זהות ושייכות בתקופת ההתנתקות 2005

מאת: מרים שפירא, טובה אורבוך, אבנר הרמתי, מישאל חירורג, שי בן יוסף, טל אלון

עורך/כים: ישראל כ"ץ
שם הספר: אנליזה ארגונית : כתב עת לייעוץ ארגוני – גיליון 10
שם ההוצאה: צפנת, מכון למחקר, פיתוח וייעוץ ארגוני
שנת ההוצאה: 2006
עמודים: 18-25

"לצערי הייתי באוהל רק פעמיים – בערב הפתיחה בתשעה באב , ועכשיו בערב הסיום . אבל אני חייב לומר שבמשך שלושה שבועות , היה האוהל אתי , ובכל מקום שבו הייתי – אנשים שאלו אותי ורצו לשמוע עליו ; היה חשוב שיש משהו כזה , ושהוא גם נמצא באיזה מקום פיזי" ( התבטאות של אחד האנשים לגבי האוהל ). ישנו קטע שיר המשקף באופן המהותי ביותר את הכוונה ואת מאמץ העשייה שהביאו , לאחר תשעה חודשים , ל"היוולדו " של אוהל ההידברות וההקשבה בצומת "סעד " בנגב . זהו משפט המתאר נאמנה גם את טיבו של האוהל , אשר הופעל ופעל שם בצורה רציפה , בין ה 7 ל- 31 באוגוסט , 2005 תוך שיתוף פעולה בין גורמים רבים , אם כפרטים ואם בארגונים וקהילות, שהביאו עמם כוונה ועשייה :

" יש שדה שהנו מעבר לעשיית טוב ולעשיית רע . אני אפגוש אותך שם".

" ! There is a field beyond right-doing and wrong-doing. I will meet you there "

(קטע מתוך שיר של ג'ילאלדין רומי, משורר סופי מהמאות ה – 12-13 ) .

להלן נביא הדים של מחשבות, חוויות וזהויות שהציפו ועטפו אותנו בתקופה הקשה שבה התרחש הפינוי מגוש קטיף – תקופה שבה מצאנו באוהל מקום, "שדה", מרחב נפשי לנו ולאחרים; שדה שבו יש והיתה אפשרות להפגיש את הבלתי נפגשים בתוך כל אחד מאתנו ובתוך החברה הישראלית; מרחב פגישה לרבים, שונים ושנויים במחלוקת עם נפשם ועם אחרים. זאת עשינו בשיתופם של רבים, חלקם שותפים ותיקים ומוכרים וחלקם "אחרים",  כאלה שחברו אתנו לדרך המיוחדת הזו .

הכוונה

הכוונה הייתה ליצור מקום פיזי, "אוהל מועד", אי של שפיות במרחב של אי שפיות. מקום שאליו מוזמנים כל אחד ואחת, ושבו ניתן להיוועד, להיוועץ, לחלוק, להשיח, ובכך לאפשר לכל אשר יהיה בעת הזו להיות מעוכל יותר, שפוי יותר, שלם יותר. אוהל שישמש מרחב לכל מי שרוצה להיות שם – לאנשי מקצוע ולאורחים שונים.

ה "הבשלה" של הקמת האוהל כמוה כהריון. תשעה חודשים נבט הרעיון והתפתח, התדפק על דלתות מנהיגים מכל הסוגים, וכמעט כשל – "לא זה הזמן למלים ולדיאלוגים" אמרו לנו , "זה רק מחליש את המאבק" . בהתקרב שעת ה "ש", רגע הפינוי ממש, רגע האמת הקולקטיבית והאישית, החל לזרום חמצן בריאותיו . כמו כל עולל הבא לעולם, עסקו הוריו בחיפוש שמות הראויים לו. השמות ניסו לכנס אל תוכם את כל הכמיהות, המשאלות וכיסופי הלב שתקופה כזו הציפה בלבנו. השם "אוהל בין רעים לכיסופים" הביא לידי ביטוי אף את המקום הגיאוגרפי שיועד לאוהל.

