במעלה מדרג הדיאלוג

מאת: רותי דואק

מבוסס על הרצאה של עמי פרגו-גופר
סדנא פנימית, עמותת "בסוד שיח", 
קיץ 1996.

מילות מפתח: דיאלוג; קבוצות קונפליקט; מדרג הדיאלוג. אמפטיה. קבוצה גדולה. קבוצה קטנה.

מודל "במעלה מדרג הדיאלוג" הינו ייחודי לעמותת "בסוד שיח" ומשמש אותה מיום הקמתה בשנת 1992 . הוא פותח על ידי עמי פרגו-גופר וקבוצת המייסדים של עמותת "בסוד שיח". (אבי ברמן, ענת הורנונג-זיף, דובי הדרי, אבנר הרמתי, מרים שפירא)

מייסדי "בסוד שיח" מצאו שכל קבוצת דיאלוג תעבור את השלבים האלה. יתכן שבכנס של שלושה ימים יושגו רק השלבים הראשוניים בלבד, בעוד שקבוצות דיאלוג ארוכות-טווח עשויות להגיע לשלבים מתקדמים יותר (שפירא, 2000)

מודל "מעלה מדרג הדיאלוג" כולל 7 שלבים התפתחותיים:

1. נכונות למפגש:

בזמן קונפליקט בדרך כלל נראה כאילו אין מקום לדיאלוג בין הצדדים. כל צד ממוקד בפתרון הקונפליקט בהתאם לצרכיו שלו, ללא התחשבות בצרכי הצד השני. זה נראה יותר כמו 'זמן למאבק' מאשר 'זמן לדיאלוג'. מנהיג בעל חזון עשוי לראות בדיאלוג דרך לפתור את הקונפליקט. אם אכן יעשה זאת יכנס לתהליך שהינו בעצם על גישור או משא ומתן.

בעמותת "בסוד שיח" נטבע המושג "דיאלוג – בזמן – קונפליקט" ופותחו שיטות למימושו האפקטיבי.

דיאלוג זה אינו מכוון לפתור את הקונפליקט, הוא נשאר על כנו, בעוד הדיאלוג מכוון להעביר את מרחב הקונפליקט משדה-הקרב, מן הרחוב או מן המדיה אל מרחב של דיבור בין-אישי. כדי שזה יצליח – הדיאלוג חייב להכיל גם אלמנטים של דיאלוג פנימי – תוך-אישי.

בהקמת מסגרת דיאלוג – קבוצה או כנס – עלינו למצוא את האנשים המוכנים להסתכן במפגש בלתי-אמצעי עם עמיתיהם שמנגד. לרוב אנו מוצאים שאותם חלקים בחברה החשים שהם שולטים , להוטים פחות למפגש עם הצד השני.

כאשר הימין בשלטון – לשמאלנים יותר חשוב המפגש – ולהפך. בקבוצות לעולים חדשים וותיקים נמצא כי נוכחות העולים יציבה בהרבה מנוכחות הוותיקים. כאשר קבוצה חברתית אחת נפגעת, באופן המוכר לשני הצדדים של קונפליקט, קבוצה זאת עלולה להימנע מדיאלוג ו/או להתנות תנאים להמשכו.

אציין מספר דוגמאות: לאחר רצח רבין השמאל דרש מהימין "חשבון נפש". לאחר פינוי היישוב היהודי מחבל עזה, אנשי הימין הצהירו שכבר אין טעם לדיאלוג. הדיאלוג בין יהודים לערבים בישראל נתקל בקשיים רבים מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, כיוון שערביי ישראל מצהירים על ייאושם מניסיונות התקרבות בין-העמים ודורשים השתתפות פעילה במאבקם למען זכויות שוות.

לכן – כדי למצוא אנשים שישתתפו בדיאלוג– לעתים יש צורך ביצירת קשר עם מנהיגים מהקהילה בכדי שיבואו ויביאו את מקורביהם לתוך הדיאלוג – כאקט של דוגמא אישית, לפני כל אחד אחר.

