כתב ושיתף אותנו יהושע רץ איש חינוך :
"למה הבאתם אותנו לכאן?!" צועקת עליי הדס, דמעות בעיניה.
"אותנו" – הכיתה המעורבת בפרויקט המיוחד, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים. "לכאן" – לשייח' ג'ראח או "שמעון הצדיק" בירושלים, לא רחוק מהאוניברסיטה בהר הצופים, בה אנו לומדים, סמוך מאוד ל"כביש 1" המוכר היטב לכל ירושלמי.
כחלק מתפיסתנו החינוכית, ניסינו אנחנו – צוות המורים המורכב גם הוא מערבים ויהודים, דתיים וחילוניים, להפגיש את התלמידים עם המציאות בעיר ללא תיווך, ולחבר את הרשמים מהשטח, לכותרת התכנית הייחודית: "אזרחות וריבוי תרבויות בירושלים".
מצוקתה של הדס נגעה ללבי, וחשתי מידה לא קטנה של אשמה בשל מה שקרה. את הסיור התחלנו במתחם של "קבר שמעון הצדיק", שם הוקמה מעין התנחלות קטנה, כמה בתים קטנים וצפופים שתושביהם הערבים גורשו מהם ויהודים נכנסו אליהם. דובר השכונה, מבני משפחת הרב עובדיה יוסף, קיבל את פנינו והסביר בחיוך כי הבתים הללו היו שייכים ליהודים עוד במאה הקודמת והפלסטינים פלשו אליהם בתקופה בה הייתה העיר המזרחית שייכת לירדן. הוא הסביר את השקפת עולמו בגאווה רבה ואני הסתכלתי בדאגה בעיקר על פניהם של התלמידים הערבים שהקשיבו בשקט רוב הזמן.
סיימנו את המפגש הראשון וירדנו בשביל צר אל "לב המאפליה", מקום בו חיות שתי משפחות גב אל גב: האחת פלסטינית והשנייה יהודית. בית קרקע חד-קומתי שצידו האחד פּוּנה מדייריו בלחץ עמותת אלע"ד ובצידו השני משפחה שלא נכנעה עדיין.
התיישבנו לשיחה עם המשפחה הפלסטינית ובעודנו שומעים את סיפורם, החלו שכניהם היהודים מתקרבים אלינו, אוחזים כלב זאב עצבני שחשף את שיניו ומתח בכוח את הרצועה בה הוחזק. "רואים?!" אמרה האם הפלסטינית, "ככה הם עושים לנו בכל פעם שאנחנו חוזרים מהעבודה או יוצאים לקניות. מנסים להפחיד, להטריד, כדי שנעזוב כבר והם יוכלו לקחת את כל הבית".
המחזה הביזארי נמשך ואז הגיע הרגע בו קמה הדס הנסערת ויצאה מהמתחם, ואני אחריה, דואג שמא תצא אל הכביש הראשי ותאבד לנו.
"למה אתם מתעקשים לחשוף אותנו לכל הרוע הזה?! מה ייצא לנו מזה? אני לא קשורה לאנשים האלה ולא רוצה להכיר אותם! למה הבאתם אותנו לכאן?!"
חוזרים לאוניברסיטה, הפסקה, לחם עם ממרח שוקולד וכוס מיץ עושים נפלאות אצל מתבגרים ותיכוניסטים, הרוחות נרגעו מעט ולאחר סיכום הסיור אני בדרכי הארוכה הביתה לצפון, והחושך משני צדי הכביש ממחיש היטב את הספקות בלבי.
בדומה ללבטים שהיו לי לאחר המפגש עם האדון ליפתאווי בפלאפל שלו, אני תוהה על הדרך בה פעלנו. בבית הספר אנחנו מלמדים מתוך ספרים, ובטיולים השנתיים חולפים במהירות על פני ערים וכפרים כדי לשוטט במדבר הריק מאדם בואדיות וקניונים, וכך מונעים מתלמידינו את הצורך להתמודד עם מציאות מסוכסכת ולפגוש מצבים מסובכים ללא מוצא. זוהי מין הסכמה בשתיקה של כולם – הורים, מורים ותלמידים, כהגנה על ילדינו מפני מפלצות ורוע, ובאיזו זכות אני לוקח את הדס התמימה והחביבה ואת חבריה הנחמדים, ומביא אותם היישר אל החצר האחורית זרועת גרוטאות מתכת, אשפה ופגרי חתולים?
ועוד: שוב עומדים התלמידים היהודים במצב בו הם חלק מ"הרעים": האלימים, הכובשים והגזלנים. זוהי האשמה עקיפה בדברים שלא הם עשו ולא היו שותפים להם בשום דרך, ואולי הגזמנו בכך שאנו מעמיסים עליהם שוב ושוב את המטען הכבד הזה?
השיעור בשבוע שלאחר הביקור אצל הצדיק שמעון והשייח ג'ראח, התמקד בקירבה האופיינית כל כך לירושלים: דתות ועמים, קדושה ומתח ואהבה קיצונית עד כדי שנאה. אחד התלמידים הביא ציטוט מאת יהודה עמיחי אודות קדושתה של העיר: "אבא, אל תוריד אותי, אבינו מלכנו, תשאיר אותנו למעלה, אבינו מלכנו!"
