פעילות פנאי ורווחה לגיל השלישי – סיפורה של פעילה למען קירוב לבבות עולמי, מזל קציר.

לאחרונה נחשפתי לנושא תוחלת החיים בישראל שנמצאת במגמת עליה ולפעילות פנאי ורווחה בגיל השלישי. גמלאים מזמן פרישתם מהעבודה נכנסים לתקופת חיים חדשה שנמשכת מעבר ל- 15 שנה ויכולה אף להגיע ל- 30 שנה. מתוך הכרות אישית עם הורי, שיהיו בריאים, בני ה- 90, מתוך כתבות בעיתונים על תוחלת החיים, הדו"ח השנתי של מרכז טאוב אשר פורסם בכמה מקומות, וגם מתוך מידע שקבלתי מחברתי היקרה, שמנחה סדנאות פרישה דרך הגו'ינט ישראל – אשל. אני יכולה לסכם ולומר, רק באופן כללי, שאחד המרכיבים העיקריים והחשובים לחיי רווחה בתקופת גיל הזהב הוא מציאת דרך להיות משמעותי, להרגיש משמעותי, רצוי ונדרש. הפעם בכתבה בבלוג אשתף אתכם בסיפורה של מזל קציר, אשר אמנם פרשה פרישה מוקדמת, אך מזל כעת בגמלאות ועוסקת בנושאים משמעותיים מקדמים שלום, סובלנות חובקי עולם.

את מזל רציתי מזמן לראיין ולשתף כיצד מזל ממלאת את זמנה במשמעות לקידום שלום, סובלנות וחיבורים. הכרתי את מזל, פה ושם במסגרות החינוכיות, אבל נחשפתי לפעילותה בעיקר במפגש ביום השלום הבינלאומי 2018. הצטרפתי למפגש שהיא ארגנה בקיבוץ עין שמר, עם נשים מיפן שחברות בעמותה שמקדמת שלום. ידעתי שיגיע היום שארצה לראיין אותה לבלוג. הפעם צירוף של אירועים שמזל יזמה ו/או שותפה להם גרמו לי להבין שזאת העת.

תחילה מזל הפיקה אירוע ביפו, בישראל. אירוע  שנקרא ״בדמות״ וקשור למה שחוותה מזל, בדרום קוריאה. האירוע המקורי נקרא Handing hands. באפריל האחרון, מזל הוזמנה לכנס בנושא השלום בדרום קוריאה, וביום ההסכם עם צפון קוריאה (ב-27 באפריל 2018 נערכה במסגרת הפסגה הבין-קוריאנית פגישה היסטורית בין קים ג'ונג – און ונשיא דרום קוריאה מון ג'יאה-אין. הפגישה נערכה בשטח הגבול שבין שתי המדינות, והשניים אף חצו את הגבול לשני הצדדים. השניים חתמו על הצהרת פנמונג'ום, ובה התחייבות לפרוז חצי האי מנשק גרעיני, הפיכת הגבול ל"אזור שלום", וקידום שיחות עם ארצות הברית וסין, ובכך חל מפנה ביחסים בין המדינות. *לקוח מויקיפדיה.). התקיימה תהלוכה ובסופה טקס מרשים ומרגש כאשר ילדים ומבוגרים בערך כ- 16000 איש נכחו באירוע, קבוצות, קבוצות אחזו ידיים ועלו להר הצופה לצפון קוריאה. בסוף העליה, התקיים טקס מרהיב שהוכן על ידי בתי ספר מסוימים. היו שם ריקודים שירים, תפילה, הכל בנושא שלום. מזל מספרת שהטקס שהתקיים על ראש ההר הצופה לצפון קוריאה, שבו נכחה כמוזמנת, היה אחד הטקסים מלאי האנרגיות והמרגש עד דמעות שחוותה. היא לא היתה המוזמנת היחידה, היו עוד פעילי שלום מארצות רבות והמפגש הבינתרבותי היה מרגש.

נחזור לארץ… ולזמן האחרון שהיה אחד השבועות העמוסים של מזל, ביוזמתה התקיים טקס שהיווה שיא של תהליך בבית ספר טביתא ביפו. באותו היום, התחילו בתי הספר שכבר נמצאים בפעילות דיאלוגית משותפת במשך זמן, בפעילות מקרבת של מציאת הדומה והמיוחד בכל צד.

לאחר מכן יצאו כולם לרחבה וקיימו טקס משותף. כל בית ספר הופיע בטקס, עם הצגה או שיר שקשור לנושא של קבלת האחר והרצון לשלום וחיים ביחד. בתי הספר שהיו שותפים הם נווה שלום, תורעאן וניצנים מתל מונד, השתתפו כ- 320 ילדים וגם הגיעו כארבעים אורחים מחול.

