עברו עלינו ימים קשים מאוד. המלחמה בעזה, הפוגרומים נגד ערבים ויהודים, ההפגזות על יישובים ועוד. אנחנו, כמחנכות ומחנכים העומדים יום יום מול קהילות, ילדים וצעירים, חשים שהמציאות הכאוטית דופקת על דלתנו, בין אם נרצה בכך או לא נרצה. מצד אחד המועקה, חוסר האונים, החרדות ואף הרצון להיות במקום אחר, רחוק מהמציאות האיומה; ומן הצד השני, ההבנה – ולו רחוקה – שמתישהו נצטרך להתמודד עם כל הקושי מול התלמידים, החניכים, הסטודנטים והקהילות שאיתם אנו עובדים. האם אפשר, בכלל, לאזור כוח ולהתמודד עם התופת הזאת? האם אפשרי להוציא את עצמנו מהקונכייה שבה אנו יכולים לחוש חופשיים לא לעשות כלום?
