לאחרונה נחשפתי לתוכנית שמזכירה תוכניות של חילופי סטודנטים אך אחרת. בתוכנית הזאת גיליתי תוכן וחיבור מאד מיוחד. מדובר בסטונדטים מארצות הסכסוך או פוסט סכסוך מכל העולם שמתאספים יחד לתהליך של שנתיים בכפר רודינה באיטליה. הסטודנטים מגישים מועמדות לקראת סוף התואר הראשון ממגוון מקצועות הלימוד באוניברסיטאות ממקומות מגוריהם, מסיימים את התואר ומי שמתקבל עובר לגור שנתיים בכפר הפסטורלי בשם רונדינה באיטליה שזהו גם שמה של התוכנית – רונדינה. התהליך שהם עוברים, ייחודי ובינלאומי. רק לאחרונה הכרתי את נעם פופקו, במקור מראשון לציון, והוא הסכים לשתף אותנו עם חוויותיו מהתוכנית. זוהי חוויית חיים מכוננת אין ספק, ואגלה לכם סוד, עבור תוכנית כזאת הייתי חוזרת לסוף התואר הראשון כדי להצטרף… אבל אני בשיא של תהליכים אחרים בתואר לגמרי מתקדם, אשתף כמובן בעתיד, ולכן לגבי זה כבר לא רלוונטי – אבל לכם, לבני משפחתכם, לחברים ומכרים אולי יתאים להגיש מועמדות כאן. או תכנסו בסוף ללינק להגשת המועמדות, אחרי שתקראו את כל הכתבה…

    

    

נתחיל עם כמה מילים על הארגון:

רונדינה הוא ארגון לא ממשלתי ללא מטרות רווח NGO Non profit, שנוסד בשנת 1997 ומתמחה בתוכניות חינוכיות בנושא של ניהול ופתרון סיכסוכים ובניית מנהיגות.

פעילות הליבה של הארגון היא בית סטודנטים בינלאומיים שמגיעים ממדינות סכסוך או פוסט סכסוך, מהמזרח התיכון, מהבלקן, מהקווקז, מאפריקה, בקיצור כשנעם היה שם היו סטודנטים מישראל, פלסטין ,לבנון, סרביה, בוסניה, קוסובו, רוסיה, צ'צ'ניה, אוסטייה, אינגושטיה, ארמינה, אזרבייג'אן, ג'ורג'יה, אבקזיה, ניגריה, מאלי, סיירה לאון וקולומביה. הסטודנטים מייצגים את הצדדים השונים של כל סכסוך, כלומר אחד האתגרים של התוכנית היא חיים משותפים עם האויב.

הארגון מוכר ברמה בינלאומית, היה מועמד לפרס נובל לשלום בעבר. ייצג את ממשלת איטליה באירועי 70 שנה לחתימת מגילת זכויות האדם במטה האומות המאוחדות בניו יורק ומקבל הכרה ועניין בעולם האקדמיה. בעיקר לגבי הגישה החדשנית שלו לניהול והמרת סכסוכים – creative conflict transformation. השם של הארגון, כאמור,  רונדינה – הינו גם השם של הכפר בו נמצא המטה של הארגון ובית הסטודנטים, כפר ציורי בלב גבעות טוסקנה (ליד העיר ארצו).

קצת על נעם פופקו:

שמי נעם פופקו, נולדתי וגדלתי בראשון לציון, סיימתי תיכון במגמה מדעית, יצאתי לשנת שירות בקיבוץ יטבתה, שירתתי בחיל חינוך ולמדתי לתואר בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון. לקראת סוף התואר נחשפתי לתוכנית של רונדינה, ואז להירשם לתוכנית כזאת נראתה לי הדרך היחידה לקשרים בינלאומיים דרך אוניברסיטה, ומיד צצה בי סקרנות ונרשמתי.

הסיבות שדחפו אותי לנסות להתקבל לתוכנית היו רבות אך המרכזיות הן, ככל הנראה הרצון להכיר מקרוב, אישית, אפילו אינטימית פלסטינים. לשבור את המחסום הפיזי והפסיכולוגי שיש בינינו לבינם. וכן רציתי להציג לפלסטינים סוג שונה של ישראלים (לרבים מהם ההכרות היחידה עם ישראלים היא בנקודות ההשקה עם חיילים או מתנחלים), בנוסף שאפתי בעתיד להיות חלק מארגון של החברה האזרחית, וחשבתי שבאמצעות התוכנית אתפתח ואצמח מקצועית. למרות שהיום אני יכול לומר שכל סטודנט שמגיע מכל מקצועז, יכול להתפתח מקצועית בתחום שלו אחרי השנתיים האלו. גם אני, במהלך השנתיים של שהותי בארגון, למדתי והתפתחתי רבות, באופנים שונים ובתחומים רבים.

