גישות הומניסטיות – מבובר ועד בוהם במלאכת הדיאלוג

מילות מפתח: דיאלוג. בובר. בסוד שיח. נוכחות. השעיה

מהו דיאלוג? כיצד הוא התפתח ומתפתח? המושג הוא חמקמק, ומשמש בשדות שונים ומגוונים של שיח. החל מפילוסופיה, עבור בפסיכואנליזה ובפסיכולוגיה, סוציולוגיה, ניהול ויחסים בינלאומיים. ברצוני להתחקות במאמר זה על יסודות תיאורטיים פילוסופיים של המושג דיאלוג, לדון במושגים בסיסיים הקשורים בו, ולשרטט עקרונות פעולה.

מרטין בובר בספרו “בסוד-שיח” (1914) מעמיד את הדיאלוג אל מול סוגי שיחה אחרים, והוא מגנה את “הספורט המשונה הזה שנוהגים בו בני אדם, שנקרא ויכוח”.

“ידועים לי שלושה סוגי דו-שיח: האמיתי – בין מדובר ובין מושתק – בו כל אחד מן השותפים מתכוון באמת לאחר או לאחרים על קיומם ועל ככותם ופונה אליהם מתוך כוונה זו, שיתהווה וילך יחס-גומלין חי בינו וביניהם; הדו-שיח הטכני העולה מתוך צרכי ההסכמה העניינית בלבד; וכן חד-שיח המתלבש בדו-שיח, שעה ששניים או למעלה מכן שנזדמנו לפונדק אחד כל אחד סח לעצמו בדרכים מסובכות מופלאות וסבורים הם שנמלטו מעינוייהם של הבדולים לעצמם. 

הסוג הראשון נעשה, כאמור, נדיר מאד; הסוג השני שייך לנכסי צאן ברזל של ‘הקיום המודרני’; בפינות דחויות מסתתר עוד הדו-שיח האמיתי, והוא מתגלה אגב אורחא” (סוגיה שניה: הגבלה, עמ’ 128, “בסוד-שיח”)

לדעת בובר, יש “חיים בחד-שיח” ו”חיים בדו-שיח”, שהם חוויה שונה לחלוטין. בניגוד לקאנט, הרואה את התודעה כיחס בין אובייקט לסובייקט (כל אובייקט הוא סובייקט לאחר, והאחר יכול להיות גם אובייקט עבורו, וכן הלאה), בובר רואה את התודעה הקיומית בשני אופני יחס עיקריים: אני-אתה ואני-לז. זיקת אני–לז היא זיקה פונקציונלית, שבה אדם משתמש בזולתו לצורך מסוים, פיזי או פסיכולוגי. זיקת אני-אתה היא זיקה של קשר אמיתי, הכרה מלאה בנוכחותו המלאה של בן-השיח. בובר מכנה אותה “ניכוח אישי“. הכרה זו היא אינטימית ביותר, ובובר מביא דוגמאות לה אף מהזיקה של אם-תינוק, ואפילו מזיקה היכולה להיווצר בין אדם לבע”ח: זיקה שאיננה פונקציונלית, שהיא “טהורה” כביכול לחלוטין.

תיאורו את התינוק העסוק בנוכחותה של האם מזכיר תיאורים מאוחרים בהרבה של פסיכולוגים מאסכולת העצמי שעוסקים בתצפיות בתינוקות (ראה ספרו של דניאל שטרן “יומנו של תינוק”). גם בתיאורים אלו מופיעה זיקה אינטימית של התכווננות (attuning), של התאמה מלאה בין שני יצורי האנוש הללו. המעניין בדוגמאות אלו, שהן מראות בבירור את המעברים בין מצב  תודעה אני-לז של התינוק (“אני צריך את אמא עכשיו לסיפוק צרכיי”) לבין מצב תודעה של אני-אתה (“אני מכיר את אמא לאט לאט כיצור חדש ומתהווה”).

