X
הצטרפו אלינו
    Header Slogan

    כנס הסכמה לאומית 1998 – דיאלוג של מנהיגויות

    מילות מפתח: הסכמה לאומית. חברה ישראלית. פוליטיקאים. קבוצות דיון. אמנה.

    מבוא

    בימים 27-28 לספטמבר 1998 התקיים כינוס להסכמה לאומית ביוזמת שר החינוך והתרבות דאז חה”כ יצחק לוי ובהזמנה של אנשי ציבור ובהם, יו”ר “בסוד שיח” אבנר הרמתי.

    תכנית הכינוס הוכנה על-ידי שני חברי בסוד שיח ברוח הנחיות צוות היגוי שהוקם בראשות מר רני שגיא, עוזר שר החינוך לעניין זה ובתאום עם מרכז יעקב הרצוג שקיבל על עצמו את הארגון.

    בכינוס השתתפו 107 מוזמנים ועשרה מנחי דיון מטעם “בסוד שיח”.

    “בסוד שיח” היה פעיל מאד בניסיון ליצור מרחב הידברות משמעותי בתוך החברה הישראלית באורח המאפשר התפתחותה של סולידריות חברתית המתמודדת באורח בונה עם מחלוקות בתוכה. פיתחנו גישה אסטרטגית המכוונת ליצירת מירב ההשפעה באמצעות מנהיגים ומנהיגויות וסוכני שינוי פוטנציאליים.

    כך פעלנו ובמיוחד ראשי העמותה עם מנהיגים של זרמים וקבוצות על מנת ליצור פלטפורמה של אמפתיה, הבנה הדדית, הכלת האחר ופתרון בעיות ומחלוקת על דרך ההידברות הבונה תוך הימנעות מהדרה או סכסוך ובוודאי – אלימות. אין זה מקרה אפוא, שבסוד שיח נרתמה להיות הגורם המבצע מקצועית את התכנית המבקשת למצוא תשתית להסכמה לאומית בקרב מנהיגים רוחניים ופוליטיים בחברה הישראלית, כמו הניסיון לעשות זאת עם חברי כנסת כדוגמא.

    ניסיון ייחודי זה היה בעל משמעות מיוחדת שכן פוליטיקאי במהותו מנסה לא רק להשפיע על הזולת לאמץ את עמדתו, הוא מכוון כולו להצגת האג’נדה שלו, מה שמקשה על הידברות המקבלת את האחר תוך ניסיון להגיע להסכמה משותפת בנושאים בעלי משמעות קולקטיבית. מעבר לכך, כאשר מדובר בחברי כנסת המייצגים בפועל את הרשות המחוקקת כריבון, מקומם הסמכותי מהווה גורם המחייב פיתוח כלים מיוחדים להידברות בינו לבין הוגי דעות ואנשי רוח שאורח החשיבה וההידברות שלהם שונה בתכלית.

    לפנינו דוגמא מעניינת של ניסיון אנשי מקצוע להוביל מהלך שבו מעורבים לא רק בעלי עמדות שונות בנושאים בעלי משמעות, לעתים גורלית עבור החברה בישראל, אלא כאלה המבקשים להשליט את דעתם על הכלל במרחב שהזדמנו אליו. המורכבות המרתקת של השותפים ליוזמה ולביצוע מהווה פלטפורמה מעניינת ללמידה נוספת.

    רקע

    בטרם נתאר את הכינוס על תכניתו ודרך ביצועו. חיוני להעלות כמה דברי רקע להבנת היוזמה ותוצאותיה.

    רצח רבין ב-4 בנובמבר 1995 חולל כידוע זעזוע עמוק בחברה הישראלית. הוא בא בעקבות שיח נוקב, בו היו רבנים שראו בראש הממשלה “מוסר” שדינו “דין רודף” מה שהעניק גושפנקה הלכתית ליוזמת יגאל עמיר לרצחו. היה זה אירוע שהביא רבים לעשיית חשבון נפש, לחפש דרך להבין את מה שקרה ולעשות למניעת היווצרות קרע עמוק נוסף בחברה הישראלית.

    הרצח נתפס אמנם כרצח פוליטי, אך בוצע על-ידי אדם דתי שביקש וכנראה קיבל תמיכה הלכתית לכך מבעלי סמכות דתית. עובדה זו העלתה את החשש שמא יעמיק הקרע שהתהווה בין המחנה החילוני לבין המחנה הדתי הישראלי וחייב את מנהיגיה ללמוד ולבחון את מערכת היחסים ביניהם והשפעתם על הלכידות הלאומית.