המפגש עם המציאות טלטל את אוהלנו לאזור שונה מעט, כנראה לא במקרה, ל"סעד" – מקום שבו היה מתוכנן למקמו בראשונה, מקום שבו הושמו כבר יסודות של היכרות, כבוד ואהדה אישית ומקצועית בין שונים. על כן היה קל יחסית ליצור הוויה משותפת בפרק הזמן הקצר שעמד לרשותנו. "סעד" היה המקום שבו חברו באופן טבעי מאמצים של מקורות שונים שפעלו בשירות ההידברות בין חלקי החברה הישראלית השסועים בעת הזו: את חלקם הכרנו ואליהם היינו מודעים ולחלקם התוודענו מאוחר יותר, תוך כדי עשייה (קולות בנגב, מכללת ספיר, גבים, מעגלי הקשבה , שביל הזהב, אלול, מרכז הרצוג, להקת ורטיגו, ועוד), כולם פעלו מזה זמן רב, כל אחד בדרכו, להכשרת הלבבות והקרקע ליצירה של "שדה אפשרויות" מסוג שכזה: מקום שיהיה מרחב שבו יתאפשר "להיות" בתקופה כזו (ואף זה היה קשה עבור חלק מחברינו), מקום להשיח בו את אשר עם לבך, מקום לכאוב בו, להתקרב ולהתנחם, מקום להקשיב בו מעומק הלב, ואף להתווכח. מקום שנעשה למקום שחשוב שיהיה בו "מנין" לשם תחושת קהילה, וחשוב שיהיה בו תריסר – לתחושה של אחדות למרות ניגודים, ולשם שמירת השלם (היהודי על כל פנים ) של שנים עשר השבטים.

האוהל שימש הן כמקום העושה צעדים קטנים של אחווה המשקפים את כוונותיו (כמו שלטי ברכה ואהבה אנושית ליוצאים בכאב מגוש קטיף ועמידה עמהם לצדי הכביש), והן כמקום פועם – כמו לב המסרב לעצור את פעימותיו גם כשהכי קשה.

ההקמה

הרעיון המנחה היה כי אני כיהודי/ה ישראלי/ת בעת זו איני יכול/ה לעמוד מנגד; אנו מניחים את גרגר האורז שלנו לטובת האחדות המכילה. כחבר/ת "בסוד שיח" איני יכול/ה לעמוד מנגד לעת הזו. מבחינה מקצועית הוכשרנו לפתוח מרחב המחזיק את כל השונות הזו ללא פירוק, בחמלה, גם אם אין עדיין פתרונות, ואת זה נעשה. גם נזמין אחרים שיש להם צורך דומה לעשות יחד ובשותפות.

להקמת האוהל נרתמנו כחברי "בסוד שיח" , אך בעיקר כבני אדם וכפרטים. כדי להקים אותו נדרשה ערבות שניתנה גם באופן אישי (על ידי אבנר הרמתי ומישאל חירורג), וגם כעמותה. פעלה שם אנרגיה מסוג שונה, כזו ש"שמה הרבה על הכף", בעלת אופי של הכרעה אישית. נקודה זו משתקפת בדגש שהציב אבנר הרמתי על הכרעה אישית, על נקיטת עמדה מנהיגותית כחלק מאחריות מקצועית במצבים אלה. זאת לצד הדגש ששם מישאל חירורג על מקומו של "בסוד שיח" כארגון התומך בפעילות והמאפשר מצע של הזמנה לעבודה משותפת והרמונית עם רבים ושונים.

במובן מסוים נדרשנו לגישה המקצועית שלנו ולגישה ה"בסוד שיחית": ראייה אינטגרלית מתמדת של השלם שאנו חלקיו, לצד הערנות לכך שאנו שלמים גם כשלעצמנו, וכל הזמן מפנים מקום להבנות המתהוות. כל זה היווה, יותר מתמיד, בסיס מוצק כשהתגלעו קשיים. אז נדרשנו לזכור את יכולותינו הראויות לעת הזו ולמשימה הזו, כפי שמאפיין כנראה מצבי חירום. על פי תפיסתנו זה מה שאפשר את קיומו של ה"שלם" – האוהל – כך שיספק מרחב לכל מי שרוצה להיות בו, אנשי מקצוע ואורחים.

בתקופה שבה אנו חיים זהות היא סוגיה מורכבת, בעיקר מבולבלת. ההגדרה העצמית קשה; וכך גם ביחס לאחר – שאף הוא מגדיר את עצמו, לפעמים שלא כבעבר. יחד עם זאת נוצר באוהל מרחב שבו לא היה הכרחי להיות "בעד" או "נגד",  כתום או כחול (בפתח האוהל נכתב "פנים אל פנים",  כש"פנים" אחד כתוב וצבוע בכתום, וה"פנים" האחר כתוב וצבוע בכחול). וגם מותר היה להיות בעד או נגד; להיות אדם, כל אדם.