תמר קרון וחיים דסברג (1989 ) מצביעים על תופעה דומה בדיאלוג בין-אישי הנוצר בפסיכותרפיה, הנקראת בפיהם “הקפה”: אותו רגע חד-פעמי ו”נסי” כמעט, מפתיע ובלתי-צפוי, שבו פתאום נפגשים המטפל והמטופל כשני בני אדם, ללא התפקידים החוצצים ביניהם, ושניהם מכירים זה בנוכחותו המלאה של זה ונותנים כבוד לנוכחות זו. רגע כזה יכול להוות נקודת מפנה בטיפול, כמספקת נקודת ראות חדשה ויכולה לשנות תפיסת עולם מקובעת של המטופל (ולמעשה גם של המטפל).

הרגע הזה, שדסברג וקרון כינוהו “הקפה”, מאפיין עמדה פנימית של נוכחות presence. בשנים האחרונות נידון נושא הנוכחות בשדה הפסיכותרפיה כנושא מרכזי. הוא מחבר בין גישות אנליטיות מוקדמות לבין גישות חדשניות בחקר המוח של קשיבות mindfulness, ולמעשה עומד בבסיס כל קשר טיפולי מוצלח: היכולת וההתמסרות של המטפל להיות בנוכחות מלאה עבור המטופל. אכן, בתוך גבולות של זמן ומקום, אבל עדיין בנוכחות מלאה.

זהו רגע המאפיין תפיסת עולם אקזיסטנציאליסטית המדגישה את ה”מפגש” encounter שבקשר הטיפולי כגורם ריפוי. את חשיבות ה”מפגש” ראה גם קארל רוג’רס (בובר ורוג’רס 1965), שהיה פסיכולוג אמריקאי שפיתח אסכולה חדשה בפסיכותרפיה בשנות השלושים המתבססת על שיקוף רגשי ודיאלוג בין-אישי (client- centered therapy) . בשנת 1965 יזם פרופ’ מוריס פרידמן מאוניברסיטת מישיגן דיאלוג בין שני ההוגים, רוג’רס הפסיכולוג ובובר הפילוסוף (בובר ורוג’רס 1965).  בדיאלוג מפורסם זה, שבו לובנו נקודות דומות במשנתם של שני ההוגים מזוויותיהם השונות, הצליח למעשה רוג’רס להוכיח לבובר שייתכן אף ייתכן דיאלוג בפני אנשים נוספים, דיאלוג רב-משתתפים או אפילו רב-קולי. בובר אכן שינה את דעתו בעקבות אותו מפגש, והוא ויתר על סברתו הקודמת – שדיאלוג יכול להיווצר רק בתנאים עדינים ואינטימיים ביותר של רשות היחיד. הכרה חדשה זו מהווה סוג של הפתעה, שכמוה נוצרות ברגעי החסד של מפגש אותנטי בתהליכי דיאלוג.

יש חשיבות רבה למסקנה זו שלו, כי אכן השאלה הנשאלת עד כה היא מה על דיאלוג  בקבוצות, וביניהן, ובפרט בקבוצות שנמצאות בקונפליקט זו עם זו? האם ניתן להחיל עליהן תפיסות פילוסופיות כפי שהובאו לעיל? התמורה בדעתו של בובר נותנת פתח רעיוני להרחבת תחום הדיאלוג מרשות היחיד לרשות הרבים, משום שעבודת הדיאלוג הקבוצתי מתבססת על אמונה, שבקבוצה מתקיימים תהליכים מאפשרי דיאלוג, כמו גם תהליכים חוסמי דיאלוג. בקבוצה מתאפשרים תהליכים של “ניכוח”, של עמידה אותנטית מול הזולת,  ע”י זיהוי ההשלכות ועיוותי התפיסה הבין-אישית ולקיחת האחריות הרגשית עליהן, כך ש”אני אני ואתה אתה”.