    צורך זה העמיק עוד קודם לכן ב 1974-5 עם התנהלות גוש אמונים בהשפעת הרב צבי יהודה קוק והנהגת הרב חנן פורת בהתנחלותם, הפוליטית במהותה (מבחינתם – האמונית) בשומרון, מה שהיווה איום משמעותי על העתיד של ישראל בעיני החולקים עליהם בחברה הישראלית. אירועים פוליטיים אלה שהונהגו על-ידי אורתודוקסיה דתית, בעיקרה, היוו בסיס למחלוקת שאיימה על “השלם” הלאומי.

    אלה ש”שלם” זה היה יקר להם, חיפשו דרך לשמור עליו ולמצוא פלטפורמה אזרחית בעלת קונוטציה ערכית שניתן לפתח בה חשיבה משותפת על זהות ועל הגלעין הערכי המהותי שבה, המאפשר להתאחד סביבו כאומה.

    שני האירועים, הפוליטיים ביסודם, כשמניעם דתי, היוו קו פרשת מים להתבוננות דתית פנימית בדבר היסודות עליהם ניתן להשתית הסכמה לאומית מאחדת עבור החברה הישראלית. התבוננות כזאת יכולה הייתה להיעשות בראייה א-פוליטית ובאכסניה אזרחית וולונטרית במהותה. כאן ניתן היה אולי לנסות להתמודד עם הסוגיות הערכיות, האידיאיות והאמוניות כמהוות תשתית משמעותית לעידוד ולקידום סולידריות חברתית ואחדות לאומית. המרתק בתהליך זה היה התעוררות הצורך בכך בקרב הציונות הדתית שמתוכה יצאו המתנחלים החדשים. הם, על-פי מסורת המפד”ל ביקשו אולי ליצור משקל שכנגד להתפתחות הפוליטית האמורה ולהמשיך להוות גורם בעל כוח אינטגרטיבי ערכי בחברה הישראלית.

    מגמה זאת עלתה בקנה אחד עם ההתעוררות לכך בקרב גורמים אזרחיים בלתי תלויים ואנשי מקצוע שראו את הסכנה הטמונה במצב שנוצר והתגייסו להתמודד אתו בכוחות משותפים. המעניין והחשוב בהתעוררות זאת – בחשיבות הלכידות הערכית הלאומית סביב ערכי יסוד לעומת מגמות מדיניות כאלו ואחרות הנוגעות ליחסי העם, הארץ, השכנים ואומות העולם.

    ההכנות לכינוס

    על מנת לקיים את הכינוס כמוצע נתבקשו הצעדים הבאים:

    א. התכנסות צוות היגוי המורכב מאנשי ציבור מגוונים ובהם ראשי מרכז יעקב הרצוג, “צו פיוס”, מכוני ון ליר ומוריה בזימון ובניהול מר רני שגיא עוזר שר החינוך לעניין זה, אשר ניסחו את מטרת הכינוס: “להעלות רעיונות ולהניח יסודות מאפשרים לכינון הסכמה לאומית בעניינים הנתונים במחלוקת בין אזרחים דתיים לבין אזרחים שאינם דתיים. ההתכנסות תזמן אפשרות למנהיגים בעלי תפיסות עולם שונות, לדון במשותף ולהציע דרכי התנהגות מוסכמות במצבים של חילוקי דעות. ההתכנסות תתמקד במנגנונים ובעשייה לשם קדום הדברות משימתית ויצירת תשתית לעבודה בקבוצות על-פי נושאים נבחרים, שתיעשה בשנה הקרובה, על-מנת לכונן הסכמה חברתית”.

    ב. חברי “בסוד שיח” שקבלו על עצמם את הניהול המקצועי של הכינוס הכינו את התשתית המקצועית – יסודות תיאורטיים ומעשיים הלוקחים בחשבון את השילוב של מטרות אידיאות ומעשיות כפי שנוסחו על-ידי צוות ההיגוי ומטרות תהליכיות המזמינות הידברות פתוחה ומקרבת המאפשרת להתלכד סביב מטרות הכנס ולהפיק:

    1. הסכמות חברתיות בנושאי דת וחברה;
    2. לגבש שיטות, דרכי הידברות ופתרון בעיות בנושאים אלה בעתיד;
    3. להמליץ על מנגנון קבע שיעסוק בכך בעתיד.