הזהות המרכזית שהאוהל החזיק הייתה הזהות היהודית, ואולי ה"אחאות" היהודית. האוהל גם איפשר שבכלל תהיה לכך הכלה במצב שבו מתקיים תהליך חותך ופוצע , ובאווירה חברתית של הוקעה הדדית, האשמה, אפאטיות, הדרה, בגידה ואשמה, שייצרו במשך זמן ארוך חוויה של מה שלא ניתן להכלה (uncontainable ).

כל זה התרחש בימים שסביב תשעה באב, שבהם נזכרים היהודים בחורבן הבית, המיוחס גם הוא לשנאת חינם. במשך מספר שבועות ניתן היה לחוש במקום הזה משהו מהפוטנציאל של ה"אחאות" היהודית, משהו מהתקווה לעשות "תיקון" – את הפוטנציאל לדיבור ולא לאלימות, לכאב משותף ולזהות משותפת; הזהות היהודית של כל אחד מאתנו, גם אם לא היינו אלה שפונו מבתיהם.

לנו כאנשי מקצוע היו מספר אמירות מקצועיות מנחות לגבי המידה שבה נכונה ההשקפה ש"שלם" יש בו כדי להביא שלום בין אחים. הדימוי שצף ועלה במרחק הזמן הוא דווקא דימוי השילוב בין הזהות האישית ובין זו המקצועית: הדימוי של טבעת מוביוס – טבעת השוזרת את שני צדי הרצועה , את שתי הזהויות – היהודית והמקצועית – ומשלבת אותן. נוצר מעטה אחד מתמשך שאין נקודת הפרדה בין שני צדדיו, קשה בו להגדיר מתי מסתיים האחד ומתחיל האחר. בדומה לציוריו המפורסמים של הצייר ההולנדי אשר, יד מציירת יד שמציירת יד, כך נבע המקצועי מתוך האישי והאישי מתוך המקצועי. הפנים הפך לחוץ והחוץ לפנים, בזרימה מתמדת.

ההקמה של האוהל וההוויה בו דרשה מאתנו מאמצים רבים וכוחות משותפים, שבאו לידי ביטוי, בין היתר, בדאגה לטריטוריה, לזמן ולמשימה. עניינים אלה עלו באופן מועצם יותר מאי פעם. ביטוייהם הקונקרטיים היו שונים מכפי שמוכר בכנסים שוטפים של "בסוד שיח" (וכי אין זה דבר שאנו מקפידים עליו בדרך כלל – המערך המצבי (ה- Setting) של כל כנס מקצועי שאנו מארגנים?). גם כאן נשענו בחזקה על אותן הבנות מקצועיות שאנו פועלים אתן מתמיד, והן שאפשרו לנו לנווט את דרכנו הכל כך טעונה.

יצרנו יצירה משותפת עם ארגונים שונים העוסקים בקונפליקטים שהנושא היה בלבם, יצרנו קשר חזק עם קהילה – קיבוץ סעד (ויישובים וקיבוצים אחרים מהאזור שחברו אליהם ואלינו). שותפויות אלה חייבו אותנו להחזיק את ליבת הזהות שלנו כאנשי מקצוע מ"בסוד שיח", ויחד עם זאת לחפש יחד ביושר ובאומץ את נקודות החיבור, וגם למצוא אותן. נחוץ היה לזקק מתוך זהותנו את הדברים שניתן לאחוז בהם, ולפתוח את עצמנו לכל הדברים שניתן לחבור אליהם, להתחדש ולהתעשר בהם, להכילם, ולקשרם אל המהלך – ועל ידי כך יתאפשר לו לקרות באופן כזה שיש בו ביטוי ל"חכמת הרבים".

