הפעם משתף אותנו בסיפור אישי ישעיהו תדמור – פרופסור לחינוך, לשעבר מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, כי בתחילת 2003 האב אמיל שופאני – איש דת ומנהל בית הספר אל מוטראן בנצרת, זימן אליו קומץ מידידיו והעלה לפניהם רעיון אמיץ לב ומסעיר – להקים קבוצה של מנהיגים ואנשי רוח ערבים. מטרת קבוצה זאת תהיה נסיעה לפולין וביקור במחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו, כדי ללמוד שם מקרוב על סבלו של העם היהודי. אנחנו חיים פה בארץ עם שכנינו היהודים, הסביר שופאני, רואים אותם בהתנהלותם, ומבינים שאימת השואה וההיערכות נגד כל אפשרות של שואה נוספת, חלילה, הן רכיבים מהותיים, ראשונים במעלה, בתודעתם ובמניעי התנהגותם. גילויים אצל היהודים, שבעיני הערבים הם שליליים – לאומנות, מרכזיות הכוח, הכיבוש, תוקפנות, אפליה, הסתגרות – ניתן לתלותם, גם אם לא להצדיקם, בחרדה הקיומית של היהודים, כיחידים וכעם, פרי הסבל שסבלו במהלך ההיסטוריה שלהם, ששיאו בשואה המחרידה. אנחנו הערבים, הוסיף שופאני, אמנם הצד החלש והמקופח, אבל מאחר שגורלנו הוא לחיות לצד היהודים, עלינו להיטיב להכירם, והיכרות רצינית משמעה הוא קודם כל העזה לגעת בעצב הדלקתי של זהותם – השואה. נצא אפוא קבוצת ערבים בעלי השפעה ללמוד על הסבל של היהודים באותם האתרים שהסבל הגיע בהם לדרגות שיא נוראות. הסבל הוא ממהותו של האדם, הוא אוניברסלי, גם הערבים סובלים. נוכל אפוא להבין את הסבל ולהזדהות אתו. איננו רוצים שום סימטרייה בין הסבל היהודי לסבל הערבי, חזר והדגיש שופאני, איננו מצפים שאחרי הסיור של הערבים במחנות ההשמדה בפולין יעסקו היהודים, כ"תמורה", בסבל הערבי בכלל וב"נכבה" בפרט. אנחנו נוסעים לשם מתוך אחריותנו, כבני אנוש, לסבל ומתוך אחריותנו לאחר.
עד מהרה הסתופפו סביב שופאני, אבונא בפי מכריו, מספר אישים ופעלו לארגון הקבוצה שתצא למסע. הראשונים בה היו העיתונאי הסופר נזיר מג'אלי מנצרת, העורך דין אחמד מסאלחה מדבוריה והרופא ד"ר עבד אל עזיז דראושה מאיכסאל. יחד עם שופאני ועוד מספר אנשים הם היו הגרעין. עד מהרה הצטרפו עוד ועוד אישים ידועים מקרב הציבור הערבי – מוסלמים, נוצרים ודרוזים, אנשי רוח, מרצים באקדמיה, בעלי מקצועות חופשיים, אנשי דת ומחנכים. מיד עם התגבשותה הגיעה הקבוצה הערבית לכלל החלטה לפעול למען הקמה של קבוצת יהודים מקבילה, שתתאגד עם הקבוצה הערבית כדי לצאת למסע משותף ערבי-יהודי. רותי בר-שלו, יזמת בעלת חזון, שכבר הייתה מעורבת בפרויקטים ציבוריים אחדים, נענתה לאתגר וטרחה על הקמת הקבוצה היהודית. ההרכב של הקבוצה היהודית דומה לזה של הקבוצה הערבית. בשתי הקבוצות היו רבים שצברו ניסיון קודם בפעילות בארגוני שלום ובמגע חברתי יהודי-ערבי. בהמלצתם של מג'אלי, מסאלחה ושופאני צורפתי לקבוצה, וזכיתי בכך בהתנסות שלא תסולא בפז.
