות ליוו בהדרכה ובהנחיה מפגשים בין תלמידים של בתי ספר יהודיים וערביים, וביקשתי את עזרתם. הם הציעו, שהמוסד החינוכי הערבי בפרויקט החדש שלנו יהיה בית הספר הנוצרי של הנזירות על שם סן ז'וזף, בהנהגתה של הנזירה מארי פאול. זהו בית ספר מצטיין בהישגיו ואחד מבתי הספר המעולים בישראל.

כיום, בשחזור הפרויקט, אני נוכח עד כמה הוא התנהל בהתאם לדגם של וורזל. המפגש הראשון היה מוצלח ביותר. תלמידי שכבת הכיתות י' של סן ז'וזף התארחו אצלנו, בסניף בית בירם. מחיצות נפלו מיד. סביב שולחנות עמוסי כיבוד נוצרו קשרים ראשוניים, התקיימו שיחות שסובבו סביב עניינים שהעסיקו את בני הנוער, הוחלפו גם מספרי טלפון. החוויה העיקרית, כפי שהתרשמנו, וכפי שהובעה על ידי תלמידים משני בתי הספר הייתה, "הם כמונו!". מול הדעות הקדומות, התחוור לפתע, שהאחרים דומים לנו: אותו הלבוש, אותן הבעיות בבית הספר, אותם ה"הורמונים" של הגיל, אותן השאיפות, אותו הדגש על לימודי המדעים, אותם סרטי קולנוע וטלוויזיה, אותה מוזיקת פופ, אותן ההתנהגויות והמחוות האופייניות לנוער. קיימנו עוד שלוש פגישות, וכולן נחשבו למוצלחות. עד כאן הכול התנהל למישרין, תואם את השלב השני בסולם וורזל.

בהמלצת מדריכי בית הגפן עברנו לשלב הבא בפרויקט – קיום שיח בנושאים הפוליטיים. בכל אחד מבתי הספר קוימה הכנה לתלמידים הן בביסוס העמדות האידאולוגיות והפוליטיות והן בכל הכרוך בערכים ובדפוסי ההתנהגות שאנו מחויבים להם. תוכנן שהכיתות ייסעו יחד לגינוסר שליד הכנרת ושם נקיים סמינר משותף. יצאנו באוטובוסים מחיפה, אספנו את תלמידי סן ז'וזף והמשכנו בדרך מזרחה לכנרת. והנה לפתע, באוטובוס שהצטרפתי אליו, פרץ ויכוח קולני זועם ותוקפני, מלווה בצעקות ובקללות, אך כפסע מעימות אלים ממש. תלמידים ערבים קמו ממושביהם והחלו לשיר, תוך התרסה, "בילאדי, בילאדי", ותלמידי "ה"ריאלי" לא פיגרו, אף הם קמו, והתחילו לשיר את ההמנון הלאומי, לא פחות מזה. הייתי המום, לא ידעתי אנה אני בא. עד היום אני זוכר את התמונה הסוריאליסטית המגוחכת והמפחידה הזאת. האוטובוס נוסע ושתי התגודדויות צפופות בו, קבוצת "בילאדי, בילאדי" וקבוצת "התקווה". בדי עמל עלה בידינו, המחנכים שהיו עמי באוטובוס, יהודים וערבים, סגן המנהלת של סן ז'וזף ואני לשכך את המהומה. הגענו כעוסים ומבוישים לגינוסר. ניסינו לאחות את הקרעים ולהתחיל בסמינר. האזנו להרצאת הפתיחה, אבל המתח והזעם נשארו בעינם. הערכנו שאין בידינו להרגיע את הרוחות ולנהל דיון ענייני. כך, לקראת הערב, החלטנו, סגן המנהלת של סן ז'וזף, ואני, להודות בכישלון ולקטוע את הסמינר. חזרנו מבוישים ומתוסכלים לבתי הספר בחיפה ובנצרת, הפעם באוטובוסים נפרדים. התממש אפוא השלב השלישי בסולם, המשבר שוורזל כה מזהיר מפניו.

בעקבות החוויה הקשה קיימו בשכבת כיתות י' דיונים לאין-ספור, בקרב המורים ועם התלמידים, חלקם בשיתוף עם בית הגפן, להבנת פשר האירוע ולהסקת לקחים. קיימנו גם שיחה משותפת של מורי כיתות י' משני בתי הספר. הצהרנו חזור והצהר שנמשיך בפרויקט, אבל בלא החלטה מפורשת, למעשה לא המשכנו בו. הפרויקט גווע. הקשר נותק.