בשלב זה של תחילת החיים של קבוצת דיאלוג אופייני למצוא שהמשתתפים טופחים לעצמם על השכם בהצהירם "אנחנו כולנו אנשים הגיוניים. אנחנו מוכנים להידבר. הפנאטים האמיתיים לא יגיעו לקבוצה כזאת. והם בעצם הסיבה לקונפליקט". או שהם משליכים את הקונפליקט על גורמים חיצוניים אחרים כמו לדוגמא: העיתונות המסיתה.

2. התפכחות ותסכול במפגש עם לא-אני:

בכניסה לשלב השני נפגשים עם הפתעה ותסכול…

אנשים נפגשים – ואחרי שהחליטו שכולם "אנשים נחמדים" ו"בכלל לא פנאטים" הם מתחילים להביע את דעותיהם ונחרדים לגלות שהאויב נמצא כאן! בתוך החדר הזה!

כל צד נחוש לשכנע את האחרים בצדקתו. כל צד מתעקש שלא יזוז מעמדותיו. אם אינני מצליחה לשכנע אותם – או שאינני מסבירה את עצמי בצורה ברורה מספיק או שהם אינם מוכנים להקשיב לי. אם הם אינם מוכנים לראות את ההיגיון בדבריי – אולי הם באמת פנאטים! התסכול גובר. במפגש דיאלוג אולי קשה ולא מקובל להביע שנאה כלפי אנשים אך השנאה לעמדות שהם מייצגים מתבררת והולכת.

בשלב הזה הקבוצה מגיעה לצומת קריטית:

אם הקבוצה מתפרקת בשלב זה – הנזק גדול יותר מאשר לולא נפגשו כלל.

משתתפים יחזרו ל"מחנה" שלהם משוכנעים שאין טעם בהידברות. הם גם ישכנעו את השותפים שלהם ב"מחנה" שאין עם מי לדבר – כולם פנאטים בצד השני. אכזבתם תהיה מידבקת.

יחד עם זאת, הרגשות העזים המתבטאים בשלב זה יכולים להוות מקור אנרגיה להמשך המפגש.

קשה לתעל רגשות אלה ללא הנחייה. המשך הדיון אודות תוכן הקונפליקט רק יחריף את הקרע ומנחים חייבים למקד מחדש את הקבוצה בתהליך עצמו. לעתים ניתן להראות להם שהם מייצגים שני צדדים לקונפליקט תוך-אישי. אפשרות נוספת היא למקד את המשתתפים ברגשותיהם. תחושות עוינות, מידור או דה-לגיטימציה, אכזבה שלא ניתן להגשים חלומות, חרדות להמשך קיומנו הלאומי – כל הרגשות האלה יכולים להיות נוכחים עבור כל צד בקונפליקט, ובאופן פרדוקסלי מעצימים את המשותף בין בני אדם באשר הם.

בסדנה אחת התנהל ויכוח חריף בנושא הגיוס לצה"ל. בעוד הערבים וחלק מהיהודים השמאלניים יותר גרסו שגיוס לצבא-כיבוש הוא מעשה פסול – יהודים אחרים טענו בלהט שצה"ל הוא הגורם היחיד המבטיח את המשך קיום מדינת ישראל. אחד המנחים שאל את המשתתפים הערביים אם זרה להם ההכרה בכוח הלחימה של הצד שלהם וגאווה על הצלחות אלה. אחת המשתתפות אמרה "בעצם כן שמחתי כאשר הטילים העיראקים נפלו על תל אביב. כן – אני אוהבת לראות שהיהודים חוטפים – לשם שינוי."

באחד הכנסים שלנו – המשתתפים הערבים הסבירו רבות על הערך התרבותי של בניית זהות על בסיס הרכוש – במיוחד האדמה העוברת בירושה מאב לבן. כאשר אישה ימנית בקבוצה טענה שהעם היהודי חייב לשלוט בהר הבית והשמאלנים בקבוצה אמרו שזאת גישה פרימיטיבית, המנחה שאלה אותם – למה יכלו לקבל את ההסבר של הערבים אודות הקשר שלהם לאדמתם, אך דוחים רעיון דומה כאשר יהודי מעלה אותו.