בשני סופי שבוע בחודש אפריל התקיימו כנסים של הקבוצה המעורבת, היהודית-ערבית, שכבר מנתה אז כ-400 חברים, לקראת המסע לפולין. הפרויקט כונה "מזיכרון לשלום". הכנס ומשתתפיו חידדו בי תחושות ומחשבות שקיננו בי זמן רב. חשתי שהמסע המתוכנן הוא רוחני יותר מאשר פסיכולוגי, או רגשי, או אינטלקטואלי, או פוליטי, או חברתי, אף שכל אחד מהממדים האלה שלובים ומתבטאים בו. חשתי שזהו מסע אקזיסטנציאלי, משום שאנחנו נוגעים בחוויות יסוד של הקיום האנושי. לא רק נוגעים, אלא מחטטים בהן, מגרים אותן, חודרים ללב ליבן, ותוך כדי כך חושפים את עצביהן. לא התגודדנו בדל"ת אמותינו כיחידים. הרגשתי שמתוך מאמץ והתכוונות של "אני ואתה", מתוך התחברות של סובייקט עם סובייקטים, אנו בוחנים ומנסים לזהות את המכנה המשותף האנושי של החוויות, המתייחסות לספירה טרנסצנדנטית. הזדהיתי עם קריאתו החוזרת ונשנית של שופאני, עזבו בשלב הזה את ההשלכות הפוליטיות והחברתיות, חדרו לעומק נפשכם. לפי הבנתי, הוא בעצם אמר לנו, חשפו את החוויות הפנימיות שבכם, גלו את הפשר שלהן, עוררו את המרכז ההומני שבכם, אל תהססו לגעת באלוהים שבכם.
לקריאה הזאת שלו משמעות נוספת. אנו היהודים בקבוצה התחנכנו על "לקחי השואה" הפוליטיים והלאומיים. הפנמנו אותם ועשינו אותם לתבנית לוגית מוצקה באידאולוגיה הציונית, בנרטיב שלנו ובזהות שלנו. הקריאה של שופאני משמעה לגבינו היה שנקראנו "לשים בסוגריים" את הלקחים מהסוג הזה ולעסוק בסבל "נטו", בסבל האנושי.
המסע המשותף לפולין יצא לדרך בסוף מאי 2003. היינו כ-300 איש, חציים ערבים וחציים יהודים. לי זה לא היה הביקור הראשון במחנות התופת, לכן יכולתי להקדיש תשומת לב רבה יותר למה שעובר עלי ולמה שעובר על חברי במסע. חווינו חוויה חסרת תקדים בחיינו בייחודה ובעוצמתה. רובנו, יהודים כערבים, תפסנו את המסע הזה כהתרחשות רוחנית, ואפילו רליגיוזית, בעלת עוצמה כבירה, שגרמה ליחידים ולקבוצה בכללה טלטלה נפשית עזה, התעלות והבנייה חדשה של עמדותינו – ביחס לשאלות קיומיות של החיים, לשואה, ובייחוד ביחס לקשר האישי בין ערבים ליהודים.
הערבים בינינו גילו הזדהות מלאה עם היהודים שנרצחו במחנות ההשמדה וכאבו את כאבנו. בכי משותף של ערבים ויהודים, חיבוקים תומכים ושיחות נפש עמוקות ורגישות אפיינו את ההוויה. היינו לחטיבה אנושית אחת, לעם ישראלי אחד. היה משהו סוריאליסטי בסיור המשותף בקרקוב – בגטו, בבית הכנסת הגדול ובפלשוב, שלא לדבר על היומיים שעשינו באושוויץ ובבירקנאו. אני זוכר את טקס הסיום בבירקנאו. חברים מהקבוצה, ערבים ויהודים, קראו שמות של נספים במחנות ההשמדה שבהם ביקרנו. האזנתי לקריאת השמות המתארכת. לפתע שמעתי את שמותיהם של 13 מבני משפחתי, בהם ילדים, שהוכחדו באושוויץ. הבחנתי שהקורא הוא אחמד מריח, מטמרה. התרגשתי מאוד. התקרבתי אליו, חיבקתי אותו ואמרתי לו, אחמד, מרגע זה נקשרה נפשי בנפשך.
קריאתו של שופאני הופנמה בנו. שוב ושוב במהלך המסע החלטנו להניח לשאלות הפוליטיות והחברתיות, לפחות באורח זמני, אף שהן רחשו ברקע ופעמים אף בצבצו וביקשו להתפרץ. ביקשנו להתרכז, כל יחיד עם עצמו וכולנו ביחד, בחשיפה של מהות הסבל, של קיומו של האדם בסבל ושל פשרו. השתתפות הערבים אתנו סייעה לנו, היהודים, אולי לראשונה בחיינו, לעסוק בגילוייה האנושיים העמוקים האלה של השואה תוך סילוקו הזמני של הנרטיב הקולקטיבי.
