מקרה בוחן: ניתוח החינוך הקולנועי בישראל 1992-2019 על פי מודל חמש הרמות להוראה בגישת הפדגוגיה האקטיביסטית וקידום אזרחות פעילה

מאת: 

תקציר זה מבוסס על מאמר מאת קרן קטקו איילי ומושטה בוקוש' שהתפרסם באנגלית: Ketko, A. K., & Bocoş, M. (2020). Practical Five-Level Model for Activist Pedagogy and Promoting Active Citizenship: Film Study in Israel as a Test Case. Educatia 21(19), 74-85 (עריכה: ד"ר סולי ורד, מחלקת החינוך באגודה לזכויות האזרח). התקציר המראה את פיתוח המודל נמצא פה בקישור

בחינת תוכנית לימודי הקולנוע לאור מודל חמש הרמות ליישום פדגוגיה אקטיביסטית וקידום אזרחות פעילה מציגה ניתוח של החינוך הקולנועי משנות ה-90 של המאה ה-20 באמצעות מושג חדשני שנחקר במאה ה-21. ללא הכרות עם המושג וללא מודעות, הותאמו מתווה התוכנית, התכנים, האמצעי והחזון לתיאוריה חדשנית של פדגוגיה אקטיביסטית.

* * *

בשנת 1989 התכנסה ועדה מקצועית לכתוב את תוכנית הלימודים לתקשורת המונים, שלימודי הקולנוע היו חלק ממנה. כשלב מקדים לבחינת יישום מודל חמש הרמות, ניתן להבחין כי כבר בתחילת הדרך נבחר חזון חברתי להובלת תפיסת העולם של לימודי הקולנוע בישראל, כאשר לתוכנית הלימודים נבחרה הגישה ההומניסטית כערך מוביל.

הקולנוע, כחלק מהמדיה, מהווה באופן בסיסי כלי האמור לשמור על הדמוקרטיה, ולכן מיסודו הוא תחום ביקורתי ובעל קשר הדוק לאקטואליה ולתרבות ההמונים. מטרתו, להיות "כלי לאחסון והעברת מידע וערכים בחברה" (תוכנית הלימודים 1992, עמ' 11). במסגרת זיקתה לתפיסת עולם ליברלית פלורליסטית, התוכנית ללימודי קולנוע קידמה גישה הוליסטית להתנהגות האנושית ותכניה נועדו לעזור לתלמידים להעמיק את התפיסה שלהם את עצמם ואת העולם הסובב אותם, כמנוף להגברת מעורבות ואחריות חברתית (תוכנית הלימודים תשנ"ג, עמ' 4-7).

המסגרת הפורמאלית של הוראת הקולנוע, המבחנים והגישה למורות ולמורים המלמדים היתה שיתופית, וכל אלו אפשרו מקום רחב למורים לבחור ולקבוע את תוכניות הלימודים הבית ספריות, על פי תפיסת עולמם הרחבה האנושית. התהליך הדיאלוגי שנוצר בין צוותי ההוראה לבין המפקחת על לימודי הקולנוע ממשרד החינוך היווה גם הוא מודלינג עבור המורים לדרך ההתנהלות עם תלמידיהם באופן הומניסטי ודיאלוגי, בדגש על למידה משותפת ומציאת דרכים מקוריות שאינן מוכתבות בספרי הלימוד כדי ללמד בכיתה (ראיון עם באלין, 22.7.20).

ניתן לומר שגם מודל "הפרח" ששימש לניתוח סרטים בכיתה על פי חמש שאלות, כמו חמישה עלי כותרת,[1] מצביע על  המשקל הרב שניתן למשמעויות אנושיות הומניסטיות הנובעות מצפייה בסרטים. תפקיד המורה, לפי גישה זו, הוא ללמד את התלמידות והתלמידים לשאוף לזיהוי המסרים הגלויים והסמויים בסרטים, במטרה להגיע למסקנות ולנקוט עמדה ביחס לעצמם ולחברה האנושית בה הם חיים. אפשר אפוא לראות כי כבר בשלביה הראשונים, לפני 30 שנה, התהוותה תוכנית הלימודים להוראת הקולנוע בישראל על בסיס חזון חברתי ותפיסת עולם חברתית-מעשית עבור המלמדים והלומדים, ברוח החינוך ההומניסטי.

