בטרם התנתקות 2005 – דיאלוג בקרב קהילות מיועדות לפינוי כפוי

מאת: מרים שפירא

מלות מפתח: התנתקות. עקירה. פינוי כפוי. קהילה. חרדה.


רקע:

עבודתנו בקרב קהילות שהיו מיועדות לפינוי כפוי החלה בקיץ 2004, שנה לפני יישום ההתנתקות הצפויה. תכנית ההתנתקות עלתה על סדר היום הציבורי בסוף 2003, בנאומו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון, שהודיע על עזיבה חד צדדית של חבל עזה וצפון השומרון, ופינוי כל הישובים היהודיים ששכנו שם.

מי פנה? מה היה האתגר שהציבו בפנינו?

ראשי המועצה האזורית שומרון פנו אלי, כמנהלת מהו"ת שומרון (מרכז להיערכות והתמודדות בחירום), בבקשה להבנות ולקיים תהליך הכנה והיערכות מיטבית עבור האוכלוסייה האמורה להיות עקורה. המטרה היתה להכין את התושבים  (בעבודת מניעה) ככל האפשר לתהליך שצפוי להיות כואב וקשה, ולאפשר להם לסיימו ב"ראש זקוף" ובתחושת ערך עצמי.

מה עשינו? תיאור הפעילות:

מרגע היוודע דבר תכנית ההתנתקות ב-2004 והאיום שהיא מהווה עבור תושבי מוא"ז שומרון, הוחל בעבודת מניעה רחבה במחלקות החברתיות של המועצה. עבודה זו נוהלה באופן מערכתי ונגעה בכל המחלקות המסייעות הרלוונטיות לנושא : החל ממנכ"ל המועצה וראשה, וכלה בעו"סים פסיכולוגים גננות ומורים. פעילות זו הלכה ונהיתה אינטנסיבית יותר ויותר לקראת סוף שנת הלימודים עת הסתמנו הבדלים ניכרים יותר ויותר בין ארבעת הישובים.

שלבי העבודה:

  1. פותחו וגובש תפיסה כוללת ומודל עבודה גנרי (מודל 3 הרגליים, יוצג כאן בהמשך) לתמיכה במאבק , בחוסן ובשמירת רציפות. התפיסה הכוללת פותחה במהלך שני ימי סדנה שיועדו לבעלי תפקידים במועצה ומחוצה לה, כולל רבנים ואנשי ציבור רלונטיים. מודל העבודה הותאם לתושבים בכל ישוב וישוב. התקיים לווי ייחודי בכל קהילה מתוך ארבע הקהילות המאוימות. הלווי כלל יעוץ ארגוני, קהילתי, פרטני ומשפחתי.
  2. התארגנות בזוגות: צוותו שני אנשי מקצוע לכל אחד מארבעת הישובים המאוימים:- הראשון: עו"ס של המחלקה לשירותים חברתיים, המוכרת לתושבים משכבר ומכירה אותם באופן אישי ומשפחתי.- השני: יועץ ארגוני/ קהילתי מחוץ לישוב (איש מהו"ת), שהביא אתו את הפן של מנהיגות קהילתית.
  3. פיתוח תכנית ספציפית לישוב:  כל זוג בנה תכנית מיפוי צרכים והתערבות לקהילה בה התערב.
  4. עבודה עם המנהיגים: הזוג ביקר בישוב לפחות אחת לשבוע וליווה את  המנהיגות הנבחרת ובעלי תפקידים נוספים (רכזת קהילה, רכז נוער, מנהלת מעון ועוד) וסייע להם לנהל ולהנהיג את קהילתם בתקופת אי ודאות. כמו כן התקיים גם לפחות ביקור אחד רשמי של כל הנהגת המועצה  (כולל ראש המועצה, שבאותה עת גם כיהן כראש מועצת יש"ע) עם כלל התושבים.
  5. עבודה עם המשפחות: כניסה יזומה לכל המשפחות בישוב, למספר סבבים של איתור צרכים ופתיחת מרחב דיאלוג זוגי ומשפחתי. בביקורי בית אלו התגלה עולם מלא של צרכים וכאבים, שלא באו לידי ביטוי בעבודה הישירה עם המנהיגויות בישוב. התושבים נזקקו למענים מגוונים: קישור עם משרדי ממשלה שונים ועם שירותים ציבוריים שונים, קישור למנהלת סל"ע. צורך לשוחח ולקבל לגיטימציה לתחושות קשות ביותר, וצורך בעידוד שסייע להם לעבור מאין אונים לשליטה: להתאושש ולנקוט צעדים מעשיים לרווחתם העכשווית והעתידית.