התוכנית החינוכית של הארגון מעניקה ידע וכלים בניתוח והבנה של סכסוכים ודינמיקות של פיוס ודיאלוג, בהבנה עמוקה יותר של תהליכים חברתיים-פוליטיים ברמה הגאו-פוליטית, בתחום של דיפלומטיה, חוק בינלאומי, בתחום של יזמות וחדשנות חברתית ובכלל משפרת ומחדדת את היכולות ההומניסטיות של האדם באשר הוא אדם.

חשוב לציין שבמקביל למדתי גם תואר בגישור באוניברסיטה איטלקית (כל סטודנט מקבל מלגת לימוד לתואר באיטליה במקביל לתוכנית החינוכית המתנהלת בתוך הארגון) שזאת עוד הזדמנות נהדרת להתפתח מקצועית. אבל ההתפתחות האישית וההכרות עם כל כך הרבה חברים חדשים מכל העולם, קשה לתאר את הסיפוק והמשמעות שתהליך כזה מאפשר לסטודנט בראשית חייו הבוגרים.

   

האמת היא שלא רק אייפה הכל, כי החיים בכפר הם לא פשוטים, חיי קהילה שיתופיים עם עוד 30 סטודנטים ממגוון רחב של תרבויות ודתות, ניהול כמעט עצמאי של חיי היום יום, מטלות, משימות והנאות היו מורכבים אבל בסופו של דבר היו גם משמעותיים. שלושת החודשים הראשונים מוקדשים כמעט בלעדית ללמידת השפה האיטלקית. אך כמובן האתגרים והמורכבויות "משתלמים" בסופו של דבר.

קצת על התוכנית:

התוכנית היא במשך שנתיים וכוללת הן תוכנית חינוכית בתוך הארגון והן תואר לפי בחירתם של הסטודנטים, באחת מאוניברסיטאות שנמצאות בטוסקנה. לפני שלוש שנים הארגון השיק תואר Master in Conflict management and humanitarian action בשיתוף עם אוניברסיטת סיינה והארגון הבינלאומי רופאים ללא גבולות.

התכנים הבסיסיים מאוד עשירים ומציעים אפשרויות של צמיחה אישית ומקצועית בתחומים שונים של עשייה חברתית ופוליטית. מעבודה עם בני נוער עד לעבודה עם דיפלומטים. מיוזמות של אומנות ועד בניית סטארט אפ בדגש חברתי. אחת ממטרותיה, היא תכנון ובניית פרויקט חברתי/תרבותי/פוליטי וליישמו לאחר סיום התוכנית בעת החזרה לארץ המקור. בגלל שהרקע האקדמי של הסטודנטים מאד מגוון, אין הכרח להגיע עם רקע מיוחד. כל אחד לוקח לתחום שלו את היוזמה ופיתוחה. לדוג' סטודנטית ישראלית בעבר מארכיטקטורה, חזרה לארץ ויצרה מיזם בתחום שלה שקשור לשיתופי פעולה וחיבורים בין ישראל וארצות שכנות. וסטודנטית ערביה מישראל, פיתחה פרויקט למיגור אלימות בחברה הערבית. סטודנטים ממדינות אחרות שלמדו כלכלה לדוג', פיתחו מיזמים של ייבוא וייצוא בין רוסיה וצ'צ'ניה, שאלו שתי מדינות בסכסוך, והסטודנטים דווקא מצאו שיתופי פעולה כלכליים ודרכים קדמו דיאלוג ופיוס.

בנוסף לאחר שמסיימים את התוכנית של השנתיים יש לארגון, ארגון בת שהוא ארגון ידידים של הבוגרים. לאחרונה, הבוגרים חשבו על פרויקט מעניין לפני הבחירות בסיירה לאון, כי הבחירות שם נעשו באלימות וכוחניות. הוחלט שכל הסטודנטים הבוגרים והלומדים יגיעו לשם (גם אני נועם נסעתי וזאת היתה חוויה חד פעמית). וכאשר הגענו העברנו שיעורים ומפגשים בנושא חינוך לדמוקרטיה בכל רחבי הרפובליקה. דבר שאנחנו חושבים שהשפיע על הבחירות והתנהלותם בניסיון למגר את האלימות והכוחנות. הפרויקט שלי כרגע עוד נדחה לימים שאחזור לארץ. וזאת כי כרגע נשארתי באיטליה בעקבות אהבה. התאהבתי באיטלקייה ולכן כרגע באיטליה, עובד בארגון רונדינה ועובד עם נוער מכל איטליה שמגיעים ללמוד מצויינות ומנהיגות. אני עובד איתם לקדם גם את נושאי המנהיגות והקשר לסכסוך. ומתמלא בתקווה כל יום מעבודתי זאת, אה כן, ואני גם אבא טרי…"