[1] קלר, ה' (1994). לדעת לצפות, "מעלות". עמ' 216-209.

רמה 1 – סביבת למידה מאפשרת לקידום אזרחות פעילה ואקטיביזם

הרמה הראשונה במודל היא בניית סביבה מאפשרת, הן פיזית והן ברמה הבינאישית. מבחינה פיזית, הסביבה המאפשרת בלימודי הקולנוע התבטאה ב-setting של כיתה עם מסך קולנוע שניתן להחשיכה ליצירת אווירה אינטימית – תשתית השוברת את המבנה הקלאסי כיתה רגילה. על הקירות נתלו פוסטרים מסרטים שנבחרו על ידי המורים, ומגמות קולנוע רבות השאירו קיר שנועד לתת מקום לביטוי אישי לתלמידות ולתלמידים והתמלא לרוב בציורי גרפיטי המתקשרים לקולנוע. מבחינת הסביבה המאפשרת ברמה הבין-אישית, תוכנית הלימודים (1992, עמ' 7) התייחסה לצורך ב"תהליך הוראה שוויוני, תהליך שבו הלמידה היא פרי דיאלוג דינמי בין מורים ובין תלמידים", בדגש על פיתוח סובלנות לאופן ההתבטאות הייחודית של הזולת. לאחר שני עשורים, בחוזר מפמ"ר של תוכנית הלימודים לשנת 2012, עדיין העקרונות הללו של תוכנית הלימודים לא השתנו: "המורים אמורים להיות מכוונים לקידום למידה משמעותית על ידי זימון סביבת למידה שתספק חוויה של מעורבות הן מבחינת התהליך והן מבחינת הבנת התוצר. להניע ולהנחות את הלומדים לאתר, לעבד, לבקר וליצור ידע, לחשוב, לשאול שאלות ולהיות שותפים בתהליך הלמידה".[1]

[1] חוזרי מפמ"ר הפיקוח על הוראת הקולנוע, אגף א' אמנויות, המזכרות הפדגוגית, משרד החינוך (מופיעים ב-https://cms.education.gov.il/  או באתר עצמאי של הפיקוח להוראת הקולנוע https://pikuahblog.wordpress.com/ ).

רמה 2 – עשר דקות של פתיחת השיעור חשיפה/גירוי לנושא המקדם אזרחות פעילה ואקטיביזם

הרמה השנייה במודל, עשר דקות חשיפה לנושא חברתי, באה לידי ביטוי בתוכנית הלימודים (1992) שנכתב בה כי הוראת המדיה עוסקת בעולם הרלוונטי לתלמידות ולתלמידים, עולמם החווייתי, האקטואלי, התרבותי והערכי. "ייעשה מאמץ בכיתה לשלב תכנים תקשורתיים הרלוונטיים לתלמידים" (עמ' 7). רבים ממורי הקולנוע הגיעו מתחום התעשייה הקולנועית והטלוויזיונית, וככאלה היה ביכולתם לפתוח את השיעורים בשיתוף חוויות שונות מהשטח. חוויות אלה עודדו לעיתים שיח על קונפליקטים ודילמות אותנטיות ורלוונטיות לבני הנוער. גם המלצות צפייה או ביקורת בפתיחת השיעור שימשו את המורות והמורים לחשיפה לנושאים חברתיים שונים.

רמה 3 – הטמעה של נושא המקדם אזרחות פעילה ואקטיביזם במערך השיעור

שיעורי הקולנוע מזמנים עיסוק סביב צפייה בסרטים המתקשרים לנושאים חברתיים ואקטיביסטיים. תוכנית הלימודים גמישה, והמורים יכולים לבחור את התכנים להוראה מתוך סל אפשרויות מגוון הכולל נושאים כגון קולנוע, חברה ופוליטיקה, דוקו-אקטיביזם, קולנוע ישראלי ועיסוק בקונפליקטים בחברה הישראלית. בין התיאוריות הנבחרות להוראה ניתן לבחור בתיאוריות קולנועיות ומגדר, תיאוריות מרקסיסטיות וניאו-מרקסיסטיות, וידאו, אקטיביזם וקולנוע תיעודי חברתי. במהלך השיעורים המורים התבקשו ללמד באופן שיאפשר לתלמידות ולתלמידים לחקור, לערער ולהטיל ספק, ולהשתמש בקולנוע ככר פורה ללמידה חדשנית (חוזר מפמ"ר להוראת הקולנוע, 2018). דרכי ההערכה עצמאיות גם הן, והמורים בונים בעצמם את מבחן הבגרות בהתאמה לתוכנית הלימודים הייחודית שבחרו ללמד. באופן זה הועצמו המורות והמורים כבר מראשית הדרך, כאשר השיעורים התבססו על תכנים רלוונטיים לחזון החברתי שלהם, לגרעין של תוכנית הלימודים הפורמאלית ולדיאלוג עם התלמידים בכיתה.