    ג. ברוח תפיסה זו הוכנה תכנית ארגונית לכנס תוך הבחנה בין מליאות למטרות הרצאה וסיכום, מליאות למטרות דיווח מעבודת הקבוצות ודיון עליהן במליאה וקבוצות דיון קטנות על-ידי מר רני שגיא, מנהלו מטעם בסוד שיח ומרכזו הארגוני מטעם מרכז יעקב הרצוג. יושבי הראש של המליאות ושל הקבוצות היו חברי צוות ההיגוי ואילו ההנחיה הדינמית נעשתה על-ידי המנחים מטעם בסוד שיח.

    ד. נבחרו מנחים בכירים בעלי ניסיון רב בהנחיית קבוצות משימה של מנהיגים וקוימה פגישת הכנה למנחים, בה נבחנו המטרות, עודכנה התכנית, לרבות היבטיה הארגוניים, הותאמו שיטות העבודה וסוכמו תפקידי ההנחיה הבאים:

    1. להציג את המשימה הראשונית בפני הקבוצה
    2. לשמור על מסגרת הזמן
    3. לעודד השתתפות של רוב חברי הקבוצה
    4. לשמור על התמקדות במשימה הראשונית ועל עבודה בה במסגרת גבולותיה
    5. לתעל ביטויי רגש ועמדה אישיים באורח שיסייע למילוי המשימה
    6. להאיר ולשקף במידת האפשר את התהליכים שהקבוצה עוברת לשם פיתוח הסכמות
    7. להאיר נקודות הסכמה, לנסות וללמוד מהן
    8. לאתר ולהנהיר עניינים במחלוקת; להבין את הצורך של האחר; לבחון את מניעי העמדה שנוקטים ובמיוחד להבחין בין מניעים שברגש לבין מניעים אחרים (אידיאולוגיים, הלכתיים ופרקטיים); לבדוק, מה ניתן לשנות על מנת להתחבר עם האחר; לחפש דרכי התמודדות מעשיים ככל הניתן. על-מנת להשיג זאת, להימנע ככל הניתן מדיון בסוגיות של אמונה, אלא אם כן ניתן מתוך כבוד אליה, לבחון אפשרויות של חיים משותפים כשזו מסייעת בכך ולא מהווה גורם מקשה או מפלג. לדוגמה – איך ניתן לקיים פרהסיה משותפת שכולם יכולים לחיות עמה בשלום.
    9. לתמוך במאמצי גישור ופישור ולשאוף להגיע להסכמה על דעת כל חברי הקבוצה.
    10. כשמתגלה בעיה קשה לפיצוח, לבקש ממתנדבים מהצדדים החלוקים ביניהם לפרוש לעבודה מקבילה לשם חיפוש תשובות אפשריות לעקיפתה או לדרך אלטרנטיבית לטיפול בה
    11. לוודא שהקבוצה בוחרת מדווח ושמרכז הקבוצה דואג לרישום עיקרי הדברים כחומר עזר לתכנון המשך הפעולה ולדיווח במליאה.
    12. בקבוצת דיון ב’, אשר תישאר בהרכב של קבוצת דיון א’, נעשה ניסיון לשלב עבודה בתת קבוצות הומוגניות וסיכום במליאת הקבוצה. ניסיון זה כמעט ולא צלח. האנשים נטו להישאר בקבוצות המקוריות שלהם ובחלקם אף המשיכו להיפגש אחר הכינוס לסיים את מה שקבלו על עצמם. .