בנקודות כאלה, כאשר המשתתפים מכירים בעצמם מבנים אישיותיים שאינם שונים בהרבה מאלה של הצד השני, הוויכוח מתפוגג . מסתבר שההבדלים אינם גדולים כפי שנראו בהתחלה: כל אחד מכיר בעצמו תחושת סיפוק כאשר "הצד השני חוטף." ניתן להכיר בכל אדם את הזהות הנשאבת משמירת הקשר עם אדמתו וההיסטוריה שהיא מייצגת.

כאן בדרך כלל מתאפשר מעבר לשלב הבא שהוא:

3. נכונות לדיאלוג – הבנה אמפתית:

בשלב הזה משתתפים מתחילים להכיר במבנה אישיותו של "האחר" – שאינו שונה בהרבה ממבנה האישיות של עצמי. לא מדובר בוויתור על העמדות שלי – אלא יצירת מקום לאפשרויות אחרות.

המפגש הופך לחוויה מרגשת – לראות את העולם דרך עיניו של "האחר" – במיוחד אם אוכל לזהות חלקים ממנו בתוך עצמי. כאן מסתבר שכדי לא לוותר על הזהות שלי אצטרך לנהל גם דיאלוג פנימי שבמהלכו אאשר מחדש את עמדותיי (וזהותי) בעוד אני מכיר בשני הצדדים של הקונפליקט – גם בתוך עצמי (אוסטרוף, 2000.)

במפגש האחרון של הקבוצה הגדולה – בכנס אוקטובר 2000 כאשר כל הארץ בערה – אישה יהודייה שמאלנית ביטאה שנאה אלימה כלפי המתנחלים. מתנחלת שישבה מולה שאלה "גם אותי היית הורגת?" והראשונה התבלבלה. "לא – לא את." ואז אישה ערביה התערבה ואמרה "עד עכשיו תמיד חשבתי שהיהודים סתם מתבכיינים שקשה להם. אבל היו לי שיחות עם מתנחלת אחת כאן – והבנתי שהיהודים באמת חרדים לקיומם. עד עכשיו – לא קלטתי שיש גם ליהודים ממה לפחד. חשבתי שרק הפלסטינים עומדים בפני דיכוי שמאיים להכחיד אותם. ועכשיו אני רואה שאנחנו לא כל כך שונים בפחדים שלנו. גם היהודים מפחדים שיכחידו אותם"

4. גמישות והיכרות במרחבי הקונפליקט:

שני עקרונות מרכזיים ממקדים את השלב הזה. האחד הנו הכרה בצרכים של הצד השני – כלגיטימיים באותה מידה כמו שלי. אם אני יכול לזהות בעצמי את ההתנגדות לוויתור על הזהות שלי – אני יכול להיות אמפתי להתנגדותו של "האחר" לוויתור דומה.

העיקרון השני הוא ההבנה שיש להוקיר את עמדותיו של "האחר", כיוון שהן מייצגות חלקים מעצמי שוויתרתי עליהם split-off parts of myself -.

אנחנו קולטים את העושר של חיים בחברה משותפת והעובדה שכל אחד מאתנו מהווה חלק משלם אחד משותף, אשר יתרושש ויאבד מהחיות שלו אם נוותר על המגוונים הרבים בחברה שלנו.

בתיאוריות מערכתיות מוצגת עמדה מורכבת. מערכת אישית משיגה איזון – זהות עצמית – ע"י נקיטת עמדה והשלכת אפשרויות אחרות החוצה – לעתים קרובות על הזולת. מערכת חברתית משיגה איזון ע"י מתן מקום לדעות נוגדות הנמצאות בתהליך דיאלוג. דעות נוגדות אלה מוחזקות ע"י אנשים בעלי זהויות עצמיות שונות. (הדרי 2000.) ללא תהליך דיאלוג בין דעות מגוונות – חברה מתאבנת ומפסיקה להתפתח. (Roberts, 1983.)

