ההשלמה ההדדית של חלימה חברתית

החלום התרפויטי והחלום החברתי אינם סותרים זה את זה. בפרק זה אנו ננסה להראות את ההבדלים בין שני סוגי החלומות וכיצד הם משלימים זה את זה.

חלימה וחלימה חברתית

פיענוח חלומות וחלימה מייצגים את מהות החוויה האנושית. מאז שלבני האדם היתה שפה הם סיפרו זה לזה את חלומותיהם. אכן הקשר בין חלימה לשפה תואר על ידי א’ פ’ שארפ (Sharpe) לפני כשישים שנה. שארפ טען כי באמצעות התהליך של “גילוי הלא ידוע המרומז בידוע” ניתן לחוות את צמיחת השפה. בעיקר, קיימת צמיחה של “הדיקציה ששורשיה נטועים באינסופי כמו גם בפואטי”. על המשורר והחולם מוטלת אותה משימה, להביע חוויה באמצעות שפה שהנה “פשוטה, חושנית ומלאת תשוקה” (מילטון) (Sharpe 1937, עמ’ 18). דימוי, מטפורה וכל ביטויי הלשון האחרים הנם חיוניים להבעת מאבקו של החולם בעולם הטבעי היומיומי. מאבק זה בא על מנת לתת משמעות לעולם של הלילה שהוא עולם הקיים מעבר לטבעי. ביטויי לשון אלו הן דרכים שבהן אנו מביעים בשיח הרגיל את תחושת האינסוף שלנו.

יתרה מזו, כפי שפול ליפמן (Lippmann) ניסח זאת, בעת החלימה אנו נכנסים אל תוך חוויה תרבותית כאשר דרכי התרבות מתפתחות, נבחנות, נחקרות ומחוזקות במרחב הפרטי העמוק ביותר של החלום ((Lippmann 1998. באמצעות התיאוריה של פיסיקת הקוונטים, ניתן לומר כי כל אטום בגופנו ובמוחנו מכיל רמה תת-אטומית של גלים וחלקיקים בעת ובעונה אחת. כל אירוע טבעי בנוירופסיולוגיה קשור לאירועים טבעיים אחרים כישויות בקוסמוס באמצעות גלים וחלקיקים. גלים קורסים לעתים, מתמזגים או יוצרים תצורות של חלקיקים. בצורה זו הם הופכים לפיסת מידע, קטע של ידיעה, חוויה משותפת של האינסוף. אנו יכולים לקבל את הנחת העבודה שעבודת חלומות, שנמשכת 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה במהלך כל חיינו, הנה פונקצית גל. כאשר חלום עולה מה”חור השחור של הנפש”, אם נשתמש בביטוי מעורר המחשבה של מונטגיו אולמן (Ullman) (1975), הוא חלקיק.

רעיונות אלו עלו לאחר פריצת הדרך של פרויד שגילה כי החלומות משפיעים על חיי היומיום שלנו. פרויד ביקש מהמוציא לאור שלו להוציא את ספרו “פשר החלומות” בשנת 1900. הוא היה מודע לחשיבות עבודתו. לא זו בלבד שהוא הראה כי החלומות עומדים בליבת חיי הנפש שלנו, אלא הם אף טמונים בלב המסורת התרבותית שלנו. מאז הפכה החלימה לחלק מהרפרטואר של פסיכואנליטיקנים, פסיכולוגים אנליטיים יונגיאניים, תרפיסטים של הגשטלט ופסיכודרמה. הפגם בחשיבה של פרויד על החלימה היה שהוא וממשיכי דרכו המידיים התמקדו בתוכן של השיחה בין האנליטיקאי לבין האנליסנט. . שהובילה אותו לפענוח של התוכן החבוי הטמון בתוכן הגלוי. הם אף פעם לא ראו ששיחה זו בין האנליטיקאי לבין האנליסנט היתה פעולה סמיוטית ועל כן תהליך המפגש הוא זה שחשוב. המפגש מורכב מסימנים, אותות, מסמנים וסמלים. המפגש עוסק בתקשורת ומטא-תקשורת, כלומר תקשורת על תקשורת.

חלימה חברתית מתמקדת בחלום ולא בחולם. החולם הוא במרכז, כשמדובר בחלימה תרפויטית. .. הנחת העבודה שלנו היא שהחלימה החברתית והחלימה התרפויטית משלימות זו את זו. לכל אחת מהן תחום משלה, מתודולוגיה משלה. בעוד החלימה התרפויטית מתמקדת בהיבטים אדיפאליים, על החלימה החברתית מוטלת המשימה של הרחבת המשמעות של הספינקס, כלומר, חשיבה, ידיעה, השגת מודעות וידע מדעי. ביון במבוא שלו ל”התנסויות בקבוצות” (דביר, 1992, מאנגלית: יהודית כפרי) מציין הבחנה זו. בעוד החלימה התרפויטית מתמקדת באגוצנטרי, כלומר, המטופל במרכז,, החלימה החברתית לוקחת בחשבון את השיקולים הסוציוצנטריים של המשתתפים.