דוגמאות אחרות לאופני עבודה בשלב זה הן:

  • התבקשה עבודה קבוצתית יצירתית עם ילדי שני ישובים, לסייע בביטוי חששות וציפיות, ולאיתור מקורות כוח.
  • נכתבה עבור המשפחות חוברת "סיפור משפחתי" שנועדה לתת כלים מגוונים לדיאלוג עם הילדים במצב אי ודאות וחרדה: כלים יצירתיים, חשיבה חיובית, שיח מובנה, תכנון ועשיה ללכידות משפחתית,  הרפיה ודמיון מודרך ועוד.

תפיסה ומודל העבודה שפיתחנו להתנהלות במצבי אי ודאות :

"מודל שלוש הרגליים"  

בחיי הפרט והמשפחה קיימים מצבים של התמודדות מתמשכת עם איום, שכרוכה באי ודאות ובטלטלות לעתים קשות של המציאות. דוגמאות לכך הן: חיים בצל מחלה סופנית של אחד מבני המשפחה. חיים בצל איום של משפט מתמשך של אחד מבני המשפחה שעלול להסתיים במאסר. דוגמאות נוספות – תקופה מתמשכת של טרור מזדמן, ללא חוקיות קבועה של עיתוי או מיקום בחבל ארץ מסוים. איום בפינוי כפוי ועקירה של אדם מביתו, בין אם מסיבות של עיקול וכד' על רקע כספי, ובין אם מדובר בפינוי של קהילה על רקע פוליטי או מדיני.

כל המצבים האלו צורכים התארגנות נפשית  משמעותית, באין לאירוע המתמשך בדרך כלל התחלה וסיום ידועים ומובחנים מראש. בזמן אירוע טראומטי "רגיל", בדרך כלל האירוע התרחש והסתיים ורק אז מתחילה התמודדות של איסוף כוחות ועיבוד מה שאירע. אין כך המצב במצבי חיים מתמשכים שתוארו לעיל, אין התארגנות מסודרת של כוחות הפרט והמשפחה להתעמת ולעבד את הטראומה שהתרחשה או אפילו את האבדן.

אי הודאות, התעתוע "שמא זה לא יקרה", הנטיה הטבעית להגן על הנפש מפני זעזוע עתידי, כל אלו הופכים את המצב לקשה יותר להתארגנות נפשית ותפקודית. אדם חווה ערעור פנימי במצבים אלו והתשה עמוקה. שווי המשקל והאיזון של הכוחות הקיים בדרך כלל, מתערער. זאת ברמה האישית והמשפחתית, ולעתים אף הקהילתית.

הצעתנו היא להמשיג את ההתמודדות בעת כזאת באמצעות מודל שלוש הרגליים.

בתוך המציאות המורכבת, האדם נדרש לפעול בשלושה ערוצים שונים, המשלימים זה את זה ויכולים לשמור על אינטגרציה של האישיות. המשפחה כאורגן, או הקהילה כמערכת, יוכלו לממש זאת אפילו ביתר קלות, ולשמור על לכידות משפחתית או קהילתית בזמנים קשים.

הערוצים השונים הם מאבק, רציפות והתבוננות.

מאבק הוא ערוץ פעילות חיוני לאדם או למשפחה ולקהילה כנגד איום שקיים במציאות. המאבק יכול להיות רפואי – נסיון לקבל חו"ד נוספת, להשיג תרופה נסיונית שיכולה להאריך חיים וכד'. לעתים המאבק ילבש אופי משפטי או כספי, להשגת זכאות או הטבה במצבים אלו. במקרים אחרים המאבק יהיה במישור המשפטי, או הפוליטי, או הבטחוני. יש אנשים שחווים תפילה כסוג של מאבק והתרסה או תחינה כלפי הבורא. בקצרה, הערוץ של המאבק הוא חיוני לתחושת התקווה והאקטיביות, שידוע לנו כי הם תורמים לחוסן האישי. "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל יתיאש מן הרחמים".