אם נחזור ל dissonance theory— אם אנו בוחרים בין אני ללא-אני – אנחנו מאד לא מעוניינים להיפגש, שוב, עם חלקים שדחינו(Festinger 1957) . בתהליך דיאלוג קיימת אפשרות ברורה של מפגש עם חלקים עצמיים דחויים (שהשלכנו על הזולת). כך שנכון לנו הוא מפגש לא-נעים, (המתקיים בתוך סביבה מוגנת יחסית), אך אם נוכל להכיר בכך שהמפגש הוא בעצם עם חלקים דחויים של עצמנו – אולי נמצא בכך נחמה. אם אכן היתה בחירה של עמדה פוליטית או דתית כזאת או אחרת, לפני הבחירה לא תמיד ראינו את היתרונות של שתי האפשרויות הנוגדות. אם נפגוש חלקים דחויים באחר ונכיר בכך שהם שייכים לעצמנו (כי למעשה השלכנו אותם אל האחר), יהיה לנו קל יותר להוקיר עמדות אלה. חלקים דחויים שלנו לא אבדו, אלא הם מוחזקים ע"י הזולת.

נוצרת תחושת אחריות הדדית לכל זרם בתרבות. כחילונית, אינני רוצה את החברה הישראלית חילונית לגמרי. הדתיים שומרים על קשר עם המסורת שלי. אינני רוצה לאבד את

המסורת הזאת. היא יקרה לי. הזהות היהודית שלי מקבלת משנה משמעות בהשוואה למוסלמים והנוצרים אתם אני חיה. התרבות המזרחית (כולל התרבות הערבית) היא חלק בלתי-נפרד מזהותנו הלאומית. עצם המחשבה על הוצאת חלק זה או אחר מהשיח הציבורי ומהשותפות החברתית עשוי לעורר חרדה מפני האובדן.

כעת יש ליישם עקרונות אלה בכל מרחב בו הקונפליקט קיים. הכרה במרחבים השונים בהם מתבטא הקונפליקט בחיי היומיום מהווה חזרה על שלבים קודמים במדרג – אך הפעם במודעות ובלמידה. ניתן לחקור את המרחבים האלה במסגרות השונות של הכנסים שלנו (הדרי, 2000 )

מרחבי הקונפליקט שאתם אנו עובדים הם:

הרחוב
ברחוב אני נלחמת עבור עמדותיי הפוליטיים. אין מקום לדיאלוג. סיסמאות נוטות לבטל עמדות אחרות, ומפגינים ממחנות נוגדים משליכים את כל פחדיהם על הצד שמנגד.

מפגינה אחת מ"שלום עכשיו" גילתה שמאז שהיא משתתפת בתהליכי דיאלוג היא יכולה להיות אמפתית למפגינים ימניים. לפעמים אפשר לשכנע אותם שדווקא בגלל ששתי העמדות הן לגיטימיות ישכילו לעשות שירות טוב יותר לציבור אם יעמדו להפגין במקומות שונים בכיכר ויאפשרו חשיפה לשתי העמדות שמרכיבות את השלם. אם ניתן אימון בציבור – הוא יבחר בעמדה הנראית לו כנכונה יותר. אין צורך לתקוף אחד את השני התקפות פיזיות. אנשי ימין בעיר שלה מזהים אותה כאדם המוכן למצוא דרך לחלוק אתם את השטח הציבורי ולמנוע עימותים אלימים. בחלק מהמשמרות הימין מקבל את הפניה בשמחה, יודעים שתעזור להפריד בין הניצים.

לעתים קרובות הרחוב בא לידי ביטוי בעיתונות ובמדיה האלקטרונית. כתבות טלוויזיה ועיתון בדרך כלל מייצגות עמדה אחת ומבטלות כל עמדה אחרת. אנחנו מרבים לשמוע תלונות ממחנה זה או אחר שהעיתונות מעוותת את עמדותיהם ומעוררת שנאה ועוינות מיותרים. מהניסיון שלנו, זה נדיר (ב"בסוד שיח" אנחנו משמרים מקרים כאלה) שכתבה תהיה מאוזנת ותציג בצורה הוגנת את שני הצדדים בקונפליקט. ברור שאפילו בדיווח או אי-דיווח על אירועים, העיתונות משפיעה רבות על תפיסתנו את המצב ולפעמים אף משפיעה ישירות על האירועים עצמם.