    הכינוס

    1. ארגון:
      – הכוונה הייתה להבטיח את מירב ההשתתפות הרציפה והמלאה מראשית הכינוס ועד לסיומו. למרות שהובהר הדבר למשתתפים, לא הוקפד לקיים זאת מה שהבטיח השתתפות אישים שהתנו זאת מראש ושלמארגנים השתתפות זו הייתה חשובה במיוחד.
      – על-פי התכנון, אמורות היו להיות עשר קבוצות, עשרה משתתפים בקבוצה. הקבוצות הוכנו מראש על-ידי רני שגיא בהנחה שהיכרותו את המשתתפים תאפשר לו להרכיבן, כך שיכילו את מלוא מגוון צבעי הקשת הדתית והחברתית. בפועל, מפאת אי הלימה בין ההרשמה להשתתפות, המבנה המקורי השתבש ונוצרו קבוצות חדשות, כשבגדולה שבהן היו עשרים משתתפים ובקטנה חמישה. בסה”כ, התקיימו שבע קבוצות. חלקן, הונחו על-ידי שני מנחים.
      – למרות שסדרי הכינוס היו ידועים למשתתפים, היו כאלה שבחרו שלא לקיימם, במיוחד לגבי ההשתתפות בקבוצות הדיון. כמה מהמשתתפים, התגודדו מחוץ לחדרי הקבוצות. חלקם רקחו הסדרים ושינוי בתכנית הכינוס באורח המשרת את כוונותיהם (פוליטיות בעיקרן). כך, למשל, נעשה השינוי בתכנית ערב היום הראשון, אשר הוביל להודעת השר שהוא מתחייב למנוע חקיקה דתית ומצד שני ישים דגש על חינוך “יהודי”.
      – בשל התארכות הדיונים במליאות, לוח הזמנים השתבש והתקיימו שלושה מושבי קבוצות במקום חמישה. המושב השני היה בן שעתים ואילו השנים האחרים, שעה ורבע כל-אחד.
    2. ניהול:
      – למרות שהוסכם מראש שעוזר השר ינהל את הכינוס וידאג למהלכו התקין על-פי התכנית, היו ניסיונות השתלטות של בעלי אינטרסים פוליטיים שנבלמו. זה לא פתר את בעיית כושר העמידה של ראשי המליאות, ההיסחפות וחוסר היכולת שלהם לעמוד בלחץ הדוברים שהתבטאו באריכות או/ו ניסו להשתלט על הדיונים. חששות פוליטיים מובנים מאליהם הקשו על המאמץ לשמור על המתכונת שנקבעה, על לוח הזמנים ועל המהלך התקין של הכינוס, שהתבססו על שיקולים תוכניים ותהליכיים לעומת אחרים שחשבו פוליטית והגיבו נסיבתית.
      – המאבק המשמעותי אפוא, התנהל בין סגנון של הידברות עניינית ותכליתית בקבוצות קטנות לבין סגנון פולמוסי והפגנת כוח שהתאפשרו במיוחד במליאות, בהן היה קל יותר לנאום, להצהיר הצהרות בפני קהל גדול ולתת ולקבל כיבודים.
      – לאור זאת, בקשנו מפרופ’ רוזנפלד לפתוח את היום השני בהסבר חוזר על מטרת הכנוס, על משמעות ההידברות תוך הקשבה לאחר ועל ניסיון להתמודד עם מחלוקות באורח בונה, תוך ניסיון להגיע להבנות וככל הניתן, להסכמות.
      – הקפדה על עבודה מקצועית, יעוץ למנהל הכינוס ותמיכה בו מכאן והתנהגות ניהולית גמישה של רכזי התכנית מטעם “בסוד שיח” מכאן, אפשרה להשלים את המשימה בהצלחה.
      – חלוקת העבודה המתוכננת בין צוות ההיגוי לבין מנחי בסוד שיח הייתה חלוקה להלכה. ואולם, היא לא הופנמה על-ידי חברי צוות ההיגוי למרות רצונם הטוב. אורח החשיבה שלהם, השונה מאורח החשיבה של המנחים הדינמיים, מה שלא נלקח בחשבון מראש, חייב התמודדות באורח המאפשר תוך כדי המהלך, לקדם שותפות בחשיבה ובתמיכה בתהליכים המתבקשים בכנס המיועד להגיע להסכמות על בסיס של פשרה בין יריבים אידיאיים.
    1. ביצוע:
      – התנהל מאבק, כאמור, בין שתי גישות, בין זו שכיוונה לפיתוח דיאלוג לבין זו שייחסה חשיבות לאמירה אידיאית בהצהרה פולמוסית, נעדרת הקשבה והידברות. השתלב בהתמודדות זו של מאבק בין תהליך לתוכן, הניגוד בין מיקוח פוליטי לבין תהליך חברתי.
      – בפועל, המאבק בין דתיים לחופשיים עבר התקה למאבק בין צוות ההיגוי למנחים. על ראש התכנית היה להכיל את כל אלה תוך אמפתיה עם כל אחד מהצדדים ובעלי העניין, להגיע להתרה אופטימלית של סכסוכים והפגת מתחים באורח המאפשר השגת פשרות והסכמות בדבר ביצוע התכנית על פי מטרותיה, חרף הסיפוח הזוחל של זמן קבוצות למליאה.
      – חרף מאבק זה, שהיה סמוי בראשיתו, ננקטו צעדים לצמצמו ולהגיע לשיתוף פעולה בין הצדדים כולם למירב.
      – צוות המנחים קיים התייעצויות מתמידות בתוכו במגמה לצמצם את הקושי לקיים את התכנית והתהליך כפי שנקבעו והיו חיוניים להצלחת הכינוס..
    1. בעיות מתודולוגיות:
      – חסר מודל עבודה ברור עם מנהיגים רוחניים ופוליטיים בהיקף משתתפים גדול כל כך. אולם, הניסיון שנעשה נותן לנו קצה חוט לכינון הצעת מודל כזה.
      – המפגש המרתק של מנחים המיומנים בעבודה הנוגעת לכל תחומי החיים והמתמחים בלא מודע בהתנהגות היחיד, הקבוצה והארגון, עם אוכלוסייה שעניינה במודע – באידיאולוגיה, בהלכה, בשפה, במניפולציה ובכוח פוליטי, יצר בסיס ללמידה שראוי למצותה.
      – היה קושי לכל המעורבים בתהליך, להתמקד במשימות עבודה מוגדרות. קדם לכך תהליך מעניין של תרגום דרישות והצעות התוכן של צוות ההיגוי לשפת משימות ממוקדות לעבודה.
      – היה קושי להתייחס אל עמדה כמושא ללמידה, במובחן ממושא להתפלמסות.
      – חשבנו להשתמש ב”תהליך” לצורך השגת תכליות דיון מעשיות בקבוצות. היה קושי לממש זאת בתנאים שהתהוו. אופי הקבוצות, מכאן ותהליכי הרקע וקיצור זמן העבודה הקבוצתית, מכאן, יצרו בעיה של מינון ותזמון התערבויות הנוגעות להיבט הבין אישי והתהליך הקבוצתי. אשר להתמקדות בהיבט המשימתי, נראה שהצלחנו מעבר למשוער.
      – הארגון המורכב – רני, מטעם השר, מיכה ממרכז הרצוג ומנהלי התכנית מטעם בסוד שיח לא אפשר קיום חוזה ברור בין המשתתפים לבין מארגני הכינוס. הדבר פגע בעבודה.
      – מבנה ארגוני ומקצועי מורכב זה לקה בהעדר גיבוש ובהירות. הדבר פגם בעבודה.
      – מאותו טעם, דילגנו על שלב ותהליך חיוניים של הכנה משותפת לצוות ההיגוי ולצוות המנחים באורח המתבקש להשגת המטרה שנקבעה.