לחלימה החברתית היסטוריה קצרה אך היא שייכת למסורת אשר נחשבת עתיקת יומין כדברי ימי האנושות עצמה. תהליך הגילוי של החלימה החברתית חזר על עצמו כמה וכמה פעמים ((Lawrence 1998, אך הראיות החשובות ביותר שהובילו להגדרת החלימה החברתית נאספו באמצעות קריאת ספרה של שרלוט ברנדט (Berandt) The Third Reich of Dreams (הרייך השלישי של החלומות) (1968). שרלוט ברנדט אספה במהלך שנות הרייך השלישי חלומות של אזרחים יהודים בגרמניה. דרך רשת של רופאים, שהיא ביקשה מהם להנחות את מטופליהם לספר את חלומותיהם במהלך האבחון, היא יכלה לקשר יחד את החלומות שהם חלמו אך לא יכלו לתת להם ביטוי גלוי. התגלתה תמונה מעוררת אימה. אנשים חלמו על הגורל שעתיד היה לפקוד אותם. בעוד בחיי היומיום הם חשבו שהם יוכלו להתנגד, חלומותיהם אמרו את ההפך. היתה זו דוגמה ברורה שחלימה וחלומות יכולים להביע סוגיות חברתיות מטבען. החולמים חלמו חלומות שהיו רחוקים מאוד מסוגיות נרקיסיסטיות ועסקו במה שקורה להם מבחינה חברתית בתרבות של החברה שבה חיו.

חלימה חברתית מתחוללת במטריצה. המטרה, או המשימה העיקרית, המוצעת למשתתפים במטריצה הנה: לקשר את החלומות שלהם ושל אחרים למטריצה כדי ליצור קישורים ולמצוא קשרים. בדרך כלל המטריצה נפתחת עם אחד ה”מנחים” של המטריצה המציג את המשימה ואת עמיתיו/ה. המשתתפים מתבקשים להציג את חלומותיהם. התחלקות זו בחלומות מתרחשת במהירות, ולאחר זמן מה, מישהו יעלה אסוציאציות וייצור קישורים.

הרעיון של “אסוציאציה חופשית”, שפרויד הנהיג, הינו חיוני לפעולת המטריצה. אסוציאציה חופשית הנה הפעילות החתרנית ביותר המשבשת את המציאות המוסכמת, הרציונאלית, הסופית והלוגית שרוב האנשים דבקים בה. על כן, היא תמיד מרחיבה את תחום האפשרי. החלימה מציגה תמיד בפני החולם את המתח שבין המודע ללא מודע, הידוע והלא ידוע או הסופי והאינסופי. אנו מודעים לאינסוף כמרחב מנטאלי המכיל את כל שהועלה על הדעת וכל שיעלה על הדעת במרחבי היקום. כל החשיבה מתחילה מ”אי החשיבה”, מהחסר. כבני אדם אנו הופכים את החשיבה לנוכחת כאשר אנו מגלים לראשונה כי היא איננה.

הרעיון שאנשים יכולים לחלום “באופן חברתי” הוצג לראשונה בתכנית החלימה החברתית הראשונה שנערכה במכון טאוויסטוק ב-1982. לא היו חלומות שהיו אישיים בבירור. היה זה גילוי מדהים, אך צפוי. בתכנית הראשונה התגלה כי הרעיון של כינוס החולמים החברתיים במטריצה היה תובנה מקרית, שהועלתה על ידי פטרישה דניאל (Daniel). “מטריצה” הנה מקום שמתוכו משהו צומח אך היא מתייחסת גם לרשת של “כל התהליכים המנטאליים האינדיבידואליים” (Foulkes & Anthony 1957, עמ’ 26). קיימת תחושה של תקשורת מהסוג הקדום ביותר לרבות רגשות ורמזים לא מילוליים. המחשבה היתה שאם החולמים החברתיים יכונסו בקבוצה, העבודה תסתבך עוד יותר על ידי שפע של אסוציאציות למושג ה”קבוצה”. הסברה הרווחת היתה שהחלימה והחלומות יעמדו ביסוד המטריצה ולא מערכות היחסים בין המשתתפים. ערכה של אינטואיציה מקרית זו התגלה כאשר סוגיות של העברה והעברת נגד עלו על פני השטח. השיקול היה שאם סוגיות של העברה יידונו ישירות בכאן ועכשיו של המטריצה, חומר זה יישלל מהחלימה. למעשה, לאחר שסוגיות של העברה באות לידי ביטוי בחלום כל משתתף יכול להתייחס אליהן. לא ההעברה אל מנחי המטריצה היא החשובה אלא לדמויות סמכות שבתוככי הנפש שקורמות עור וגידים בחלום. “מנחים” נבחר כשם למנחי המטריצה על פני “יועצים”).