הקבוצה הגדולה בכנסים נותנת למשתתפים חוויה של הרחוב. בקבוצה הגדולה, כמו עם העיתונות, תהליכים מסוימים יקבלו מקום ואחרים יידחקו הצידה. במצבים כאלה המשתתפים עשויים להרגיש שקולם נאלם או נעלם. כל משתתף חייב למצוא בתוך עצמו את הכוח כדי להביע דעה מול המון אנונימי זה. במהלך כנס הקבוצה הגדולה עשויה לקבל תכונות של מרחבים אחרים בקונפליקט כמו בדוגמה הקודמת של האישה הערבייה שבאה להגנת המתנחלים.

השכונה

במגעיי עם השכנים שלי, ישנן בעיות משותפות אותן נפעל ביחד לפתור, ללא מחשבה על או התיחסות לדעות הפוליטיות שלנו.

ב-1999, מול האיום של קדחת הנילוס המערבית, מתנחלים ופלסטינים מהר חברון הפגינו ביחד לייבוש מרבצי יתושים. ב-1990, בזמן מגפת שיתוק הילדים, האינתיפאדה הושעתה למספר ימים כדי לאפשר לרופאים ישראליים לחסן ילדים בשטחים.

במצבים של התמודדות עם בעיות משותפות אנו מבחינים בין האדם ועמדותיו הפוליטיות. יכולים ללמוד להבין ולהיות אמפתיים, ולאו דווקא להסכים.

ב-2013 תושבי הגדה הדרומית – פלסטינים, בדואים ומתנחלים חתמו על עצומה משותפת למניעת הקמת אתר הטמנת פסולת במדבר יהודה. ברחבי הגדה, הסכימו מנהיגי קהילות יהודיים ופלסטינים להציב שלטים בשתי שפות "יהודים ופלסטינים רוצים לחזור הביתה בשלום" ופעלו ביחד להרחבת הכביש מסוכן במיוחד.

בכנסים ממלאת הקבוצה הקטנה את תפקיד השכונה. כאן ראינו שאנשים מסוגלים להקשיב זה לזה, לגלות שההבדלים ביניהם אינם גדולים כפי שחשבו קודם ואף לקלוט שהבדלים אלה יכולים להוות מקור להעשרה הדדית.

הבית

בבית כל אחד לומד את הדרכים המיוחדות בהן פותרים קונפליקטים במשפחתו, אותן הוא מיישם במרחבים האחרים.

קבוצות סקירה ויישום בכנסים נותנים מקום לכל משתתף ומשתתפת לחקור את האופנים המיוחדים לו לפתרון קונפליקטים. קבוצות אלה גם מאפשרות בדיקה של שנוי הדפוסים האלה – כדי לתת מקום למידע החדש הנצבר במשך הכנס. לעתים קרובות למידה זאת כוללת דיאלוג פנימי, זיהוי שני צדי הקונפליקט בתוך עצמי – חיזוק הזהות העצמית יחד עם ביסוס האמפתיה ל"אחר."

עם השגת ההישג ההתפתחותי הזה, של אמפטיה לאחר תוך כדי החזקת העמדות של ה"אני", נוצרת אפשרות לשיוט חפשי במרחבי הדיאלוג: הבית (ביני לבין עצמי), השכונה (ביני לבין הקהילה שלי) והרחוב (המרחב הציבורי, פוליטי תקשורתי ודיגיטאלי).

העבודה בכנס התנסותי של דיאלוג בן שלושה ימים, בדרך כלל מגיעה לשלב הזה. גם קבוצות ארוכות טווח, שנפגשות לאורך שנה או יותר במסגרת קבועה, מגיעות לשלב האמפטי של "שיוט במרחבי הדיאלוג". המשתתפים מרגישים שהדיאלוג עשה את שלו כיוון שעכשיו אנחנו יכולים להשמיע דעות ולהשוות דעות מבלי לשנוא זה את זה.

ישנם אנשים שבעבורם מדרג הדיאלוג לא מסתיים כאן והם מפנים את מרצם להרחבת הפעילות הדיאלוגית בקהילותיהם ו/או ברמה הלאומית והבינלאומית.

5. אמנה חברתית

אמנה שמטרתה לשרטט כללי התנהגות ואינטראקציה חברתית בזמן קונפליקט. אני קוראת לה: "להסכים איך לא להסכים." אמנה זו אמורה לקחת בחשבון את כל מרחבי הקונפליקט ולספק דרכים לניהולו.