    התוצאות החשובות של הכינוס כפי שהמשתתפים סיכמו בשאלון בסיומו ואושרו על-ידי צוותי ההיגוי ובסוד שיח והועברו לידיעת המשתתפים:

    1. נכונות להמשיך במהלך.
    2. נוצר אקלים של הקשבה ופתיחות.
    3. השתתפות הפוליטיקאים בפורום הנקי מתקשורת, יצרה מודל של צמיחה אזרחית בלתי ממוסדת של הדברות, המיועדת לעיצוב נורמות חברתיות חדשות.
    4. באווירה של הידברות אמפתית, הכירו טוב יותר המגזרים השונים, לרבות בעלי דעות קיצוניות, אלה את עמדות אלה ונוצרה הרגשה של ירידה במפלס העוינות ביניהם.
    5. נוצרה תשתית להדברות מעשית, מעוקרת מטענות סרק רווחות, המיועדת להשיג הסכמות לאומיות בנושאי דת-חברה ודת-מדינה ובמקרה של אי-הסכמה, להשיג קירוב לבבות.
    6. התרחבות מעגלי ההדברות, על-ידי השתתפות ומעורבות חרדים (בהיקף מצומצם מפני התנגדות אידיאולוגית), דתיים לאומיים, דתיים אורתודוקסים ליברליים, השמאל הישראלי ואנשי רוח, על-בסיס אישי ולא ייצוגי באכסניה אחת, לדיון באותן סוגיות.
    7. הובן שהסכמה לאומית רחבה, קודמת ועדיפה תהליכית ומהותית על אמנה. הסכמה כזו צריכה לבטא הבנה וקבלה של האחר בחברה הישראלית המגוונת, באורח שיאפשר לאזרחיה חיים משותפים בעלי איכות תרבותית ובעלי משמעות מוסרית יהודית וכלל-אנושית.
    8. הסכמה כזו, כשתבשיל, תוכל להוות תשתית של אושיות יסוד לחברה הישראלית ואם יהיה צורך בכך, תוכל לשמש בסיס לחקיקת יסוד, אשר תחליף את “הסטטוס-קוו” הנוכחי.
    9. מסתמן רצון לדיון קונצפטואלי על החזון החברתי והתרבותי של החברה בישראל בכלל ושל היהודים בה בפרט. במקביל, גוברת הכרת ההכרח להשגת הסכמות פרגמטיות, בעניינים הנוגעים לאורח החיים המשותף, תואמות ומושתתות על חזון זה ומכוונות להגשמתו.
    10. אקלים ההדברות בכינוס ומחויבות המשתתפים בו, יצרו אופטימיות לבניית הבנות, נכונות וצפייה להמשך עבודה תכליתית של בעלי עניין וסמכות חברתית, מוסרית ודתית, ברוח תוכנו וכיווני הפעולה שהותוו בו, לשם כינון הסכמה והכרעה לאומית בנושאי דת-מדינה וחברה.