האוהל וההתרחשויות בו

הרגשנו שקורה משהו נכון , כש"נכון" מתייחס לחיבור בין "תוכן" ובין "תהליך".  לא ניתן לקיים הוויה של אוהל כזה מבלי לנווט את המתרחש בו באופן משותף ורב גוני. לאוהל הגיעו רבים מאוד: כאלה שתכננו ובאו, כאלה שהוא נקרה בדרכם, ורובם – בחיפוש אחר מגע. היו שנתנו קולם באמצעות נוכחותם בלבד. היו שבער בם להיות חלק מהדבר – רבים מהם אנשים פרטיים שהשתתפו בפעילויות שלנו במהלך 13 שנות קיומה של "בסוד שיח". הגיעו חברי הנהלה ופעילים, חברים לדרך של "בסוד שיח" על פני עשור ולמעלה מכך. הגיעו ארגונים שותפים, העובדים בדרכים מקבילות למען "שדות" דומים. הגיעו גם מנהיגים ומנהיגות שרצו להיפגש כדי לגעת ולגשר, מתוך תחושה הקוראת ל"אחאות" יהודית ואנושית בעת הזו (בין המנהיגים היו ראשי מועצות , מנהל המכללה האזורית ספיר, אנשי ציבור עם עבר ביטחוני ורבנים שונים).

מעבר לכל מה שתואר עד כה מן הראוי לציין כי הגענו לשם, יותר מאשר לכל מקום אחר, עם בני משפחותינו. בדיעבד הופתענו לגלות כמה בני זוג, ילדים ואחים שהוזמנו על ידינו לאוהל – הוזמנו וגם הגיעו (חלקם הרגישו נוח וחלקם לא ממש מצאו את מקומם). גם פה היו הפן האישי והפן המקצועי שני צדדים של אותה מטבע. אין ספק שהיה זה גם אוהל שבטי משפחתי: גם אוהל שנים עשר השבטים, וגם המרחב שהגדיר עבורנו את ה"שלם" היהודי, אשר הוזן שוב ושוב מדוגמאות של ה" שלם" הישראלי. מושג ה"שלם" – שאתו אנחנו מרבים כל כך לעבוד בכנסים ובקבוצות הדיאלוג – הוא מעין מערכת אשר בה מיוצגות הזהויות השונות בחברה הישראלית, על היחסים, הקשרים והזיקות בתוכה. ובמקרה של האוהל לא היה שלם יותר מה"שלם" שנוצר שם – כאמרתו של הרבי נחמן מברסלב "אין דבר שלם יותר מלב שבור.

חוויה אישית | שי בן יוסף

נסעתי לאוהל מיד כשקמתי משבעה; המתח בין האבל הפרטי לציבורי היה קשה מנשוא. נעמי אשתי התלוותה אלי (הייתה זו הפעם הראשונה שהשתתפה בפעילות כלשהי של "בסוד שיח"), נראה שחשה שאני זקוק להגנה.

נסענו בניגוד לזרם של מכוניות המגורשים ותוך השתלבות בתנועה של רכבים צבאיים. בדרכנו עברנו מחסום. מי אתם? לאן אתם נוסעים? שאלו אותנו – כך שאלו את כל מי שנסע דרומה. עד היום איני בטוח שיש בידי תשובה לשאלה הזו. את הנוסעים צפונה לא שאלו.

באוהל שררה אווירה מרחפת משהו, כה קרוב לכביש וכה מרוחק. יושבים במעגל, עוצמים עיניים – התכנסות פנימית. עכשיו אפילו האוהל עצמו אינו קיים, התחברות ממקום אחר … לפתע יד מונחת על כתפי – נעמי אשתי, שנדמה כי הייתה במעגל, קוראת לי החוצה, שלא אחמיץ את תפילת המנחה הנערכת בצדו השני של הכביש. שעת בין ערביים, בין אור לחושך, רגע אחרון לתפילה, ואני שליח ציבור, מוקף במי שסימנם כתום. על הכביש לנגד עינינו שיירות פליטים עמוסות חפצי בית, רהיטים, בעלי חיים, ארגזים. הנוסעים מחייכים בתודה אל מחוות ההזדהות מצדו הימני של הכביש. אנשים שואלים אותי, מה אתה עושה שם אתם באוהל בעברו השמאלי של הכביש? ומה אענה?

את תפילת הערבית ערכתי עם קבוצת חיילים שחנו סמוך לאוהל בדרכם דרומה. לאחר זמן בשיחותיי עם עקורי גוש קטיף הם ציינו כי שלטי העידוד שראו בצדו הימני של הכביש בדרכם צפונה, באזור סעד, היו נקודת אור במסעם … שעדיין לא תם. השלטים הוצבו על ידי יושבי האוהל.