בובר היה גם סוציולוג וככזה הוא כתב על סוג מיוחד של יחסים במסגרת קהילתית (נתיבות באוטופיה 1947): “רק מבפנים, על-ידי החייאת רקמתם של התאים, תבוא רפואה והתחדשות. העדה על כל צורותיה צריך שתתמלא מציאות חדשה, מציאות של יחסים ישירים יותר, טהורים יותר, צודקים יותר בין אדם לחברו, כדי שמתוך ליכוד של קהילות אמיתיות תקום חברותא אמיתית.”

דוד בוהם (Bohm 1990) הוא פיסיקאי נודע, שהאמין בצורך בשינוי חברתי של  תפיסת העולם (state of mind) בחברה המדעית התחרותית המתקדמת. לטענתו, ההתמחות הטכנולוגית גורמת לספציאליזציה של הידע, והמחיר לכך הוא פרגמנטציה של החשיבה. אנשים מתחומי התמחות שונים מתקשים לתקשר ולחשוב יחד.  על מנת להתמודד עם קושי זה, הוא פיתח מודל של  קבוצות דיאלוג, והגדיר את תפקודן ומטרתן כ“הסתכלות והתבוננות משותפת על מציאות אחת, מנקודות ראות שונות”. הוא מתאר תהליך שבו כל חברי הקבוצה משעים באופן זמני את הדעות והרגשות האישיים שלהם לגבי נושא מסוים שבו דנים, ומתבוננים בו יחד. השעיה (suspension) היא יכולת חשובה בתהליכי דיאלוג, שניתן לפתח אותה ע”י תשומת לב למחשבות ועמדות פנימיות. עצם היכולת המשותפת לעשות זאת ולשמור על ה”יחד” הקבוצתי, יוצרת הזדמנות להסתכלות חדשה. כדבריו:

“אנו טוענים כי אנשים בכל קבוצה יביאו אליה את הנחותיהם, וככל שהקבוצה ממשיכה להיפגש, ההנחות האלו ייחשפו. ואז, מה שיתבקש הוא  להשעות את ההנחות הללו, כך שלא יהיו נכונות, כך שאתה לא מוציא אותן לפועל וגם לא מדחיק אותן. אינך מאמין בהן, וגם לא בלתי-מאמין בהן, אינך שופט אותן כטוב או רע.. אתה פשוט מסתכל מה משמעותן – לא רק שלך, אלא בה בעת גם של האחרים. איננו מנסים לשנות דעתו של איש. לאחר תום המפגש, כל אחד יוכל לשנות או לא לשנות את דעותיו.”  (תרגום חפשי, On Dialogue, Seminars of D. Bohm )

הגדרה נוספת שבוהם תורם בתחום זה היא:

“אם הפרט יכול להכיל to hold)) את כל המשמעויות יחד בתוך עצמו, כי אז יש לו הלך רוח attitude)) של דיאלוג“.

כלומר, מדובר ביכולת של האדם להחזיק בתוך עצמו יחסי גומלין בין דיאלוג פנימי, לדיאלוג חיצוני עם המשפחה, הקבוצה, הקהילה והעולם כולו.

הגדרה זו עולה בקנה אחד עם מושג ה”הכלה” של ביון (Bion 1961, בעברית 1992) וויניקוט (Winnicot 1958), והתמודדות עם מנגנון הפיצול השכיח כל כך ביחסי אנוש, ע”י פיתוח יכולת אישית להתבוננות ואינטגרציה.

עולם תוכן עשיר נוסף הלך והתפתח במהלך העשורים האחרונים למאה הקודמת, במכון טויסטוק שבלונדון, תחום של יחסי קבוצות group relations. התחום מתבסס על הגותו של ביון Bion שדיבר על החיים הסמויים, שאינם מודעים, של כל מערכת וכל קבוצה אנושית: על הנחות בסיסיות בחייה של קבוצה, שאינן מודעות ומלוות באופן רציף את עבודתה המודעת של כל קבוצה; על ייחוסים שמשפיעים על יחסי העבודה והתקדמות במשימה; על נטיות אנושיות אוניברסליות לבידול, פיצול והשלכות ביחס ל”אחר” שבכל קבוצה או מערכת; על היות הקבוצה מערכת שלמה, שכל קול יחיד שבתוכה מבטא רכיבים סמויים הנמצאים גם אצל פרטים אחרים.