    המלצות:

    1. להקים מועצה ציבורית ארצית בעלת סמכות מוסרית וציבורית [כדוגמת מועצת “יחד” המוצעת ב”ועדת צמרת” ובהצעות האמנה והחוק]. המועצה תקדם את רעיון ההסכמה הלאומית ותטפל במוקדי מתח ובבעיות שוטפות כאחד.
    2. להבטיח ייצוג כל החלקים בחברה הישראלית, צעירים, עולים, יוצאי רוסיה ואתיופיה במיוחד, ספרדים ויוצאי ארצות המזרח, רובד עממי, וכן מייצגי תפיסות פוליטיות מסורתיות וחילוניות, נוספות על אלה שלקחו חלק בכינוס.
    3. לגבש הסכמה לתכנית מינימום ללימודי יהדות ודמוקרטיה.
    4. להכריע בדבר העיתוי והשיטה של מעורבות התקשורת ושל סוכני שינוי נוספים, דרך פעולתם, וטיב החוזה עמהם בדבר דיווח אחראי, המשרת את מטרות ההידברות מבלי לפגוע בזכות הציבור לדעת.
    5. לשמור על קצב ההולם הידברות כזאת, המחייבת הפנמה, הטמעה ותהליך קבלת החלטות בלתי פורמלי ופורמלי לפי הצורך.
    6. להקים פורום מצומצם, אשר יהווה גוף אקזקוטיבי לניהול המהלך ברמה היום-יומית במובחן מהרמה העקרונית.

    הערות לעניין שיטת העבודה

    1. להגדיר ביתר בירור את תפקידי הפורומים השונים בתהליך העבודה, כמו צוות ההיגוי, מליאות, קבוצות עבודה שונות, כך שכל אחד מהם יועד למטרות ההולמות אותו.
    2. לצמצם ככל הניתן את העבודה במליאות גדולות, להרחיב את העבודה האופרטיבית הממוקדת והסדורה בקבוצות עבודה קטנות ומגוונות, לבנות ולהרכיב אותן באורח אפקטיבי ולהסכים עמהם על יעדיהן ותוכני עבודתם בהתאם לאינטרס של חבריהם ותחומי התמחותם.
    3. ללמוד יחד משיטות העבודה שנוסו עד כה בניהול והנחיית תהליכים אלה, על-מנת להבטיח את שיפורם, יעילותם והמועילות שלהם.
    4. לשתף מומחים ובעלי מקצוע רלבנטיים לפי הצורך והעניין, לרבות אנשי תקשורת ומעצבי דעת קהל בגבולות מוסכמים, המעוגנים בחוזה מתאים, כאמור.
    5. להבטיח את ניהולם ותזמונם של הפורומים השונים באורח יעיל ומועיל.
    6. לתעד את התוכן והתהליך.
    7. לשפר את איגום הניסיון המצטבר מהידברויות קודמות ואחרות בתחום.
    8. לסייע בהגברת ההדברות לאותן מטרות בתוך המגזרים עצמם.
    9. לבחון אפשרות של ביזור חלקים מסוימים של העבודה, באורח שיאפשר הרחבת החלת התהליך על אוכלוסיות מגוונות יותר בחברה הישראלית והטמעתו בציבור הרחב.
    10. להרחיב את הפעילות לדו-שיח רלבנטי גם עם הקהילות בתפוצות.