ובאשר לי – לשתוק? קשה. לדבר? לא ברור על מה. להתאבל? עברו ימי השבעה, השלושים, ואני עדיין בשנת האבל. פירקתי את בית הורי בהתנחלות נווה דניאל, ואבי מצא בית חדש וסביבה נעימה בעין כרם שבפאתי ירושלים. אתמול אמרה לי חגית כי אינה מסוגלת לנסוע דרומה – שלטי ההכוונה חסרים את גוש קטיף שהיה ביתה, הנופים והדרכים מוליכות אל חלל שעדיין פעור. וביתי עדיין בעפרה.

תשעה באב שלי  | טובה אורבוך

חזרתי מכנס בארצות הברית יומיים לאחר שהאוהל עמד על תלו. יום קודם לכן נפצע בעלי בתאונת אופנוע, אושפז ליומיים, והחל תקופה של החלמה ארוכה בבית.

תשעה חודשים לאחר שנהגה עמד האוהל על תלו. בבוקרו של ערב תשעה באב מצאתי את עצמי לראשונה בפתחו של "אוהל פנים אל פנים – אוהל אירוח, הקשבה והידברות", כך נקרא, על גבעת הכלניות שמדרום לקיבוץ "סעד" . 13.8.2005 – במשך היום מנקים, מסדרים, מכבדים את הרצפה שתכבד את הבאים בשערי האוהל, ומייחלים.

בא ערב, עוד ועוד אנשים זורמים אליו; עוד ועוד, עד שמלא האוהל כולו מעגלים בתוך מעגלים,
כ- 400 איש: עשרה אורחים שהוזמנו לשאת דברים (ועוד שניים שמצרף הקהל באורח ספונטאני – שוב יצרו את 12 השבטים)… ומסביבם עוד מעגל ועוד מעגל. יושבים עד כי תמו הכיסאות, עומדים עד כי הושלם המרחב הפנוי, וכעשרה עומדים בפתח האוהל.

רב של קהילה בגוש קטיף מדבר על הכאב הבלתי אפשרי הכרוך בעזיבת בית של שלושה דורות ואלפי שנים, על החוויה של להיות מגורש ועקור, לא על ידי אויבים אלא על ידי בני עמך (ואני מזדהה ושותה בצמא כל מלה), מדבר תושב האזור על העלבון וההשפלה שבמחטף הדמוקרטי, שבדרך להחלטה לצאת מגוש קטיף (ואני מזדהה ויכולה להמשיך מהנקודה שבה הפסיק). ומדבר פרופסור להיסטוריה על כך שלחם ברצועת עזה, והיה עד לעוול שנגרם לאוכלוסייה הפלסטינית, על כך ששלושה דורות נאנס לשלוח את בניו למות בארץ "זרה" שהאחר קורא לה "בית", ועל כך שעתה הוא משתחרר מהעול ומהעוול הזה שעשינו לבנינו (ושוב אני מזדהה עם כל מלה ומלה). ההד עולה בי חזק וצלול. אני מתרחבת ומתרחבת, דובר אחר דובר, שבט אחר שבט, חסד אחר חסד. עוד רב – הפעם מירושלים, ופסיכולוגית תושבת הדרום, ומנחה, ומנהלת, זו אחר זו, זה אחר זה.

אני מצליחה ללא כל מאמץ להקשיב לכולם ולחוש מתוכי ובתוכי את דבריהם של 12 הדוברים, אשר כל אחד מהם מדבר במשך כחמש דקות אמת צרופה וייחודית. מדבר כמו אל עצמו, אל ריבונו של עולם, אל הרווח שבינינו, שבתוכנו.

בתום התהליך אני מרגישה רחבה עד אין חקר – כמו יריעת האוהל שהכיל כ- 400 איש מכל הסוגים ומכל המינים בערב תשעה באב של ההתנתקות. ערב שקיפל בתוכו, מטבע הדברים, מתולדות עם ישראל לדורותיו בנושא שנאת חינם, אבל וחורבן, ועם זאת פילס דרך למפגש שמעבר ל"טוב" ו"רע", מפגש ומגע של חיים. מפגש עם חיים פנימיים עשירים של אדם בתוך עצמו , יחיד בתוך חברה וחלק בתוך שלם.