ההבדלים בין שתי צורות החלימה

כפי שנאמר קודם לכן, במטריצת חלימה חברתית (Social Dreaming Matrix- SDM) החלומות והאסוציאציות באים בזה אחר זה. קבוצה טיפולית הנה בדרך כלל קטנה, כעשרה אנשים, ומונחית על ידי תרפיסט אחד או שניים. מטריצת החלימה החברתית עשויה לכלול עד 40 איש, והנה מונחית על ידי ארבעה מנחים.

אנו יכולים להבחין היטב בין החלום התרפויטי לבין החלום החברתי על ידי אימוץ המונח של ביון “פרספקטיבת היפוך” (1963, עמ’ 54-9). כאשר ביון בוחן חומר מסוים, הוא מדגיש כי החומרים של הנפש, הקבוצה, הארגון וכדומה, הם מעצם טבעם תלת-ממדיים, ואין כל אפשרות לראותם בשלמותם. לכל תמונה רקע משלה; לכל מרכז שוליים משלו; לכל טקסט הקונטקסט שלו. למעשה, אנו כצופים, בוחרים את התמונה. אנו יכולים תמיד להפוך את הפרספקטיבה, להפוך את הדמות לרקע ולהפך.

הקבוצה הטיפולית בוחנת את החלום בעיקר מהפרספקטיבה של אדיפוס, בנסיון לפענח את מרכיבי החלום כשופכים אור על הדרמה האישית של החולם. במטריצת החלימה החברתית אנו נבחן את החלום בעיקר מנקודת המבט של הספינקס, כאומר משהו על החברה, התרבות, האנושות והעולם שאנו חיים בו. אך עדיין, פרספקטיבה אחת אינה מבטלת את כל היתר. בקבוצה הטיפולית אדיפוס הוא הדמות והספינקס הוא הרקע. במטריצת החלימה החברתית הספינקס הוא הדמות ואדיפוס הוא הרקע. מה שהיה הקונטקסט בקבוצה הטיפולית הופך לטקסט במטריצת החלימה החברתית.

קיומה של פרספקטיבת היפוך מאפשר לנו משחק אינסופי עם תמונות שונות. כך אנו יכולים לראות את העולם לא כדיכוטומיה, אלא כהשלמה הדדית המתפתחת כל העת. כדי להבהיר את ההבחנה, ניתן להוסיף כי באמצעות הסטת המיקוד מאדיפוס לספינקס, החלום התרפויטי והחלום החברתי משלימים זה את זה. כדי לפרט את ההבדלים להלן הטבלה הבאה:

כדי להדגים את נקודות המבט השונות, אנו נציג חלום שסופר במטריצת חלימה חברתית במהלך כנס של האגודה הבינלאומית לפסיכותרפיה קבוצתית בירושלים באוגוסט 2000. החולמת היתה אישה יהודיה שומרת מסורת שחייתה בהתנחלות מעבר לקו הירוק. בעקבות תהליך השלום, יתכן כי תושבי ההתנחלויות יאלצו לעזוב את בתיהם ולעבור להתגורר בתוך ישראל. החולמת אמרה שזו היתה הפעם הראשונה שהיה לה חלום כזה, וכי היא התעוררה ממנו אחוזת אימה. כך היה החלום כפי שתואר במילים שלה:

אני נוהגת במכוניתי בדרך לבקר את שני בני המתגוררים ליד חיפה. אני נוהגת במעלה גבעה. בדרך אני פוגשת את שני ילדי האחרים שחיים במקום אחר. אני מבינה כי משפחתי מפוזרת במקומות שונים ברחבי הארץ. אני אומרת לשני בני: “אל תמשיכו ללכת כי אנחנו לא נגיע לחיפה. השבת עומדת להיכנס ואני לא אנהג במכונית בשבת”. ילדי מראים לי קרוון ליד הכביש, ואני מחליטה לבלות שם את השבת. הילדים מרגיעים אותי ואומרים לי שהכל בסדר. אבל אני ממשיכה לחשוב כיצד שניים מילדי נמצאים כאן ושניים שם? אני שואלת את עצמי היכן אני נמצאת, מה קרה לבית שלי, מדוע אני לא בבית? התעוררתי עם השאלה: היכן הבית שלנו?