כמה מסגרות במדינת ישראל עסקו בזמנן בדיוק ביצירת אמנה חברתית כזאת – בעיקר בין הסקטור הדתי והסקטור החילוני בחברה היהודית. (אך אין מניעה מכך שתקום מסגרת שתעסוק בקונפליקטים העדתיים, הפוליטיים בתוך כל חברה או בקונפליקט בין היהודים והערבים).

עמותת "בסוד שיח" סייעה בהקמת הפורום להסכמה לאומית הפועל ליצירת אמנה חברתית בין דתיים וחילוניים. אנו יועצים לדיוניהם וכנסיהם ובוגרי הכנסים וקבוצות הדיאלוג שלנו משתתפים. בהתאם לעקרון המנחה של "בסוד שיח", האומר ששמירת הקונפליקט מעשירה את החברה, אנו רואים בסיפוק כיצד משתתפי הפורום מבינים שלא ניתן לקבוע חוקי ברזל לפתרון ניגודי האינטרסים, ויחד עם זאת כל עוד נמשך הדיאלוג ניתן למנוע עימות אלים (שפירא והרמתי, 2000 ) .

בשנת 1999 הרב מלכיאור, בתפקידו כשר לעניינים חברתיים, הקים (בסיוע עמותת "בסוד שיח") מועצות יח"ד (יהודים חילוניים ודתיים), פורומים למפגשי דיאלוג של הקבוצות השונות בקהילה, הדנים בקונפליקטים המתעוררים. מועצות אלה לאו דווקא מתכוונות למצוא פתרונות לקונפליקטים, אך המרווח לחקירת "כל הרעיונות" לעיתים מוביל למציאת "אמת משותפת" חדשה (בוהם,1991 ).

לדוגמה: בשכונה בפתח תקווה התעוררה התנגדותם של הדתיים לפעילות מסעדת "מקדונלד'ס" ביום שבת. בדיונים בקהילה התברר שגם השכנים החילוניים של המסעדה לא היו מרוצים מההטרדה שיצר עסק פתוח ליד בתיהם, לא בשבת ולא באמצע השבוע. לכן העירייה הורתה להתיק את מקום המסעדה למרכז קניות מרוחק משכונת מגורים.

במקרה אחר חבר דתי במועצה מקומית התנגד לשיתוף רקדניות בטכס יום הזיכרון. הבנות שמצאו בריקוד זה את דרכן להביע השתתפות באירוע משמעותי זה נפגעו ממידורן. בדיונים בקהילה התברר שאין איסור דתי לריקוד נשים כהבעת אבל והריקוד נכלל בטכס.

השלב הבא במדרג דורש הבאת אמנה זאת חזרה ל"מחנה" שלי.

6. מנהיגות לדיאלוג בזמן קונפליקט:

זה אכן קטע בעייתי ביותר. מנהיג עלול להיתפס כ"בוגד" אם הוא מזרז, יתר על המידה , את מחנהו לכיוון דיאלוג ודו-קיום עם הצד שכנגד. (ראו מה קרה ליצחק רבין)

יחד עם זאת, אם המחנה משוכנע בכנות המנהיג באמונותיהם המשותפות, יסכים לקבל מנהיגות ביישום אמנה חברתית.

לעתים קרובות אנו שומעים את הרעיון הפרדוכסלי ש: "רק בגין, הימני, היה מסוגל להביא הסכם שלום עם סאדאת"; או "רק ניקסון, שונא הקומוניסטים המושבע, היה יכול לפתוח ביחסים דיפלומטיים עם סין"; או "רק ממשלה ימנית תוכל להגיע להסכם קבע עם הפלסטינים". אפילו יצחק רבין, עם תהילתו כגיבור מלחמה, קיבל קרדיט ראשוני בתחילת תהליך השלום עם אש"ף. אך הוא נכשל בזלזול שהפגין מול חרדות הימין והסבל של קורבנות התקפות הטרור שנמשכו לאורך התהליך. (דואק, 2001).

7. יישום, או חזרה לקהילה

מהן התהיות שלאחר הסדנא/ כנס דיאלוג? מה קורה אחרי החזרה הביתה?