"על מה אנו אבלים ? על מה 'היה דווה לבנו' ? ועל מה 'חשכו עינינו" ? הייתה השאלה. אבנר הרמתי מ"בסוד שיח" ושרה עברון מקיבוץ סעד הנחו. מהו פשר ההנחיה? הם פתחו, הזמינו , החזיקו את המרחב, והניחו לדברים להתרחש לפי טבעם. ארבע מיומנויות הנחיה היו חיוניות ומרכזיות עבור המנחים, מעבר לשיטות העבודה הספציפיות שבהן השתמשו, קריטיות לעת הזו: הזמנה לדבר אמת, פתיחה של מרחב הקורא להקשיב בכנות, אחזקתו בצורה פתוחה, והנחיה מתוך התבוננות וללא שיפוט ופרשנות. איש לא התערב, הייתה דממה של הקשבה עמוקה מעבר למלים, וניכר שיח פנימי עמוק – איש איש עם עצמו ועם אלוהיו. באמנות של נגיעות קלות וכמעט בלתי מורגשות אפשרו המנחים והמשתתפים למלים המדויקות לזרום עוד ועוד במשך כשעתיים. זה היה הדיאלוג הפורה ביותר שבו השתתפתי מעודי .

עיבוד אובדנים במהלך ההתנתקות | מישאל חירורג

תיאוריה הפסיכודינמית מודגשת החשיבות של עבודת האבל במצבי אובדן. נ' הוא חייל בסיום שירותו ביחידה קרבית. מזה יומיים הוא מגיע למפגשים באוהל ההידברות. הוא קשוב, וממעט להתעמת עם העמדה האחרת, הנוגדת את תפיסתו ואמונתו. השיח עם המפונים בעיצומו. ימים אחדים לאחר תשעה באב, בעת שתושבי הקהילה בסעד יחד עם יושבי האוהל פוגשים את כאב המפונים מנצרים, נ' הולך עם אביו האבל, כשעל חולצת האב קריעת אבלות.

למחרת הפינוי מנצרים ממשיך השיח באוהל, שיח של כאב ואי הסכמה. נ' ואביו נכנסים לאוהל בשעת לילה ומשתפים את הנוכחים. האב פורק את מרי לבו, ועל כיסא במעגל נע איש שמאל באי נוחות. עבורו זהו ביקור ראשון באוהל, ואין הוא מעז לקטוע את הדברים. חברה ותיקה מעמותת "בסוד שיח" מזמינה אותו לשיח. "כתום כחול" לאחר דבריו אומר נ': "זהו יומי השלישי באוהל. באנו לנצרים לקחת דברים שנשארו, ושכנעתי את אבא להיכנס. השיח מלמד אותי שמהאחר, ההפוך לי, אני לומד הכי הרבה".

בצומת סעד מתחיל מפגש "פנים אל פנים". מערבולת הטראומה ואדוות ההחלמה נוגעות בפצעים הפתוחים מתוך קשב וליווי. רצף של עבר, הווה ועתיד מסומן כמטרה משותפת לכל המסובים באוהל רחב היריעה.

על "דיאלוג של מעשים" בתקופת ההתנתקות/העקירה מגוש קטיף | אבנר הרמתי

סיפור אישי בשלשה חלקים
מזה שנים אני עוסק בהנחיית דיאלוגים בין חלקים שונים בחברה הישראלית. לאחרונה למדתי שלעתים קרובות דיאלוג של מעשים חזק מדיאלוג של דיבורים. במקרה שבו עסקינן אכן היה זה דיאלוג של מעשים, שבחלקם בנו את התשתית שאפשרה דיבורים.

1. הולדת הרעיון: הרעיון לקיים שיח בין חלקי החברה הישראלית על גבול רצועת עזה נבט כתשעה חודשים לפני ההתנתקות. הרעיון החל במחשבה (של שי, מרים, טובה ואבנר) לקיים שיח הן בין ראשי הרשויות של גוש קטיף ובין המועצות השכנות, והן בין מנהיגויות פוליטיות ורוחניות משני עברי השבר. רצינו לעודד שיח שיעסוק הן בכאב והן בסוגיות מעשיות שעניינן חיבור לחברה הישראלית בזמן של שבר. מאחר שלא מצאנו אוזן קשובה נרדם לו הרעיון, והתעורר מחדש כחודש וחצי לפני התאריך המיועד לעקירה, במגמה לקיים שיח כמה שיותר קרוב לעין הסערה.