    סיכום

    היה זה מאמץ מרוכז במתכונת השונה מאירועי הידברות אחרים של “בסוד שיח” בכך שהייתה כאן שותפות ארגונית מורכבת שחייבה גמישות רבה בהתנהלותנו המקצועית. ההיקף הגדול של המשתתפים – 107 והמגוון הגדול שלהם – דתיים ושאינם דתיים – מנהיגים פוליטיים וחברי כנסת, עסקנים ציבוריים, אנשי רוח ורבנים חייבה גמישות רבה בהנחיה ובארגונה. מעניין היה לראות שהמשתתפים הביעו שביעות רצון מעל למצופה נוכח הקשיים שהנהלת הכנס והמנחים זיהו והתמודדו אתם.

    היו גם כמה תוצאות מעשיות לכינוס. החשובות שבהן – אמנת גביזון-מדן, הקמת מועצת יחד, ההתכנסות שהולידה את אמנת כנרת, הקמת קבוצת שלום רוזנברג ושיח “בין עולמות” במכון ון ליר בשיתוף הרב שמואל יעקובוביץ ו”עורה כבודי” שעמד בראשו, מה שקידם את השתתפות העולם החרדי בתהליך חשוב זה שהוביל בהמשך לחתירת השתלבות בתחומים מגוונים בחברה הישראלית הרחבה וכן, מפעלים עצמאיים אחרים של בסוד שיח בהתפתחותה.

    אפילוג

    הדברים המובאים כאן כעשרים שנה אחרי מפעל ייחודי באים על רקע מציאות מורכבת בה ההסתה והשיסוי בתוך החברה הישראלית גודשים את הסאה. אי אפשר שלא להתפעל על רקע זה מהלהט של מדינאים, פעילים חברתיים, אנשי רוח וכהני דת לחפש את המחבר, את המקשר ואולי אף את האחווה בתוך העולם החרדי ובחברה הישראלית בכלל, כשברקע מהדהדים בתוכי הדברים בהם הגינו בפגישת מנהיגים מכל גווני הקשת הפוליטית באותה עת, שהתקיימה בחסותו של הרב יצחק לוי בישיבה בכפר מימון אודות אהבת חינם.

    עד כאן על ההיבט האידיאי של ענייננו, אך כאנשי מקצוע, טרם הצלחנו להפיק לקחים הולמים וחשיבה תיאורטית משמעותית אודות ההכרח להתמודד עם סוגיית המפגש בין הוגים ופעילים חברתיים לבין פוליטיקאים ומקבלי החלטות מדיניות; מפגש שהוא הכרחי וחיוני לחשיבה משותפת על סוגיות יסוד בהתנהלות החברה והמדינה במישור המוסרי, ובניית תשתית של חזון משותף ואתגר לפיתוח וקידום חברת מופת אנושי.

    הצורך הטבעי של בני-אדם לגבש את זהותם החברתית והלאומית בתקופה בה מתפתחת אקספנציה גלובלית, מיטשטשים גבולות לסוגיהם ומתערערים ערכי יסוד אמוניים, מוביל מדרך הטבע להתגבשותן של תפיסות לאומיות בדלניות המבקשות לויאליות לעצמן ומדירות את מי שאיננו בן ברית. כך מתערערות אושיות יסוד דמוקרטיות, מתפתחות נטיות לאומניות המקדשות קבוצות חברתיות בעלות כוח משיכה וכבידה מסוג אחד לעומת כאלו מסוג אחר. מצב זה של כוחות דוחים עד אלימים, אל מול חולשתם של כוחות מלכדים, הופכים להיות בעיה עבור חברה המבקשת לחיות באחווה ובשלום על מנת להבטיח עתיד ראוי לצאצאיה – עתיד של רוגע ורווחה, של יצירה, צמיחה ושגשוג, אושר ושמחה.

    האם אנו יודעים ללמוד מהניסיון ולהכיל שיח אינטר-סובייקטיבי טעון של בעלי שררה המבקשים לשלוט במרחב תוך פתיחות מרבית ובהחזקה מקצועית עוצמתית? יתכן ועבורנו ב”בסוד שיח” זהו האתגר החשוב ביותר בעתיד הנראה לעין.

    לינק למשאב