הרציפות היא אבן יסוד בהתמודדות במצבי חירום, היא מארגנת את המציאות ומיטיבה את העוגנים הקיימים. (עומר ואלון; להד ואילון) במציאות מעורערת, עת כל רגע יכול להגיע מידע חדש של איום כזה או אחר, יש צורך חזק מהרגיל ברציפויות: שגרת עבודה או לימודים נשמרת. גם כאשר יש מאבק עיקש במחלה, או באיומים בטחוניים וכד' – גם אז המשפחה תשמור על חוסנה בכך שתקפיד על ארוחות מסודרות, קניית בגדים לילדים, לציין ימי הולדת וכד'. אחד הרכיבים החשובים בחוסן הוא רציפות תפקודית, כמו גם רציפות של הזהות. חשוב לזכור וגם להמחיש, כי הפרט או המשפחה אינם מאבדים את זהותם הבסיסית לנוכח איום מתמשך כזה, ושומרים על מסורות ותפקידי זהות ברציפות.

– הערוץ השלישי הוא התבוננות, והוא הקשה ביותר ליישום במציאות מתמשכת של איום ואי ודאות. ההתבוננות משמעותה פיתוח היכולת הרפלקטיבית, ליצור מרחב מוגן לשיח ברמות שונות: שיח פנימי בין אדם לעצמו. שיח בין בני זוג, בין הורים לילדיהם. בין שכנים או קבוצות תושבים. מרחבי השיח המוגן בזמנים אלו הם לא פשוטים ליצירה ושימור, משום הנטיה הטבעית וההישרדותית של לעשות ולפעול ולהיות ב-doing ולגמרי לא  ב-being. נוצר חוסר איזון של עשייה מרובה מתמשכת ומתישה, בעיקר עם אנרגיה של מאבק, ללא הזדמנויות מספיקות לתדלוק ולהזנה. הזדמנויות אלו יש ליצור, ע"י שיח מוזמן עבור בני זוג. וכד'. במסגרות כאלו של שיח, הכוונה היא לאפשר לבני הזוג לשוחח בגילוי לב על דאגותיהם, על חילוקי דעות אם יש ביניהם, וגם לתכנן ולזהות משאבי כוח שטרם השתמשו בהם.

יש אנשים שבמצבי איום מתמשך זקוקים מאד למידע ול"תכניות מגירה", לברר ולצפות פני עתיד, לשאול שאלות ולחפש תשובות על "היום שאחרי". אם מדובר על פינוי/ עקירה – מה יקרה ואיפה נגור אם זה יקרה? כשמדובר על מוות צפוי – איך נסתדר? מי ימלא את מקום החולה שכעת עוד איתנו? אלו שאלות שביום יום קשה מאד לאוורר ולשאול אותן, ובמיוחד קשה הדבר לילדים, שנזהרים לא להכביד על הוריהם במצבי לחץ. אבל דוקא הילדים הם הפגיעים ביותר לערעור כבד ומסיבי של כל סביבתם. ודוקא הם הזקוקים ביותר לסוג כזה של שיח, גם עם הוריהם וגם עם קבוצת השווים. (ד"ר חוה וייס) המחקר וגם השדה מראים (גלקהופף), כי במצבי אי ודאות החרדה עולה, ואיתה גם התפקוד משתבש. ערוץ ההתבוננות, בשיח מונחה או אף בשיח פנימי או זוגי, יכול לתמוך תמיכה בין אישית ולצמצם חרדה, כמו גם לספק לעיתים תשובות חלקיות לחוסר המידע המוחלט.

מודל שלוש הרגליים, כפי שהוצג כאן, הופעל בתקופות של המתנה והתכוננות לפינוי כפוי צפוי במספר אירועים. ברמה ארגונית מערכתית, הרשות שטיפלה באירועים אלו הפיקה תועלת רבה מהתארגנות בהתאם לשלושת הערוצים.

העקרון המארגן היה כבוד הדדי ואינטראקציה חיובית ושוטפת בין המחלקות השונות שפעלו בערוצים שונים: מחלקות הארגון והלוגיסטיקה עסקו בשימור הרציפויות, מחלקת החינוך והרווחה עסקו בהתבוננות, והמחלקה האסטרטגית של המועצה עסקה במאבק.

נשמרו פגישות קבועות ליידוע, דיון ולעתים אף גישור בין המחלקות השונות, על מנת לשמור על אינטגרציה ולכידות של הגוף המועצתי כולו. כאשר עלו קונפליקטים בין הגופים השונים – כצפוי במצבים אלו – הם נידונו וטופלו במסגרת הכוללת, תוך הבנה של המערכת כשלם.