לעיתים זה נראה בלתי-אפשרי להכיל את התסכול, החרדה והכאב של אלה החייבים להקריב למען פיוס עם האויב בד בבד עם המשך קידומו של תהליך דיאלוגי עימו. הבעות השתתפות בצער והבנת כאבם נתפסות על ידי הקורבנות כצבועות בעליל. כאן שוב מתעוררים הרפלקסים הראשוניים: אם הוא מבין, ואם באמת אכפת לו מהכאב שלי – איך זה יכול להיות שהוא לא מסכים אתי?

עד כה לא מצאנו נוסחת פלא לפיוס ודו-קיום לאוכלוסייה באזורנו. אך אם ישנם מנהיגים ואנשים בכל רמות ההיררכיה בשני הצדדים שרואים עצמם כ"שכנים" ומכירים באחריות ההדדית על חיים בשטח משותף – נותרת תקווה לפיוס בהמשך מעלה המדרג.

נכון לאמר, כי הנטייה הראשונית להירתע מעמדה הנוגדת את הזהות שלי – עולה שוב ושוב. ויחד עם זאת – יצירת איי שפיות בתוך הטירוף האזורי היא חוויה טובה אשר אולי טמונים בה זרעי התקווה לעתיד.

במעלה מדרג הדיאלוג

מקורות:

1.Bohm,D., Factor, D., Garrett, P., “Dialogue – a proposal” 1991

http://www.muc.de/~heuvel/dialogue__proposal.html

2.Roberts, J.P., “Foulkes’ concept of the matrix.” Group Analysis 15 :111, 1983

  1. אוסטרוף, ש. " 'להיות שונה': תפקידו הפסיכולוגי של הזר." בדיאלוג ומנהיגות על קווי השבר

בחברה הישראלית. עורכת אוסטרוף, ש. ג'וינט-מכון ברוקדייל, אוגוסט, 2000. עמ' 261-282.

  1. דואק, ר. " 'אני ורצח רבין' – סדנת דיאלוג בהנחיית עמיתים." מקבץ, יוני 2000 6:1
  2. הדרי, ד. "גישה מערכתית לטיפול בקונפליקטים: הכנס המערכתי והקבוצה ככלים לחקירת

התנהגות מערכות חברתיות שסועות." בדיאלוג ומנהיגות על קווי השבר בחברה הישראלית. עורכת אוסטרוף, ש. ג'וינט-מכון ברוקדייל, אוגוסט, 2000. עמ' 93-114.

  1. Hadari, D.”Differentiating between holy and secular – the significance of coexistence in Israeli society in the context of contrasts.” In Dialogue and Leadership on the Fault Lines of Israeli Society. Ostroff, S. ed. Joint-Brookdale Institute, 2000. (In Hebrew.)
  2. Festinger, L. (1957). A Theory of Cognitive Dissonance. Stanford, CA: Stanford University Press
  3. פרגו-גופר, ע. "במעלה מדרג הדיאלוג". הרצאה בסדנה פנימית של עמותת "בסוד שיח" אריאל, 1996
  4. שפירא, מ. "מהלכן של קבוצות דיאלוג: תיאוריה ומעשה." בדיאלוג ומנהיגות על קווי השבר בחברה הישראלית. עורכת אוסטרוף, ש. ג'וינט-מכון ברוקדייל, אוגוסט, 2000. עמ' 41-62.
  5. שפירא, מ. והרמתי, א. "דיאלוג בין מנהיגים." בדיאלוג ומנהיגות על קווי השבר בחברה הישראלית. עורכת אוסטרוף, ש. ג'וינט-מכון ברוקדייל, אוגוסט, 2000. עמ' 137-156

רותי דואק, אנליטיקאית קבוצתית, בוגרת training של IFSI וכנס Tavistock, חברת עמותת "בסוד שיח" מהיווסדו. בעבר קו- יו"ר עמותת "בסוד שיח", חברת ועד העמותה ורכזת פעילויות העמותה. חברת המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית וחברה בוועדת האתיקה וועדת ההסמכה במכון. הנחתה קבוצות מפגש גדולות בכנסים של המכון. פעילה ב"נשים בשחור".