  1. הקמת האוהל כיזמות סטרט אפ: לאחר התייעצות עם גורמי הביטחון הבנו שהמקום הריאלי הקרוב ביותר לגוש קטיף שבו ניתן להקים את האוהל היה צומת סעד. והרי זה פלא, אנשי סעד שחשבו אף הם על הרעיון, הקימו כבר אוהל אירוח קטן במקום. כצוות של "בסוד שיח" ירדנו לסעד יחד עם מישאל, ושם החלטנו – בתיאום עם שרה, תרצה ושפרה – על החבירה יחד לצורך הקמת אוהל גדול וממוזג שישמש כמקום מפגש בין ציבורים גדולים של אנשים, ויאפשר גם שהייה בו במשך שלושים יום בחודשי הקיץ. מחיר האוהל היה 50,000 שקל , והיה צורך לקבל החלטה במקום. בשיחת טלפון הסכים אורי נעמתי, ראש מועצת חבל אשכול, לתרום 10,000 שקל, ואני התחייבתי על . 5,000. מה עם השאר? שאלתי. "אם יש לך ביצים בוא נתחייב על היתרה חצי חצי למקרה שלא נצליח לגייס אותה". מישאל אמר שהוא זקוק להחלטת ההנהלה שלו. אמרתי לאורי "בוא נעשה את זה, ואחרים עוד יבואו"; וכך גם היה. קיבוץ סעד ו"בסוד שיח" הצליחו לגייס תורמים פרטיים ומוסדיים רבים להשקיע כסף ומשאבים אחרים לכיסוי הוצאה, שהייתה כמובן כפולה מהמצופה.
  2. 3. שלטי קבלת פנים למפונים/עקורים:
    בתשעה באב מצאתי את עצמי בנגרייה של קיבוץ סעד, יחד עם בני משפחתי, מנסרים לוחות עץ להתקנת שלטים שיקבלו את פניהם של אנשי גוש קטיף. היה לי ברור שגם זו דרך לקבל את פניהם באהבה, באמפתיה ובנחמה. הרעיונות לגבי הכיתוב החלו לעלות בקרב בני נוער מקיבוץ בארי, תוקפו על ידי מרים, ונכתבו וצוירו בידי באי האוהל וילדיהם. השלטים נתלו בעשרותיהם בצדי הדרכים בין קיבוץ עלומים לסעד. הם הצטרפו לשלטי ענק שהוכנו על ידי תרצה וילדי סעד. מהמשובים שקיבלנו אחר כך הבנו שלפחות לחלק מהמפונים היה הדבר משמעותי.

מרחב האוהל כמקום של חיים |  טל אלון

בזמן של עקירה, של סיום ודאי וסופי, ובימים שקדמו למציאות זו, שימש לנו האוהל במונחי וויניקוט כמרחב מעבר. מרחב המאפשר להתקרב ולהתרחק, לבדוק ולחקור; לנוע בין אפשרויות, ואולי לנוע בין זהויות; לנוע בין משחק למציאות.
נוכח העקירה, הפרידה, הסיום הוודאי – המרחב הזה של האוהל, שאפשר תנועה מסוגים שונים, היה עבורי כמו עדות של חיים. התנועה הייתה מאפיין של כל מה שעשינו שם – תנועה ברחבי הארץ, תנועה על ספו של האוהל של היוצאים והנכנסים אליו, תנועה בין עצם ההימצאות שם לבין האפשרות לעשות משהו ממשי; תנועה בין התכנסות להתרגשות, בין התלהמות לבין רגעים של אמת, בין ייאוש לבין תקוה, בין בדידות לבין שייכות וחיבוק , בין צעירים (בנים של…) לבין מי שעשו את זה בתש"ח …
ובתוך כך איזו תנועה משלי – בין ההכרח לעסוק בענייני החול של היום יום לבין הכמיהה החזקה להיות באוהל בכל רגע. אני, שימים רבים ישבתי בחמ"ל מאולתר בביתי, ובעזרת נציגי ארגונים שונים בניתי את תכנית הפעילות של האוהל ואת לוח הביקורים של הקבוצות השונות בו, הרגשתי כאילו אני "טווה" פיסה לפיסה את היריעה שממנה מורכב חלל האוהל. עשרות (ואולי מאות) שמות, רעיונות, פניות וחיבורים, כותרות, מספרים, פרטים אישיים, שאלות, בקשות, עדכונים ושינויים – כל אלה רקמו תנועה של "יש מאין", חוויה של קורות שבתנופה נדחפות למעלה ועומדות איתן להחזיק את האוהל מעל ראשינו.