גם בקהילות עקרונות אלו התקבלו ויושמו. ככל שהקהילה קטנה יותר, וכמובן במשפחה, כך קשה יותר כנראה ליישם את המודל במלואו, כי העומס נופל על מספר קטן יותר של אנשים. על מנת לפעול בערוצים של מאבק, רציפות והתבוננות בו-זמנית , יש לפנות ולהשתמש באנרגיות שונות. זהו מאמץ מנטלי גדול ודורש יכולת מורכבות גבוהה, מחד. מאידך, מאמץ זה גם מפתח יכולת גבוהה למורכבות ולניהול וויסות עצמי, אצל פרט או משפחה שמשקיעים מאמץ זה.

מה קרה כתוצאה מההתערבות?

קשה מאד להעריך בצורה מסודרת תוצאות והשפעות של מהלך ההתערבות המתואר, שיצר מרחבים מוגנים של שיח זוגי, משפחתי, קבוצתי וקהילתי. מדיווחים של עקורים שנאלצו לעזוב את יישוביהם, עלה כי הביקורים בבתים היו משמעותיים עבורם, ואפשרו חשיבה יותר "נקיה" בתקופה הקשה שלפני העקירה. העובדה היא, כי רוב העקורים מישובי צפון השומרון מצאו את מקומם במקומות מגורים חלופיים והסתגלו לנסיבות חייהם החדשות. נראה כי הם סובלים פחות מסימנים פוסטראומטיים מעקורים אחרים.

מה למדנו?

  • בעת משבר, קונפליקט קשה כמו ההתנתקות, אפשרי לממש תנאים מוגנים לדיאלוג משמעותי. זו למידה מפתיעה ומעוררת תקוה. מצאנו שאפשרי לייצר מרחב לשיח זוגי משמעותי גם בתנאים בהם קיים קונפליקט בין בני הזוג בשאלות מהותיות כמו: יחס למנהלת, יחס למדינה, התנהלות כספית ועוד. אפשרי לייצר מרחב קבוצתי לילדים שמתמודדים עם חוסר ודאות ואיום, מרחב שמאפשר להם בניית חוסן אישי בתוך ומתוך הכוח הקבוצתי. ("מעקירה לנטיעה", הוצאת מהו"ת 2006).
  • במציאות מאיימת ולוחצת, בעת משבר פוליטי, קיימת נטייה לסמוך ולקבל סיוע מדמויות מוכרות. היכולת לפגוש את "הזר" והיכולת להסתייע ב"יועץ זר", מוגבלת. יכולת זו הולכת ומתפתחת, או משתקמת, ככל שמתרחקים מהאירוע המשברי. הייתה נכונות נמוכה בעת ההיערכות לקראת ההתנתקות, להיעזר ביועצים "זרים" מחוץ למערכת, וזו התאפשרה בזכות התווך והנוכחות של דמות המוכרת. אחרי העקירה, ככל שחלף הזמן היכולת לקבל יעוץ מאנשים חיצוניים למערכת, גדלה.
  • בעבודה בצוותים מעורבים של יועץ חוץ ויועץ פנים  התגלתה כבעלת עוצמה מיוחדת הן בשירות לתושבים והן בבניה ואחזקה של חוסן אנשי הצוות. : הצוות ההטרוגני יצר אפשרויות גם לחשיפה וללמידה של נקודות ראות שונות ומגוונות וסייע בצמצום לתהליכי שחיקה מסיביים שנוצרים העבודה אינטנסיבית וטעונה מסוג זה.


מרים שפירא, עורכת ויזמת משותפת של המקראה. 053-7750547 miriamshapira@013.net פסיכולוגית קלינית,M.A.; מומחית בטיפול בטראומה ואבל; מנחת קבוצות; קליניקה פרטית; ראשת עמותת "מהו"ת ישראל" להיערכות חירום ובנית חוסן; חברה, מייסדת ויו"ר ראשון של עמותת "בסוד שיח" לקידום דיאלוג בין קבוצות קונפליקט בישראל; חברה ב"אפק" ויועצת בסדנאות בארץ ובעולם ללמידה התנסותית של יחסי קבוצות group relations. מנהלת סדנאות בגישת G R  בבסוד שיח.