הערבים קיימו את המסע לפולין בלא כל התניה. כמה ממכרי, ששמעו על הפרויקט, הביעו חשד וציניות. בעורמה האופיינית להם טומנים הערבים לנו, היהודים, פח, טענו; כל רצונם הוא לגרור אותנו להכיר בנכבה. אני אינני חושב כך. הם עשו זאת מתוך אצילות נפש ומתוך רצון כן ואמיתי להבין את יסודות הסבל שלנו, שכניהם היהודים בארץ. העדר ההתניה לסימטריה העניק למניע של כל אחד ואחת מהם תוקף חזק ומבטא את העצמאות ואת החירות האישית שלהם. עם זאת, רבים מאתנו, היהודים, חשים צורך – גם אנו בלא כל התניה מראש – להכיר בסבל של ערביי ישראל ושל הפלסטינים בכלל, להבין ולחוש אותו מתוך אמפטיה וכאב.
במהלך המסע חשבתי על "הבנאליות של הרשע", אותו ביטוי שטבעה חנה ארנדט. חזרנו ושאלנו את עצמנו איך בכלל התהווה רשע מפלצתי כזה? הייתכן שבני אדם עשו זאת? הייתה זו סאמיה שחאדה, מהקבוצה שלנו, שאמרה אחרי הסיור באושוויץ: "התביישתי להיות אדם". הרשע הוא ממהותו של האדם, לא פחות מהטוב, שאף הוא ממהותו. הרשע חותר לרמות אידאיות, מוחלטות, כפי שחותר לכך הטוב. יתר על כן, הרוע, האכזריות, התועבה, הסדיזם, הריהם מגוונים לאין שיעור. לאריסטו, הפילוסוף מהמאה הרביעית שלפני הספירה, מיוחסת האמרה: "דרך אחת למהוגן, ואלפים למנוול" (אריסטו, תשל"ג, עמ' 50).
בשואה התערער גם הביטחון בכך שהטוב הוא אחד. אנו נפגשים ודנים בקרבנו בדילמות ערכיות מוסריות, אך מתקשים להכריע בהן. אני חושב על האסירים שנאלצו לדחוף בכוח משפחות מהטרנספורט אל תאי הגזים; על האסירה שהתלבטה, אם בחלוקת המרק מן הדוד עליה לתת מרק סמיך לחולים שספק אם יחזיקו מעמד ויחיו, או לחזקים כדי להגדיל את סיכוייהם לחיים. מהו הפתרון הנכון בדילמות מהסוג הזה? אין להן פתרון יחיד ומוחלט. הדבר שניתן לומר על אותו טוב אחד של אריסטו הוא, שייתכן שעצם ההתלבטות בדילמה המוסרית, עצם ההתחבטות בשאלה מה יגרום יותר לטוב האנושי, או מה יצמצם מעט את הרוע, הוא הטוב האחד. מעבר לכך איננו יכולים לומר דבר, בוודאי לא אנו שלא היינו שם, ומוטב לשתוק.
זכרתי שאחרי השואה רווחה המחשבה שהשואה היא אירוע, תופעה, שמחוץ להיסטוריה. שהיא מעין תקלה, שבר לא צפוי, רעידת אדמה ששום סיסמוגרף לא ניבא אותה. שהיא התרחשה בפלנטה אחרת. אלא שגישה כזאת מסירה מאתנו אחריות, כאילו לא בני אדם עוללו את השואה. על כן עלינו לומר ולשנן: בני אדם עוללו אותה. השואה והגזענות הנאצית היו חלק מההיסטוריה האנושית; קטע דרך בשדרה המרכזית של תולדות המין האנושי, לא סמטה צדדית שלה. ועל כן, מה שהוא חלום בלהות עלול להתממש כסיוט; מה שאירע עלול שוב להתרחש.