ואיך אפשר בלי חוויות וסיפורים

נתחיל עם החוויות המוזרות: במהלך שלושת השנה הראשונה, נפצעתי מסכין במטבח. ושני חבריי הלבנונים ישר לקחו אותי לבית חולים. כשהגענו, ראינו במבטים של הרופאים, ובכך שהם מתחילים לתחקר אותנו לפשר הפציעה מסכין. בסוף משכבר נשבר הקרח, הם סיפרו לנו שהיו בטוחים שהגעתי לאחר תיגרה על רקע גזעני, והיו מופתעים לשמוע וגם לראות את החברות בינינו. סיפור דומה קרה בבית מלון, בסופי השבוע נסענו לטיולים ברחבי איטליה והפעם נסעתי עם חבר פלסטיני. כשהגענו לבית המלון והשארנו בקבלה את הדרכונים שלנו ביחד לפני שעלינו לחדר. עצרו אותנו בחשד, שאלו ותחקרו וקראו לכל עובדי בית המלון לראות את הפלא הזה. ההתנהגות של הסביבה שחשדה בחיבורים כאילו, רק מראה לנו עד כמה הסכסוך מושרש בתודעה של אנשים ושקשה לשנות עמדות.

בחלק היהודי ישראלי, אחינעם ניני היא יקירת הארגון ושיתפה איתנו פעולה בכמה אירועים שלנו כמובן הופיעה בהם, אוהבים אותה והיא מאד מרגשת. וסיפור מרגש נוסף הוא על ניצולת שואה איטלקייה בשם ליליאנה סגרה, בת 90, שהיא חברת כבוד בפרלמנט באיטליה. היא משמרת את זכרון השואה בכל רחבי איטליה. ולאחרונה בפרסום רב, היא החליטה לספר את התיעוד האחרון שלה כאן ברודינה – בחסות הארגון. ובשיתוף העולם עם עדותה האחרונה מתקופה השואה, היא מבקשת שהארגון ימשיך לשמר את זכרון השואה ויפעל למניעת גזענות בעולם ושמירת ערכי כבוד האדם וזכויותיו.

בשנה שעברה באירוע באו"ם, ארגון רונדינה ייצג את ממשלת איטליה, האירוע התקיים בחגיגות ה- 70 לחתימת מגילת זכויות האדם וביו הבינלאומי שנקבע לציין זאת מאז. באירוע בבית האומות המאוחדות בניו יורק נאמנו את הנאום המרכזי, חברה פלסטינית ואני הישראלי. ובשבילי זה היה נאום מאד מרגש ששידר הרבה תקווה לעולם, לא היה לנו פשוט לעמוד ביחד, אבל הרגשנו שלמרות הקושי אנחנו רוצים להעביר מסר לעולם. וזה רגע שגרם לי להיות גאה בכל העבודה שעברנו ובארגון שהוביל לכך שהיום אני עובד בו וחלק ממנו.

וכמה מילים של נעם לסיום:

התוכנית לא לגמרי שינתה את מי שאני ולא לגמרי את הדעות שלי אבל גם התבגרתי והתפתחתי וגם למדתי המון וקבלתי אפשרות גם ל"שיום" להעניק שמות לדעות שלי ולמצוא את המילים והניסוחים שפעם היה לי מורכב יותר. הרחבתי מאד את חוג חבריי. אנחנו מנסים לשמור על קשר עולמי כדי לתחזק את הלהבה של התקווה. וגם מבחינה מעשית אנחנו ממשיכים לנסות להוציא לפועל כל מיני פרויקטים ומיזמים שמחברים בעולם. עכשיו אנחנו עובדים ביחד על פרויקט תיירותי שקשור לתיירות שלום שמדריכים אותה סטודנטים שלנו, בוגרי התוכנית שהם ידברו על הסכסוך ושני הנרטיבים השונים מחד אך מאידך גם יציגו את החיבורים. ובכך נשיג נקודת מבט שונות על סכסוכים, וגם על ההתמודדות עמם.

אז אם קראתם עד לכאן בשקיקה ומתאים לכם לנסות כאן המקום. ואם אתם רוצים לקרוא עוד כתבות מעניינם הכנסו כאן או לחצו כאן.