אם חלום זה היה מסופר בקבוצה טיפולית, הדיון היה מתמקד בחייה הפרטיים של החולמת, יחסיה עם בני משפחתה או החוויה של העקירה מביתה הקבוע כחלק מההיסטוריה האישית שלה. התרפיסט היה חוקר מה נתון בסכנת שבירה בעולמה הפנימי כרגע, וכיצד היא מתכוננת לשינויים בחייה. החשיבה הטיפולית היתה מתמקדת בחיזוק האגו שלה כדי להתמודד עם השינויים הצפויים וכדומה.

החלום החברתי בוחן את החומר מפרספקטיבה שונה. המשתתפים מציגים את האסוציאציות החופשיות שלהם לגבי הדימויים בחלום. החומר שהופיע באסוציאציות קשור לחוויה האנושית של עקירה, הפחד מפני אובדן בית, הפחד מפני התפרקות המשפחה,ההכרה שחיי האדם הם בני חלוף ולא יציבים. החלום העלה חלומות אחרים הקשורים למשפחה, דורות, שורשים, שייכות, ביטחון, הגירה, מעבר ממקום למקום, שינויים בלתי צפויים בנוף המוכר, פליטים, הישרדות וכדומה. החלום של היחיד אינו עוד רכוש פרטי, אלא הופך לייצוג של הגורל האנושי, הלא ידוע, הלא בטוח. הקונטקסט של חיי החולמת הופך לטקסט של המטריצה.

כשדנו בחלום שנית לאחר מטריצת החלימה החברתית, גילינו כי משתקפות בו פרספקטיבות נוספות. החלום דומה לחלק אחד של תצרף, המכיל עולם רב-ממדי. למעשה, ישנן לפחות שלוש דרכים נוספות לראות את הרבדים החברתיים של החלום:

1. אם אנו מתמקדים בפרספקטיבה של הספינקס, אנו עשויים לגלות מסר לגבי העתיד בסצנת הקרוון. החלום אומר משהו על דברים שעדיין מחוץ לתחום הראייה. הוא אומר משהו על העולם המשתנה והמתפתח, על מה שעתיד לקרות. לדוגמה, החיים בקרוון עשויים לרמוז על ארעיות, על עולם של ניידות קלה, אף על טבעה של הגלישה באינטרנט. נראה כי נפש האדם תצטרך להסתגל ליותר ויותר מצבים בלתי קבועים בחיים, שימשכו פרקי זמן קצרים יותר. יש משהו בחלום זה שעוצר את שגרות החיים המוכרות והיציבות, ועל אף שהשינוי נחווה כקטסטרופאלי, הוא אף מכיל בתוכו מסר מסוים לגבי דרך חיים עתידית, לגבי עולם שיהיו בו פחות שורשים ויותר חשיפה למבנים זמניים.
2. דרך נוספת להשתמש בפרספקטיבת ההיפוך היא לראות את החולמת כאומרת דבר מה שעתיד לקרות למתנחלים, משהו שמעורר חרדה ודאגה בחברה שלה. אך למרבה הפרדוקס, בה בעת, חלום זה אף מזכיר את מה שקרה במציאות לעם הפלסטיני. זוהי מעין השתקפות במראה של הגורל של הפליטים שעזבו את אדמתם וחיו שנים ארוכות במחנות ובדיור זמני. החולמת חולמת את מה שכבר קרה במציאות לעם האחר: התפרקות של משפחות, הגלות מאדמתם וכדומה. אם נראה חלום זה כשופך אור על מחצית מהתמונה, בעוד מחציתה השנייה נותרת באפלה, אנו עשויים לחוות גם מעט מהטרגדיה האנושית של האחר. נראה כי זוהי דוגמה טובה להיבט הרב-ממדי של החלום. אנו עשויים שלא לתפוש את כל הממדים, כל הפרספקטיבות, אלא רק חלק קטן מהאינסופיות המשתקפת בחלום.
3. קיימת פרספקטיבה שלישית שבה ניתן לראות דפוס של החלומות במטריצה, אך היא נראית בדרך כלל במבט לאחור. זוהי המטא-תקשורת של החלומות, כלומר תקשורת על תקשורת. האירועים בישראל בעת כתיבת מאמר זה, אוקטובר 2000, היו מעוררי אימה כיוון שבפעם הראשונה האוכלוסיה היהודית ישראלית הותקפה על ידי אוכלוסיה ערבית ישראלית, והיהודים נראו כמשיבים מלחמה שערה עם כלי נשק הרבה יותר מתוחכמים. פירוש הדבר הוא שהערבים שחיים בערים ובכפרים בישראל ושיש להם אזרחות ישראלית מצטרפים כעת ברוחם לפלסטינים החיים בשטחים. שכנים לשעבר ומקומות מגוריהם הופכים לעוינים ומאיימים, אז “היכן הבית?”