הגות זאת, שהולכת ומתפתחת ברחבי העולם, מתבטאת בלמידות רבות המושגות בכנסים ליחסי קבוצות שמתקיימים בכארבעים מדינות שונות מזה שנים רבות. בישראל מובילה למידה זו חברה לתועלת הציבור “אפק” (ארגון פרט קבוצה). התובנות הצומחות מתוך הכנסים מאפשרות לזהות לעתים גם “לא מודע קולקטיבי” , שמשקף ומצלם מצב תודעתי של תפיסות עולם עכשויות ביחס לחברה, לעולם, ולקבוצה המסוימת שבתוכה נערכת הסדנה. בעיקר נותנים כנסים ליחסי קבוצות הזדמנות להבחין ולתרגל תפקידים שונים של השפעה, סמכות ומנהיגות בתוך ארגון ובקהילה.

הוגה נוסף שעסק בתחום הדיאלוג בהיבט חברתי ולאומי רחב, הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שבמאמרו “אורות התחייה” י”ח עומד על המצב הלאומי בישראל של בין מלחמות העולם:

“שלושת הסיעות היותר רשמיות בחיי האומה אצלנו; האחת האורתודוכסית, כמו שרגילים לקרותה, הנושאת את דגל הקודש, טוענת באומץ בקנאה ובמרירות, בעד התורה והמצווה, האמונה וכל קודש בישראל; השניה היא הלאומיות החדשה, הלוחמת בעד כל דבר שהנטיה הלאומית שואפת אליו….השלישית היא הליברלית, שהייתה נושאת את דגל ההשכלה בעבר לא רחוק ועדיין ידה תקיפה בחוגים רחבים, היא אינה מתכנסת בחטיבה הלאומית ודורשת את התוכן האנושי הכללי של ההשכלה, התרבות והמוסר ועוד.

 הדבר מובן, שבמצב בריא יש צורך בשלושת הכוחות האלה גם יחד…ויחד יתוועדו היחידים וגם הסיעות, שכל אחד מהם מוצא את כישרונותיו יותר מסוגלים לחלק אחד משלושת החלקים הללו, בידידות הראויה, להכיר בעין יפה כל אחד את התפקיד החיובי של חברו.  (“אורות התחייה” י”ח, בתוך “אורות” ע”א)

הקטע הקצר הזה מדגים את גישת הרב קוק, שבה יש מקום לכוחות ולקבוצות שונות בעם, אבל יש צורך ב”היוועדות” ודיאלוג מתמיד כדי לכבד ולאפשר לכל כוח וקבוצה לפעול את פעולתם החיונית. במקום קודם במאמר הוא מציין את החשיבות העצומה שיש לקשר בין הקבוצות כדי למתן ולמנוע את הקיצוניות הפוטנציאלית בכל קבוצה  (“שיבצר כל אחד מהם את הקיצוניות שחברו יוכל להביא בצורה מקולקלת, כשלא יסויג דרכו“). ויתרה מזאת, גם להכיר כל קבוצה בתרומתה של חברתה ולסייע לה.

עמותת “בסוד שיח” שנוסדה בשנת 1992, גיבשה הנחות יסוד הלקוחות מעולם התוכן של יחסי קבוצות ומעולם התוכן של דיאלוג, ובנתה פעילויות חקר וקידום דיאלוג בין קבוצות קונפליקט בחברה הישראלית. על בסיס הנחות היסוד הבאות:

הנחה ראשונה

בבסיס העמדות הפוליטיות וההתנהגויות השונות של בני אדם קיימים תהליכים מודעים ולא מודעים, הנובעים מצרכים ורגשות אנושיים ומונעים על-ידי אמונות ותרבויות משותפות, חלקן גלויות וחלקן סמויות.