באתיקה, תורת המוסר, מיוצגות גישות שונות למוסר. הזרם העיקרי בתרבויות המערב הוא התפיסה התבונית. אצל אריסטו, וכן בדתות המונותאיסטיות, ההכרעות המוסריות הן פרי התבונה. כך במשנת הרמב"ם, כך בתורתו של אלפראבי, הוגה הדעות המוסלמי מהמאה העשירית, וכך בכתביו של תומס מאקווינו, התאולוג והפילוסוף הנוצרי מהמאה ה-13. ניסוחה המושלם של הגישה הזאת בעת החדשה הוא של קנט, שטבע את ציוויי המוסר המוחלטים (קנט, תשנ"ה). התרבות הגרמנית ובמסגרתה מערכת המשפט מאופיינות בקווים תבוניים, שכלתניים. מאפיינים אלה גם מגדירים את הביורוקרטיה והסדר הגרמניים. אלא שמתוך אותה תבוניות, פיתחה התפיסה של הנאצים נוסחה תבונית לכאורה, שתפקידה היה לשחרר אותם מדילמה מוסרית. כללי המוסר תחומים בטריטוריה של האדם, רלוונטיים לחיי בני אדם. האנושיות מגודרת במה שמוגדר כאנושי. לפיכך, מה שמחוץ לאנושות, עליו לא חלים ולא צריכים לחול כללי המוסר. יתרה מזו, אם כללי המוסר חלים על מה שאיננו בני אדם, הם עצמם אינם מוסריים. ומה שאיננו אדם אלה הם, למשל, עכברושים, וגם יהודים. וכך יכול היה מפקד מחנה אושוויץ לשבת בערב בביתו המטופח והשקט, כמטחווי קשת מגיא ההריגה, לאכול ארוחת ערב דשנה ונעימה עם אשתו ושתי בנותיו החמודות, הלבושות בשמלות יקרות, להאזין למוזיקה של מוצרט המושמעת מן הפטיפון, ותוך כדי כך לשאול בטלפון בקול משועמם אם כבר נשרפו כל הגופות של היהודים שנחנקו בבוקר בתאי הגזים.
יש דרגות בגזענות. בשלביה ה"נמוכים" הריהי התנשאות כלפי האחר, הבעת עליונות עליו וזלזול בו. ברמותיה הגבוהות, החמורות, היא ניצול, הפיכת האחר לאובייקט, פגיעה בזכויות בסיסיות של האדם. הנאצים העלו את הגזענות למדרגה האידאית, המוחלטת. הם ביקשו לא רק לחסל עם שלם על מיליוני בני האנוש שבו, אלא להוציאו אל מחוץ לאנושות, אחרי שקבעו שכללי האנושות אינם חלים עליו. הסבל אף הוא, כרוע, ממהותו של האדם, מיסודות קיומו. מה פשרו? מהי משמעות הסבל במצב נואש, מושפל ונחות עד אימה, מצב של חוסר אונים מוחלט? התובנה שויקטור פראנקל, ניצול שואה בעצמו, מציע, הריהי מהות ההומניזם, מהות האנושיות. בכל מצב, גם במצב שעל סף הכיליון, גם בשפל שאין נמוך ממנו, יש לאדם בחירה, הוא קובע. בחירה הנראית מצומצמת כראש של סיכה, ובכל זאת, אמנם בהתבוננות פילוסופית או אקזיסטנציאליסטית, היא מרקיעת שחקים.
לקחי המסע היו רבים ומלאי מחשבות ודילמות אך אלו יפורטו בפעם אחרת. חשוב להדגיש: המסע היהודי ערבי לפולין היה פרי יוזמה ערבית. ברגיל, יוזמות של תוכניות ופרויקטים לקידום דו-קיום יהודי-ערבי הן של יהודים. המסע שלנו היה ביטוי ליוזמה ראשונה בסוגה, שעלתה הפעם מקרב ערבים. אומץ לב רב נדרש מהם. יש להעריכו במיוחד על רקע אירועי הדמים בואדי ערה בשנת 2000. החוויה שבה יהודים וערבים הגיעו יחד להזדהות הדדית, לכאב משותף ולהידברות עמוקה שנגעה בנימי הנפש, ביחס לנושא כה טעון כשואה, היא עובדה מוכחת. תחושת רבים היא, שזכינו למצות רעיונות נאצלים, השזורים במשנות פילוסופיות ידועות, ואשר נראים אידאליים ורחוקים מהשגה.
תודה רבה לישעיהו תדמור ששיתף אותנו בחוויה האישית שלו וגם בתובנות שהיו לו בנוגע לאנושות ולאנושיות.
