לאחר שהקמתי את הבלוג, והתרחבנו לאתר שמאגד מידע רב בכל תחומי החיבורים בין ערבים ויהודים, אני מקבלת חדשות לבקרים כל מיני פניות שקשורות לדיאלוג, שותפות, מיזמים וחיבורים. זה מחמם את הלב, אבל האמת היא שלא תמיד אני יודעת כיצד לעזור ולחבר, ולכן מציעה תמיד את המידע הרב שצברנו באתר כמקור לחיפוש עצמאי, קצת מכוונת פה ושם, מזכירה שם כזה או אחר. אבל הרוב חוזר ליזמים עצמם וחלק מצליחים וגם משתפים. כלנית סוסבר פנתה אלי בבקשה לנסות סייע לה להתחבר למשהי מהכפר השכן למקום מגוריה להקמת מיזם בנושא אמניות מהחברה הערבית. היא הצליחה להקים יש מאין ביחד עם שותפה מאום אל פאחם, הנא תאופיק. ועל כך ראיינתי אותה.

כלנית ספרי לנו כיצד נולד המיזם?

לאחר עשר שנים של מגורים בקציר, באזור ואדי ערה ונגיעה יומיומית לאוכלוסיה הערבית, הכרתי נשים ערביות מקסימות, מוכשרות מאד, חלקן מוגבלות פיזית וחלקן במצוקה כלכלית, שהסיכוי שתהיה להן נגישות לאוכלוסיה היהודית, קטן מאד והבנתי שהאתגר שלי הוא לחפש שותפה וביחד להעצימן ולתת להן תקווה וגאווה במי שהן ובעבודותיהן.

לשמחתי, הכרתי את הנא תאופיק מאום אל פאחם, שעוסקת בהעצמת נשים ולאחר מפגש מרגש ראשון עם אמל שיבלי, חולה בניוון שרירים, הבנתי שהנה נוצר הקשר ואנחנו נוכל למצוא דרך להעצים דרך האומנות בנות שנחשבות אוכלוסיות מיוחדות כי הן מוגבלות באפשרויות הפיזיות שלהן. "תקווה" בערבית זה "אמל" ומיד נולד הרעיון של השם, אשר נותן כבוד לאמל שיבלי.

מהו המודל שפיתחתם את והנא?

האמניות עוברות תהליך קבוצתי קהילתי בינן לבין עצמן. הן באות ממספר יישובים כל אחת נתמכת ויוצרת את מוצריה.

לאחר התהליך הקבוצתי ביישובים, וקיום הסדנאות הן נרתמות לקדם גם אג'נדות קהילתיות על ידי כך שהן מציגות את התוצרים שלהן במרכז "רוח של תקווה", מקום אשר מהווה את המרכז, לשם גם הקהל הרחב יכול להגיע. הנה אפשר לראות פה דוגמא לשני ציורים שציירה אמל שיבלי, חולה בניוון שרירים ומוכשרת מאד.

מהי המטרה המרכזית של התוכנית ?

המטרה המרכזית היא העצמת הנשים המוגבלות מבחינה פיזית וכלכלית. "רוח של תקווה" מזהה צורך של אמניות ערביות להשמיע קול ונותן להן מקום להשמיע קול ולהרגיש גאות במי שהן ובמה שהן יוצרות. כאשר הן מסיימות את התהליכים בקבוצות הן מייצרות מספיק תוצרים שיוכלו להיות מוצגים בגלריה. הגלריה נמצאת במקום מרכזי וכך יהיה גם אפשרות לקהל הרחב לערבים וליהודים להגיע ולצפות בתוצרים שלהם.  ולכן המיזם מספק מרחב פעולה ופלטפורמה לאמניות עם מוגבלויות בקהילה הערבית. הפיכתן לקבוצה יוצרת. ליוצרות מתאפשרת הזדמנות למפגשים עם נשים מוגבלות פיזית וכלכלית כמותן כקבוצת השוות אך גם עם אוכלוסייה יהודית וערבית שמגיעה להתרשם מעבודותיהן.

הגלריה והמפגש איתן הוא רב פעמי?

אני מקווה שכן. יצרנו מודל ורעיון. אנחנו מאד היינו רוצות שיהיה הצגת ומכירת עבודות בגלריה בשיבלי הפעם ובעוד פעמים רבות וגם אולי בעוד מקומות. גלריית "רוח של תקווה" בשיבלי, יכולה להוות מודל לעוד גלריות כאילו בעוד מקומות. למדנו מהנשים שהשותפות והיעד להציג את העבודות ולעבור את התהליך מאד מעצים אותן. והן מאושרות להיות שותפות לו. לסיכום, אנחנו מאד שמחות על הקמת הגלרייה הראשונה בשיבלי. בתקווה להקמת מרכזים נוספים.

האם המרכז בשיבלי הוא רק מקום לגלריה של תערוכה או גם ניתן לרכוש מהתוצרים?

מרכז זה יהיה קבוע ובו ניתן יהיה לבקר ולרכוש עבודות אמנות ואומנויות מסורתיות. כמו כן, נקיים בגלריה גם סדנאות אמן בתאריכים שנפרסם בהמשך.