אנשים דומים זה לזה בצרכיהם הבסיסיים  וברגשות האנושיים ושונים זה מזה באמונותיהם, בעמדותיהם, בהתנהגויות, שיוכים תרבותיים וקהילתיים וכו’. בבסיס העמדות הפוליטיות וההתנהגויות החברתיות השונות קיימים תהליכים שעונים על צרכים בסיסיים של שייכות, בטחון ועוד. אלה בחלקם גלויים, בחלקם סמויים, יש להם רכיבים מודעים ורכיבים לא מודעים. ברובד הצרכים הבסיסיים רב המשותף בין בני אדם מן המפריד.

הנחה שניה

השלם מורכב מניגודים, ובהיות השלם יצירה דינמית חיה, אפשרי דיאלוג בין חלקיו השונים.

קיימת תלות הדדית interdependence , לעתים סמויה, בין קבוצות שונות בתוך המערכת השלמה. לעתים נראה על פניו שכל קבוצה מעונינת בסילוקה של האחרת, אולם במבט מעמיק יותר מתברר כי הקבוצה מספקת צרכים סמויים של הקבוצה האחרת ולעתים היריבה, בעצם נוכחותה והתנהלותה. כל פרט במערכת מבטא קול שאינו ייחודי רק לו, אלא גם מבטא קולות של פרטים אחרים שמושתקים או סמויים.

הנחה שלישית

דו-קיום (או רב-קיום) של קבוצות, דעות ואידיאולוגיות שונות ואף מנוגדות בתוך ארגון ספציפי ובחברה כולה הוא אפשרי, ואף רצוי בהיותו מעודד התפתחות והפריה הדדית.

הקולות השונים, בהישמעם, יכולים לייצר קיימות משותפת של פרטים וקבוצות שונות ואף מנוגדות בתוך המערכת. כאשר נבנה מרחב מוגן ובטוח לדיאלוג, הפרטים והקבוצות השונות יוכלו להתפתח ולהתרחב בעצמן תודות להקשבה ההדדית עם האחרים.

לסיכום, הנחות היסוד של “בסוד שיח” מגלמות בתוכן את ההבנות ביחס לתפיסת המערכת של החברה הישראלית כשלם, וביחס ליכולת להתבונן ולפעול בתוך מערכת זו מתוך עקרונות הדיאלוג ששורטטו לעיל:

מפגש – שיש בו נוכחות (השואפת לאני-אתה בובריאני), הכרה והתכווננות, והוא מוביל להשעיה (כפי שבוהם מתאר אותה) והפתעה (המציאות נגלית מכוון אחר מהמצופה).

ביבליוגרפיה

1.       ביון, ו.ר. (1992), התנסויות בקבוצות, זמורה-ביתן

2.       בובר, מרטין (1980), בסוד שיח, מוסד ביאליק

3.       בובר, מרטין, נתיבות באוטופיה, (1947), עם עובד

4.       בובר, מרטין ורוג’רס, קרל (1969), דו שיח , הוצאה פנימית אוניברסיטת תל אביב

5.       ינוב, בנימין (1995), שלום חבר, קרנרמן תל אביב

6.       קוק, הרב אי”צ הכהן (תשנ”ב), “אורות התחיה” י”ח, אורות,  מוסד הרב קוק

7.       קרון, תמר ודסברג, חיים (1989), “מפגש בעולם המשותף של המטפל והמטופל – דו שיח עם  תורתו של מרטין בובר”, בתוך שיחות כרך א’ חוברת מס. 3 רמת השרון

8.      שטרן, דניאל (1997), יומנו של תינוק, מודן תל-אביב

9. Bohm, David (1990), On Dialogue ,David Bohm Seminars

Diamond, Louise (1994), Dialogue: Peacebuilding Through Discovery, Institute for  Multi- Track Diplomacy, USA

10. Erlich,  Shmuel (1994), “ On Discourse  with the Enemy : a Psychoanalytical Perspective”, in Palestine – Israel  Journal,  4,  Jerusalem                                                                                                                                       
11. Rozenberg, Marshal (1990), Non Violent Communication, Tel aviv
12. Winnicot, D.W. (1950), Through Pediatrics to Psychoanalysis, NY