בסיום הטקס יצאו בתהלוכה עם הדגלים כשהילדים שרים שירי שלום כמו כן שרו ״ערבים ויהודים לא רוצים יותר ריבים״.  במסגרת התהלוכה הילדים אחזו ידיים ויצאו עם שלטים בערבית עברית ואנגלית ״ישרה שלום עלי אדמות״ ודגלים של מדינות שונות. בתום האירוע אף התקיים דיון בנושא קידום הקשרים בין ילדים ערבים ויהודים. לאירוע הזה קדם תהליך דיאלוגי בין בתי הספר שנמצאים בקשר ארוך טווח. בתי הספר העבירו פעילויות בנושא קבלת האחר באופן ספציפי גם לפני האירוע.
 

יום או יומיים אחרי האירוע ביפו. מזל כבר היתה בדרכה לכנס שהתקיים בהודו שעליו אפרט בהמשך. תפסתי אותה לראיון קצר כדי שנכיר אותה, את דרך חייה בתקופת חייה החדשה בגמלאות, על מנת שתשתף אותנו בפעילויות המשמעותיות שלה שממלאות את זמנה.

מזל, ספרי לנו על עצמך,

התחלתי את דרכי כמורה לערבית ולשון עברית ומלאתי כמעט את כל התפקידים כולל ניהול בית ספר שש שנתי באילת. גרתי באילת 34 שנים ולפני שנה ב- 2018, עברתי לגור ביבנה בעקבות הילדים והנכדים. מאז ומתמיד הייתה טבועה בי אהבת האדם באשר הוא אני שוחרת שלום. מזה 25 שנים אני פעלתי בנושא קידום השלום ואהבת האדם במסגרות החינוכיות. וכיום אני ממשיכה לפעול ביתר שאת, עם יציאתי לפנסיה, כי אני מאמינה שאסור להוריד את הנושא מסדר היום. חשוב מאד לטעת את הזרעים של אהבת האדם, סובלנות וקבלת האחר בגילאים הקטנים ולא כגחמה של מנהל זה או אחר אלא כחובה. בכל המערכות יש לקדם זאת, ואף באופן קבוע לעשות עשייה תהליכית ולא כ״נושא״ ככל הנושאים ורק אז אולי עולמנו יראה טוב יותר. במשך השנים, אך בעיקר בעשור האחרון, אני עדה לגזענות בארצנו אשר מתחילה מהגילאים הנמוכים ומקצינה עם ההתבגרות בגיל, וקשה לי מאד לחיות עם זה. יש לי שלושה נכדים ואני מתפללת שיגדלו לאווירה אחרת.

את יכולה להצביע על תחילת המסע שלך לחיבור לנושא הזה?

הנקודה שבה החלטתי לפעול היתה בשנת 96, נסעתי למשלחת למחנה ״זרעים של שלום״ במיין שבארה״ב. נסעתי עם 8 תלמידים מבתי ספר בארץ. ואחד מתלמידיי המבריקים אמר לי: ״מזל , לא ידעתי שהם כמונו״. תלמידים רבים, בסופו של דבר,  ניזונים מהתקשורת ובוודאי שבאילת לרוב התלמידים שלי לא הזדמן לפגוש תלמידים מהחברה הערבית במפגשים ארוכי טווח. עם התלמיד הזה ואחרים שוחחתי שיחות ארוכות בענין. במהלך המחנה היתה למידה ממושכת ומשותפת במשך שלושה שבועות. וכשחזרתי לארץ יצרנו קשרים עם תלמידים ערבים מעקבה שבירדן במשך כמה שנים. אך דבר מיוחד קרה כאשר, מפקח ללימודי הערבית, הכיר את פועלי, ושמע על עמותה יפנית אשר פועלת למען השלום בעולם ומחפשת קשרים עם נציג ישראלי. הוא הציע את בית הספר שלי והם הגיעו אליו והתחלנו קשרי ידידות, זה קרה בערך לפני כ-10 שנים. ומאז הוזמנתי לטקסים רבי משתתפים, ביפן טקסים שמהותם קריאה לשלום בעולם כולו. ומוזמנים אליהם אנשים מכל הדתות.

סיפרת על הנסיעה להודו, אנא שתפי אותנו בחוויות מהודו? 

הוזמנתי על ידי העמותה היפנית לכנס בדלהי. הכנס עסק בנושא האלימות בקרב ילדים. הגיעו אקדמאים, דוקטורים ופרופסורים מהודו וכמובן מארצות נוספות כדי לשתף בידע ולהיחשף למה שנעשה בתחום. במסגרת הכנס ניתנה לפוקוסה קוניקו סאן היפנית שפועלת ללא הפסקה להעלות לסדר היום כל העת את נושא השלום, אות הוקרה על פעילותה למען השלום בעולם.

ומסר שלך לקוראים?

אני מאמינה שחייבים לגרום לשיח בין יהודים לערבים ולהתחיל מהקטנים. חשוב שמגיל צעיר יבינו שכולם נראים אותו הדבר, לכולם יש את אותם צרכים. גם אם יש שוני תרבותי צריך ללמוד להיות סובלני. יש לקבל באהבה את האחר. והכי חשוב ניתן ללמוד האחד מהשני. אני מאמינה בכך שבגילאים הצעירים האלו, אם נשקיע ונתמיד יש סיכוי ליצור דור אוהב יותר וסובלני יותר עבור עתיד טוב יותר לחברה כולה וכך יזכו גם הנכדים שלי…