במהלך עבודה עם צה”ל ביום שלפני מטריצת החלימה החברתית בירושלים, התכנסה מטריצת חלימה חברתית קצרה. שלושה סיפורי חלומות הוצגו במהלכה:

1.  “אני חוזר לשכונת ילדותי. אני ביקרתי במקומות שבהם שיחקתי והשתעשעתי עם חברי. אך בחלומי לא היתה כל הנאה. חשתי אחוז אימה. המקום המוכר לא היה מוכר עוד”.
2.  “אני ביקרתי בבית סבתי, אני מאוד אוהב לבקרה, אך כאשר הייתי בתוך ביתה קבוצת אנשים ניסתה להיכנס לבית ופגעה בנו. הסתתרנו. היינו מפוחדים מאוד וחיכינו להזדמנות להימלט”.
3. “אני רץ ורץ ורץ אך רגלי נותרות נוטעות במקום ואני לא מתקדם כלל. אני חש שרגלי מאובנות. קבוצה של זרים עוקבת אחרי. הם עומדים להרוג אותי”.

לא ראינו את החשיבות של חלומות אלו עד עכשיו כאשר אירועים מעוררי אימה אלו התרחשו בישראל. אנו שואלים את עצמנו האם הישראלים המשרתים צה”ל חלמו על אירועים לפני התרחשותם בפועל.

בעת שמטריצת החלימה החברתית נערכה בירושלים, היתה תערוכה יוצאת דופן של יצירותיו של צ’יהולי במגדל דוד. צ’יהולי הוא אמן זכוכית מוכשר ביותר. כל מגדל דוד היה מוקדש ליצירתו. המגדל הפך לארץ פלאות של עצי זכוכית, יצירות מונומנטאליות של פסלים ויצירות אמנות קטנות יותר ומדהימות ביופיין. עלי זכוכית בצבעים שונים פרחו על המרפסות, כדורי זכוכית הוצבו בחללים של המגדל. כיוון שהכל היה עשוי מזכוכית, התחושה היתה שניתן היה לנפצם וכך התערוכה היתה של יופי שברירי וחולף.

כעת, כמה שבועות לאחר התערוכה, הישראלים והפלסטינים נאבקים סביב אזור עתיק זה של ירושלים בעוד מנהיגיהם מצווים על ידי מעצמות העולם המערבי לעשות שלום. בצורתה הפשטנית ביותר, הסוגיה היא “היכן הבית?” החוויות של מטריצת החלימה החברתית מצביעות על העובדה הנוראה שכל הטיעונים הרציונאליים לא יביאו לשלום בר-קיימא עד שהפחדים והחרדות העמוקים שבאו לידי ביטוי בחלום יזכו למענה הולם.

במהלך אותו סמינר שערכנו ליועצים ארגוניים בצה”ל יום לפני מטריצת החלימה החברתית בירושלים, סיפר אחד היועצים על חלום שבו הוא שיחק משחק משונה. בחלום אחת מעיניו היתה עשויה מפלסטיק או גומי, והוא הוציא אותה, שיחק עמה והשיב אותה בחזרה למקומה. חלום זה קשור בקשר אסוציאטיבי לעין אחת שרואה והאחרת שחסרת כושר ראייה. זהו סיפור על המגבלות של הראייה, על המחצית של התמונה שנותרת באפלה. לחלום זה אף ערך תרפויטי. אם הוא היה מסופר בקבוצה טיפולית, הקבוצה היתה עוסקת בהיבט האדיפאלי של ענישה וסירוס, על ההיבטים של חיי החולם שהוא אינו יכול לראות כרגע, על טבעו של הכאב שבחלום הוא הפך למשחק וכך הלאה.

בה בעת, מהפרספקטיבה של הספינקס, החלום מספר דבר מה על המגבלות של הייעוץ הארגוני. הספינקס עשוי להזהיר את היועץ מפני חטא ההיבריס, להזכיר לו את מגבלות ראייתו ואת החלקים בו שהם עיוורים. מנקודת מבטו של הספינקס, עלינו לחקור את הקשרים ומערכות היחסים בין היועצים מצד אחד, לבין צה”ל כמערכת מצד שני. מנקודת מבט מערכתית יש להניח כי ישנם חלקים במערכת שתוקפים את ראייתו של היועץ, ממעיטים מערך תפקידו של היועץ והופכים את העין המייעצת לאיבר מלאכותי וחסר תועלת.