למרות זאת, היה לסיפור המשך טוב. כעבור שנה, אחרי שהתעשתנו בעקבות הניסיון עם סן ז'וזף, התחלנו מחדש, על בסיס הלקחים שלמדנו, שוב בשיתוף עם מדריכי בית הגפן, פרויקט חדש של "דו-קיום", הפעם עם בית הספר הממלכתי אל-מותנאבי בחיפה. מנהל בית הספר הזה אז, מחנך בכל ישותו, איש רוח ומשורר, רושדי אלמעדי, נדבק ברעיון ותרם תרומה כבירה בהכשרת הלבבות, בשיקול הדעת ובמנהיגות. לאור הלקחים שניתחנו ולמדנו יחד עם בית הגפן ניהלנו את הפרויקט החדש באורח מחושב וזהיר. צעד אחר צעד. כל התקדמות הותנתה בכך, שהמטרות בשלב המסוים שנמצאנו בו מולאו באופן משביע רצון. לקראת כל פעילות התקיימה הכנה קפדנית במפגשי מורים, בדרך כלל בבתים פרטיים, ובמפגשים של תלמידים ממועצות התלמידים של שני בתי הספר. הדרך הזאת הועילה: הפרויקט השתרש, הפך למסורת ונמשך שנים רבות. בתחום התוכניות לדו-קיום בין בתי ספר יהודיים וערבים המתקיימות בארץ, הפך הפרויקט שלנו להיות דוגמה לחיקוי. מנהלת סן ז'וזף הנזירה מארי פאול, אף היא יגעה ומצאה בית ספר לקיום תוכנית משותפת, ושמעתי שהתוכנית התנהלה בהצלחה שנים רבות.

במהלך השנים התרחב מעגל בתי הספר המקיימים תוכניות של "דו קיום". קמו והתפתחו מוסדות שהתמחו בנושא ותרומתם לקידומו ראויה לכל שבח. הבולטים בהם: גבעת חביבה, בית הגפן, בית הספר לשלום בנוה שלום והמרכז ההומניסטי בבית לוחמי הגטאות. הצטבר ניסיון, שלווה במחקר, וכך נעשתה הפעולה מקצועית ואחראית יותר. אריה נדלר, פסיכולוג, בהתבסס על הספרות המדעית ועל מחקר שנעשה בבית הספר לשלום בנוה שלום, מצביע על ארבעה תנאים לקיום מגע חיובי, שיש בו לגרום לירידה בדעות קדומות: תמיכה מוסדית; פוטנציאל להיכרות, היינו מגע מתמשך, לא חד-פעמי; אווירה של שיתוף, תוך ניסיון להפחתת התחרות; סטטוס שווה של הקבוצות. קיום התנאי הרביעי קשה במיוחד, שכן הפער בסטטוס בין אוכלוסיית הרוב לבין המיעוט מובנה באופן קשיח בחברה הישראלית. נדלר מביא בעניין זה את דבריו של אחד מראשי בית הספר לשלום, רבאח חלבי: "מתוך הניסיון הרב שצברתי בנושא, רק כאשר הקבוצה הערבית מתחזקת ומשילה מעליה את אבק רגשי הנחיתות והפנמת הדיכוי, רק אז היא גם עוזרת ליהודים להשתחרר מהיותם מדכאים, ורק אז מתקיים דיאלוג אמיתי ושוויוני יותר בין הקבוצות" (נדלר, 2000, עמ' 13).

מניסיונן של תוכניות "דו-קיום" שונות התגבשו תובנות חדשות לגבי השלבים האופייניים אולי אף ההכרחיים לתהליך. אחת מהן היא קורס שנתי לסטודנטים יהודים וערבים שעוסק בקבוצות בקונפליקט מתקיים באוניברסיטת תל אביב בשיתוף של המחלקה לפסיכולוגיה ובית הספר בנוה שלום. מן התיעוד של הקורסים עולה, שהתהליך בהם מתחלק לחמישה שלבים: שלב הגישושים והצהרת הכוונות; שלב התחזקות הקבוצה הערבית; שלב השבת הכוח על ידי הקבוצה היהודית; שלב של היתקעות, משבר ותשישות; דיאלוג אחר, שוויוני יותר, בגובה העיניים ומתוך כבוד הדדי (חלבי, זוננשיין, ופרידמן, 2000).

תוצאה נוספת של הניסיון שהצטבר במפגשי התוכניות לדו קיום הוא ירידה ברמת הציפיות. דומה שעלינו להיות צנועים יותר בציפיותינו באשר ליכולתם של מפגשים בין יהודים וערבים לשנות את המציאות, שכן המהלכים הפוליטיים, יותר מכול, הם הקובעים את המציאות. לכל היותר עשויים המפגשים לשנות את התודעה של המשתתפים. כשחולף הזמן מתום התוכנית ונוצרת פרספקטיבה להערכת הפעולה, מקוננת אכזבה בלבותיהם של המשתתפים, ובעיקר בקרב המשתתפים הערבים. אדרבה, אומרים חלבי וזוננשיין, "התסכול גדול יותר ככל שהמפגש אמיתי יותר וחושף את המשתתפים להתמודדות שלהם" (עמ' 24). מפגשים המנסים לטשטש את המציאות מטפחים אשליות שווא, שנזקן הרה-סכנה.

כתבה זאת היא כתבה ראשונה והינה חלק מתוך הכתוב בפרק ח' מתוך הספר חינוך כחוויה קיומית (2007) של ישעיהו תדמור. בהמשך אפרסם כתבה נוספת על תוכנית אחרת, גם היא פורצת דרך בתחום חיים משותפים, שהוביל ישעיהו תדמור, בביה"ס הריאלי.

1 Comment
1048