לפעמים מקום מעורר זיכרון, לאחרונה השתתפתי בטקס לציון 46 שנים להסכם השלום עם מצרים – בדיוק באותו שבוע שבו נחתם ההסכם ההיסטורי, ב־26 במרץ 1979. זה היה בטקס אזרחי בכיכר פריז בירושלים, מקום שמחזיק בתוכו גם זיכרון אישי עמוק עבורי כירושלמית.
הייתי אז ילדה בת 9.
אני זוכרת איך עמדנו, כל תלמידי בית הספר היסודי "בית הילד", על שפת המדרכה – ממש ליד בית ראש הממשלה ובית הנשיא. ושם מולנו בהתרגשות של דמעות עברו נשיא מצרים אנוואר סאדאת וראש הממשלה מנחם בגין במכוניות שרד מלווות באופנועים, והרחובות היו מלאים בילדים וילדות ושכנים ושכנות, כולם.ן בחיוכים חגיגיים מנפנפים בדגלונים הקטנים.
זה היה יום של חג – חג לשלום.
בבוקר אותו היום יצאנו מהכיתה בגאווה, התכוננו, התלבשנו חגיגי (נדמה לי שכחול לבן ועם כובע טמבל זוכרות.ים?) – זה היה אירוע מכונן במערכת החינוך, למדנו על השלום וחגגנו את ההסכם שיביא סוף למלחמות, כך חשבנו כילדים. התרגשנו והאמנו.
שחזרתי דרך AI את החוויה, מקווה שמעביר את המסר
והנה אני חוזרת לאותו המקום, הפעם כאישה בעלת מספר זהויות ותפקידים, כאשת חינוך, כחוקרת וכמייסדת הבלוג/האתר חיים משותפים – משתתפת בטקס המציין את הסכם השלום בין מצרים וישראל, שלום בר-קיימא שנמשך 46 שנים.
בטקס שהוביל מיזם "מועדים לשלום" השתתפו נציגים מארגונים שונים; תנועת עומדים ביחד, הקולקטיב האזרחי המזרחי, מיזם הגיע הזמן, נשים עושות שלום ועוד.
נואמת שירה ויזל ממובילות מיזם הגיע הזמן
בין הנאומים המרגשים, בלטו במיוחד המסרים על שותפות – יהודית־ערבית, אזרחית, חינוכית – וכן על החינוך ללקיחת אחריות.
פגשתי בטקס מורות מקהילת פדגוגיה אקטיביסטית שאני מובילה וכל כך שמחתי.
עפרה לייבוביץ, מורה ירושלמית מוערכת וחברה בקהילת פדגוגיה אקטיביסטית, דיברה בטקס על חינוך בתקופה של אימה, ובחרה להתבונן מחדש באירועי מגילת אסתר. היא הצביעה על רגעי ההתלבטות של המלך אחשוורוש להצעת המן להשמיד עם שלם – תחילה לא הסכים המלך, אך המן שיכנע אותו בעשרת אלפים ככר־כסף שיגיעו לגנזי המלך. ההסכמה להשמדת היהודים התקבלה אך כתוב "והעיר שושן נבוכה". כלומר, המבוכה הזאת, היא אמרה, שייכת לכל מי שחי בעיר משותפת, מרובת תרבויות, ואינו מבין את מנגנוני השנאה וההשמדה.
באותה נשימה, עפרה הציעה את האפשרות לנתב כאב לעשייה מוסרית בשותפות.
הנאום של איה קטיב מתנועת "עומדים ביחד", נגע בי במיוחד. איה שיתפה את החוויה שלה ביום המיוחד הזה כערביה בישראל ואת התקווה שציון אירוע זה מייצר עבורה. וכל זאת הדהד לי את ההצעה לחינוך לאפשרות אחרת – קולות כל כך חשובים שמחברים בין זהות, ערכים ומעשה אקטיבי לתפיסה לשותפות ולעתיד של חיים.
איה קטיב
החוויה הזאת חידדה בי את ההבנה שטקסים לתודעת זכרון הסכמי שלום הם פעולה ערכית חינוכית פדגוגית אקטיביסטית.
אני לא חושבת שצריך להשוות בין סוגי טקסים. לכל אחד מהם יש מקום וזמן. אבל בחינוך פוליטי אנחנו שואלים שאלות על המובן מאליו, למשל, אלו טקסים מתקיימים באופן תדיר במערכת החינוך, ואלו טקסים אינם מתקיימים? האם טקס למשל, על ציון הסכם שלום שונה מלימוד שיעור על הסכם השלום? האם אפשרי להוסיף בבית הספר טקסים לציון ימים ערכיים כמו זה שחווינו ביחד כאן בכיכר, לצד אלה שכבר טבועים בלוח השנה שלנו?
לאור החוויה שלי מהטקס האזרחי במרחב הציבורי, אני עוברת לעשייה החינוכית שלי בהוראה ומציעה:
לברר תוספות של טקסים בכיתה כמו למשל, טקסי ציון להסכמי שלום.
אם לא ניתן לקיים באופן מובנה ובית ספרי אפשר גם אם זה רק ברגע קצר של שיח או בטקס קצרצר שהכיתה עצמה יוצרת. לא צריך הרבה. רק רצון לראות גם בזה חלק מהעשייה החינוכית והכי חשוב לשתף את התלמידים.ות ולחשוב ולבחור ביחד את הטקסים, וכיצד להוביל אותם.
תמונת סיום
אסיים עם דבריו של ראש הממשלה מנחם בגין בשנת 1977 בנאום קבלת הפנים לנשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים:
"עמים רבים ניהלו מלחמות ביניהם, ולפעמים השתמשו במושג האווילי 'אויב נצחי'. אין אויבים נצחיים. לאחר כל המלחמות בא הבלתי נמנע – השלום."
ועם התמונה מהעיתון "העולם הזה" גיליון 2169, משנת 1979, "הנה בא השלום" נכתב ביום המיוחד הזה וכך עולות לי הדמעות ווהגעגוע לגיל 9 בירושלים… מנופפת בדגלון הקטן בהתרגשות גדולה ומלאת תקווה…
תמונה מתוך ארכיון העולם הזה גליון 2169