חלימה תרפויטית וחלימה חברתית כשני הלכי רוח שונים

אנשים המורגלים בחשיבה קלינית, ושבמהלך חייהם עברו הכשרה, למידה וחיברות (סוציאליזציה) כדי להפוך לתרפיסטים, מתקשים לעתים להיכנס לעולם החלימה החברתית. הם נוטים לבלבל את מטריצת החלימה החברתית עם היחסים בקבוצה או התרפיה הקבוצתית. הם נכנסים למרחב החלימה החברתית כשהם מצוידים בכלים של תרפיסטים. מדי פעם ציוד זה הופך לנטל, בדומה לשריון שמקשה עליהם לנוע בחופשיות בעולם שונה. כל זה גורם לאי הבנות, התנגדות וקושי לקבל את התפקיד של חבר במטריצת החלימה החברתית. מידה מסוימת של שכחה של הידוע נדרשת כדי להיכנס למטריצת החלימה החברתית, כיוון שהידוע מונע מאתנו מלראות את הלא ידוע.

כדי לשחק, במובן של וויניקוט, במטריצת החלימה החברתית, כדי להיות נוסע סקרן וחוקר הפתוח להתנסויות חדשות, יש להיכנס להלך רוח לא תרפויטי, להשתחרר מהחשיבה התרפויטית, ולאמץ אופנות חשיבה נקייה ממושגים או מודלים תיאורטיים. בעוד כתרפיסטים אנו נדרשים לפרש, בעולם של מטריצת החלימה החברתית ההתמקדות היא באסוציאציות מאשר בפרשנויות. לא קל להיכנס להלך הרוח של ילד שחוקר את העולם בפעם הראשונה, או נוסע שמגלה ארצות חדשות, בעיקר לתרפיסטים ופסיכואנליטיקנים מנוסים עם ידע רב.

אותם כלים החיוניים בעבודה הקלינית עלולים לחסום את הדרך לחלימה החברתית. בעבודה הקלינית, חלק ניכר מהזמן מוקדש לאבחון. אנו רוצים לתת שמות לדברים. אנו רוצים להיות מדויקים, שיהיה לנו מרווח קטן מאוד לטעות. אנו רואים את המטופלים מקרוב ומנסים להציב בפניהם מראה שתשקף את חייהם. המטרה היא למקד את התמונה כדי לקבוע את הכיוון בעבודה התרפויטית. כמו כן כמטופלים אנו רוצים בהירות כדי להבין את עצמנו טוב יותר.

במטריצת החלימה החברתית אנו נכנסים למסע מסוג אחר. כל חלום הוא תמונה ברורה שיוצאת מהמיקוד על ידי הצגת החלום הבא. איננו רוצים לאסוף את כל היסודות ולגלות משמעות מרכזית אחת. ההפך הוא הנכון: החלומות בדומה ליסודות המפוזרים ברחבי החלל, יוצרים קולאז’ דינאמי. לחלום לא ניתן שם או הגדרה, אלא הוא נשלח לרחף בחלל הפתוח והאינסופי. כל משתתף משגר את החלום שלו המרחף בחלל מטריצת החלימה החברתית. החלום המרחף פוגש בחלומות אחרים. אסוציאציות חופשיות יוצרות קשרים בין החלומות ומשמעויות חדשות. החלום המרחף שב אל החולם דרך חלומו של מישהו אחר.

זהו דיאלוג מסוג שונה. בעוד בדיאלוג התרפויטי המטרה היא לשמור על רצף, להגיב באופן רצוף ומתמשך, הדיאלוג במטריצת החלימה החברתית הוא סינכרוני מטבעו. אדם עשוי לתאר חלום ולא לזכות לכל תגובה. אך לאחר שחלום זה ריחף בחלל המטריצה החברתית במשך זמן מה הוא מכה גלים דרך חלומות אחרים ושב בצורה שונה או בנתיב שונה. הדיאלוג מתרחש בין החלומות, בעוד האסוציאציות החופשיות משמשות כמעין שרשרת, המקשרת בין החלומות.

בקבוצה הטיפולית, חלומות נחקרים בסביבה מוגנת. גם בקבוצה הטיפולית נעשה שימוש באסוציאציות חופשיות. אך אסוציאציות אלה משרתות את העצמי של החולם. מטרתן היא לשפוך אור על חיי החולם. החקירה תתמקד בהיסטוריה המשפחתית ובביוגרפיה האישית של החולם.

יכולת מסוימת ללכת לאיבוד נדרשת במטריצת החלימה החברתית. צריך לעזוב את הבית והסביבה המוכרים ולהיפרד מכל הדמויות המגוננות. זוהי חוויה נפלאה ומפחידה כאחת. היא עשויה להיות יצירתית ומסקרנת, אך גם ליצור אצל האדם פחד מפני אובדן שפיות. דרוש חופש פנימי כדי להכיל את הפחד ולתמרן בעולם האינסופי של החלומות.