רמה 4 – למידה מתוך התנסות המעודדת אזרחות פעילה ואקטיביזם

תכנים מעשיים התנסותיים היו מאז ראשית החינוך הקולנועי חלק מאבני הדרך במהלך הלימודים. התלמידות והתלמידים מתנסים בתהליך היצירה הקולנועית והטלוויזיונית במסגרת פרויקטים אישיים וחברתיים, מתוך תפיסת העולם של הוראת הקולנוע שנשענת על יסודות של הומניזם, ביקורתיות ורלוונטיות. הם מצלמים בסביבה הקרובה ובקהילה שלהם, ומעלים דילמות אישיות או חברתיות על מנת ליצור דרמה או תחקיר מעניין. הפקות הסרטים עוסקות במקרים רבים בנושאים כגון הגשמת חלומות, התמכרויות, משפחות מאתגרות, צרכים מיוחדים ונושאים נוספים המעסיקים את בני הנוער במרחב הבית ספר והקהילתי. ההתנסות ביצירה ובהפקת קליפים וסרטים מאפשרת להם להביע מסרים ורעיונות באמצעות השפה החזותית הקולנועית.

רמה 5 – יזמות אקטיביסטית בהוראה למידה 

בסוף שלוש שנות הלימוד מפיקים התלמידים סרטי גמר לבגרות. הפקות הגמר של מגמות הקולנוע הן בעלות אופי יזמי אקטיביסטי, הן ברמת הביצוע והן ברמת התוכן. כדי להצליח להפיק סרט יש צורך בשיתוף פעולה של צוות ההפקה, כאשר לכל תלמידה ותלמיד תפקיד משמעותי – במאי/ת, מפיק/ה, עורך/כת וצלם/ת. הציון ניתן לרוב לצוות כולו, ולכן כל אחד מבין את אחריותו בהפקה ויש לו מקום שווה בין שווים. הפקת סרט גמר מצריכה את יציאת התלמידים מחוץ לגבולות הכיתה וקיום מפגשים יזומים עם דמויות מהקהילה וגורמים שונים. ברמת התוכן, התלמידות והתלמידים הופכים להיות בעלי השליטה במסרים שהם מעוניינים להעביר באמצעות השפה החזותית. תהליך זה מצריך חשיבה ברמה גבוהה, חיפוש ידע מקצועי ומימוש בפועל של כל המיומנויות שלמדו בתהליך החינוכי. הם נדרשים להגיש תיק הפקה ולנמק את בחירותיהם, ובכלל זה ניתוח הדרכים השונות של השפה החזותית ושיקולי העריכה בהם בחרו על מנת להשפיע על הצופים. במקרים בהם המסרים מערערים ומעודדים שינוי חברתי, ניתן אפילו לומר כי התלמידים לומדים להיות אקטיביסטים. לא כל סרט שמופק במגמת קולנוע הוא סרט אקטיביסטי שתפקידו לעודד שינוי חברתי, אך רבים מסרטי הגמר של מגמות הקולנוע אכן עוסקים באקטיביזם. נקודת המוצא של התסריטים מגיעה פעמים רבות ממקום של עוולות חברתיות שהתלמידים חשים בהם, והם עושים שימוש בסרט כאמצעי לעורר מודעות או לעודד לשינוי בנושא. לכן זהו שיאו של התהליך החינוכי המועבר על ידי המורות והמורים לקולנוע לאורך השנים, בדגש על חינוך ביקורתי הומניסטי.

 

* * *


קרן קטקו איילי – חוקרת פדגוגיה אקטיביסטית