האוהל, כמקום של הרחבה והתחברות, יצר הקשר שונה – קונטקסט שבו היחיד מתנהל ומבטא את עצמו. בימים שבהם הקבוצה נמצאת לפני היחיד, בימים שבהם השימוש בסטריאוטיפים מקבע את ההתייחסות לקבוצה, מצמצם ומעמעם את ההסתכלות על היחיד, נוצר באוהל (למרות הכול) מפגש אישי, מפגש בין אנשים; ונוצרה האפשרות לנוע בין השניים – בין הסטריאוטיפי, הקבוצתי (לפי הקבוצה המזוהה שאליה אני שייך) לבין האישי.

יצרנו אוהל, יצרנו קונטקסט, יצרנו מרחב לתנועה; והלוואי שהיינו יכולים לפרוש אותם כרקיע מעל ראשינו.


מרים שפירא, עורכת ויזמת משותפת של המקראה. 053-7750547 miriamshapira@013.net. פסיכולוגית קלינית,M.A.; מומחית בטיפול בטראומה ואבל; מנחת קבוצות; קליניקה פרטית; ראשת עמותת "מהו"ת ישראל" להיערכות חירום ובנית חוסן; חברה, מייסדת ויו"ר ראשון של עמותת "בסוד שיח" לקידום דיאלוג בין קבוצות קונפליקט בישראל; חברה ב"אפק" ויועצת בסדנאות בארץ ובעולם ללמידה התנסותית של יחסי קבוצות group relations. מנהלת סדנאות בגישת G R  בבסוד שיח.

טובה אורבוך עורכת ויזמת משותפת של המקראה 052-8305343 tova.averbuch@gmail.com. יועצת בכירה לפיתוח ארגוני MSc. מתמחה בעיצוב תהליכים ובפיתוח כלים דיאלוגים פורצי דרך; בפיתוח מנהלים ויועצים,בהנחייה, בהוראה ובכתיבה. חלוצת ומובילה בטכנולוגית המרחב הפתוח ( 1999), מיישמת גישות דיאלוגיות בארץ ובעולם בהקשרים של עבודה וחברה. בעבר חברת הנהלת בעמותת בסוד שיח ובכנסי בסוד שיח. תרמה פרק לספר "Dialogic Organizational Development "(2015), B&K publishers

אבנר הרמתי, יועץ ארגוני ויזם חברתי הנמצא בחיפוש מתמיד אחר מציאת חיבורים בין כל חלקי השלם. ממקימי 'בסוד שיח' לקידום דיאלוג בין קבוצות קונפליקט בחברה הישראלית. מייסד ויו"ר המרכז הבין תרבותי לירושלים לקידום עיר יותר שיוויונית ומכבדת לכל יושביה. avnerh@inter.net.il

שי בן יוסף, סוציולוג, יועץ ארגוני בכיר, מנחה קבוצות. מלמד באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה.כעשרים שנות נסיון בייעוץ, הנחיה, וליווי ארגונים, קהילות ואנשים, בישראל ובעולם. עוסק במצבים מורכבים, קהילות, מצבי חרום ואסון. כיועץ ומנחה מכוון לסייע לאנשים להתארגן, לפתח מערכות יחסים וערכים, על מנת לקדם יוזמות ופעולות להשגת יעדיהם המשותפים.

טל אלון, MA בפסיכולוגיה חברתית, אונ' ת"א. מנחת קבוצות בכירה, יועצת ארגונית, ומאמנת סאטית. ניסיון בתפקידים ניהוליים בחברות ישראליות וגלובליות, פרקטיקה פרטית. חברת סגל בתכניות הכשרה להנחיית קבוצות, נותנת הדרכה לאנשי מקצוע בתחום משאבי אנוש, ייעוץ אירגוני, והנחיית קבוצות. יו"ר לשעבר של עמותת "בסוד שיח", חברת אפק, יו"ר העמותה הישראלית להנחייה וטיפול קבוצתי.