במטריצת החלימה החברתית בירושלים, שנמשכה ארבעה ימים, ניתן היה להבחין בהתפתחות ההדרגתית של החופש לעמוד פנים אל פנים מול החוויה הקוסמית. בשלבים הראשונים, הוקדשה תשומת לב רבה לקונוטציה רבת המשמעויות של ירושלים. מאוחר יותר, הוקדשה תשומת לב לשמות: שמות של דמויות ידועות מהעבר, שמות עם קונוטציות היסטוריות. ההיסטוריה של הדתות והמקומות הקדושים נידונה גם כן, כמו גם מפגשים עם משפחות ודורות קודמים. בהדרגה החלו להופיע יותר חלומות שעסקו בשינוים מפתיעים בנופים מוכרים, בפרספקטיבה רב-ממדית, ביכולת לרחף, לצוף, להתמודד לבד עם הטבע.

היכולת לחלום, לזכור חלומות ולספרם קשורה ליכולת לאבד שליטה. במטריצת החלימה החברתית, נדרשת יכולת גדולה עוד יותר לאובדן שליטה. לא למשתתפים ולא למנחי מטריצת החלימה החברתית יש שליטה כלשהי על טבעם של חלומות, אורכם, קצב הופעתם וכדומה. צריכה להתקיים נכונות לקלוט את מה שניתן, לא לזכור הכל, לא לדעת הכל ולא לרצות להבין הכל. צריכה להתקיים יכולת לתפוש את מה שנקרה בדרכו של החלום לאורך הדרך. זהו מעין מסע של תייר מקרי, שהוא עובר אורח דרך המרחב האינסופי של החלומות. זהו הלך רוח הדומה לזה של עליסה ב”הרפתקאותיה של עליסה בארץ הפלאות”. עליסה מופתעת כל העת. הרפתקאותיה עולות על כל גבולות ההיגיון. כדי להיכנס לארץ הפלאות עליה לעזוב את בית משפחתה ולהיכנס לעולם חדש, היכן שהפרספקטיבות והמקצבים משתנים כל העת מרגע לרגע. עיקר עוצמתו של הספר נובעת מיכולתו להפתיע, כמו גם להציג אובייקטים מוכרים מאוד בהקשרים בלתי צפויים.

בקבוצה הטיפולית, לחולם תחושת בעלות על חלומו. החלום שופך תמיד אור על ההיבטים שקיימים בקבוצה, אך מעל הכל הוא שייך לחולם ולעולמו הפנימי. מטריצת החלימה החברתית מזמינה את המשתתפים להפקיד את חלומותיהם במטריצה או לתרום לה אותם. המטריצה שייכת לכולם, ומתקיימת במצב של שינוי מתמיד.

בחלק מהחלומות והאסוציאציות על החלומות במטריצת החלימה החברתית בירושלים ניתן היה להבחין ברצון להותיר חותם אישי, להחזיק בחלום בבעלותם הפרטית או להרגיש כי החלום הוא מרחב פרטי או רכוש אישי. נטייה זו היתה מנוגדת לנטייה אחרת, שניתן היה לראות באותה מידה: הנטייה לוותר, להכיר באובדן בלתי נמנע כמו גם בקיומנו האנושי כבני תמותה.

הקושי לוותר על חלום אישי לטובת המטריצה משקף גם את ההקשר שבו מטריצת החלימה החברתית התרחשה בתוך ההיבט הטראגי שירושלים מסמלת. זוהי עיר שבה מלחמה על שטחים גרמה לסבל רב, והרצון לבעלות עליה ממשיך לגרום לאלימות ולשפיכות דמים. במקום שבו הרצון בבעלות שולט בכיפה, אין חשיבה, אין דיאלוג ואין שינוי.

במובן זה מטריצת החלימה החברתית עצמה הנה קשר בין עולמו של היחיד לבין הלא מודע החברתי. דרך המטריצה ניתן לראות את ההקשר החברתי והדרכים שבהם קשר זה עשוי לדכא, להגביל או להשפיע בכלל על חיי היחיד. במעבר מחלימה תרפויטית לחלימה חברתית צריך להתחולל שינוי בהלך הרוח של המשתתף. צריך לוותר על הצורך לחקור לעומק ביחד עם כל חולם, על הרצון להיות במרכז, על הצורך להיות מטופל כמו גם על הצורך להיות תרפיסט. מעבר מעין זה מצריך שותפות מסוג שונה וברית שונה מאשר הברית התרפויטית.

הפרדוקס

בעולמנו כיום לא ניתן עוד להפריד בבירור בין דיסציפלינות למתודולוגיות. על כן, הגבולות בין מהו תרפויטי ומהו חברתי הנם עמומים. חשוב לזכור ששני יישומים חשובים של עולם החלומות נידונו במאמר זה, אך גם כי יחסי הגומלין וההשפעות ההדדיות בין החלום התרפויטי לחלום החברתי הנם בלתי נמנעים. בקבוצה התרפויטית ניתן למצוא יסודות רבים של למידה וצמיחה המשוחררים מהקונוטציה של כאב קליני. במטריצת החלימה החברתית ניתן למצוא יסודות של כאב אישי ודילמות אישיות לא פתורות.

ניתן לומר אם כן כי אנו חיים בעולם סוציו-תרפויטי. למרבה הפרדוקס, להשתתפות במטריצת חלימה חברתית עשויה להיות השפעה תרפויטית. לדוגמה, כאשר אדם לכוד בתוך הדרמה האישית שלו נפשו אינה באה לידי ביטוי ונתקלת שוב ושוב באותם יסודות. אדם זה נידון לחזרה כפייתית. הוא עשוי לגווע במעין כלא נפשי המכיל חומרים שהופכים לרעילים והרסניים. במטריצת החלימה החברתית המשתתפים משוחררים מעיסוק מעמיק בפרטים ביוגרפיים, מה שמאפשר להם לצאת מתוך העצמי ולשוב בנתיב אחר. כיוון שמטריצת החלימה החברתית הנה מערכת פתוחה, אדם עשוי ליצור קשר עם העולם שמעבר ליחיד. הקשר עם העולם החיצון עשוי להוביל ליצירתיות ולצמיחה. מטריצת החלימה החברתית מהווה גשר ומאפשרת גישה לעמדה הטראגית (Symington 1986) ולעמדה הטראנסצנדנטלית (Grotstein 1997). שתיהן עמדות רוחניות שמציעות השלמה נוספת, שלווה גדולה יותר ויותר חופש. גרוטשטיין מדבר על היכולת להיות “יתום מהמציאות”, וזהו מצב הדומה ל”להפוך ל-O” (Bion 1970). זוהי עמדה שבה האדם הופך להיות בנו שלו, משיג חופש פנימי, חופשי מדמויות סמכות ולחצי הממסד. במטריצת החלימה החברתית בירושלים הופיע חלום על צלילה, שהעלה אסוציאציה בקרב אחד המשתתפים שאמר כי דג אינו רואה את המים. משתתף אחר הגיב ואמר כי אנו לא רואים את האוויר. הגורל האנושי קבע שתמיד יהיו נקודות עיוורות, אף לגבי המובן מאליו.

נראה כי למטריצת החלימה החברתית ערך תרפויטי, אף אם אין לה מטרה תרפויטית. העושר של הפרספקטיבות, המימדים והאסוציאציות עוזר ליחיד לוותר על השליטה, על הרצון להיות במרכז, על הבעלות. המפגש עם מטריצת החלימה החברתית עוזר להכיר בעובדה כי החשיבה האנושית הנה תמיד במצב של התפתחות וכי תהליך זה הוא אינסופי.

אם נבחן את הרעיונות של ביון על החלימה באמצעות המטפורה של היקום, נראה כי קיימות שכבות על גבי שכבות של יסודות ביתא שעדיין ממתינות להפוך לפונקציות אלפא, שמאפשרות עוד ועוד התפתחויות של החשיבה. ביון העלה השערות אלו כדי שאחרים ימצאו להן ראיות. פונקציות אלפא פועלות על הרשמים החושיים והרגשות אך אלמנטים ביתא הם עובדות בלתי מעוכלות שנותרות כך. פונקציית אלפא היא זו ההופכת אלמנטים מסוג ביתא לאלמנטים הניתנים לחשיבה.תמיד ישארו אלמנטים ביתא שלא עברו טרנספורמציה זו.

הווארד בלום (Bloom) (2000) קושר את ההשערות הללו יחד באופן מבריק. הוא כותב על המוח הגלובאלי. באמצעות ראיות ממגוון רחב של דיסציפלינות הוא משכנע אותנו שכל היצורים החיים ביקום מתקשרים ביניהם. הוא מצביע על יצורים חיים המשתמשים במידע המאוחסן ביקום. בני אדם אינם יוצאים מהכלל. ביון העלה רעיון זה של המידע ביקום והראה כיצד הוא יכול להפוך למחשבה. אם כפי שביון (1967, עמ’ 165) אומר, ישנן מחשבות המחפשות אחר חושב, כך אנו יכולים לטעון כי ישנם חלומות המחפשים אחר חולם. על אף שהן אישיות, חוויות סובייקטיביות שנחלמו יכולות בעת שהן באות לידי ביטוי להיות חברתיות או אישיות כאחת.

מקורות